מעדותה של רוני נעמי מרקוביץ על פעילויות הצלה מחתרתיות בהונגריה

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

מרקוביץ רוני נעמי, ילידת בודפשט (Budapest), הונגריה, 1929.
בשנת 1942 גורשה העדה מתנועת הצופים בשל יהדותה והצטרפה למכבי הצעיר. במהלך חברותה נפגשה עם פליטים מפולין וסלובקיה, וסייעה להם במתן אשרות עליה לארץ ישראל. עם הכיבוש הגרמני, עבדה במשרדי הקהילה היהודית והשתתפה בפעילות מחתרתית בהעברת כלי נשק ותעודות אריות למבקשים לעלות לא"י. ביולי 1944 ברחה רוני נעמי לרומניה ועלתה ארצה בנובמבר של אותה שנה באופן לגאלי.

אני קמתי ואמרתי לאמא שלי: עכשיו את לא הולכת יותר לעבוד בקהילה, אני הולכת, מפני שבתור תלמידה בת 14 יש לה יותר סיכויים לא להיתפס. מה הם צריכים אותי? וזה לא היה רחוק מהבית, כי כפי שאמרתי לך, עברנו לבית הזה כדי להיות קרוב למוסדות הקהילה, ואני הלכתי כל יום כמה שעות לעבוד. ובאותה תקופה ארגנו מטעם הקהילה היהודית, בשותפות של קסטנר, את רכבת ברגן-בלזן. עם הרכבת הזאת יצאו גם הרבה חברי תנועה, וגם הרבה מראשי הקהילות היהודיות, כדי שלא ישמשו יותר בני ערובה בידי הגרמנים.

והוא ניסה לארגן עוד רכבת, וזה לא הסתייע לו. ברכבת ברגן-בלזן, עד כמה שלי ידוע, יצאו באופן מקורי 5,000 איש. טוב, המשכתי לעבוד במשרדי הקהילה, ובינתיים הטילו עלי מטעם התנועה להעביר נשק ותעודות. בינתיים לחברה יותר מבוגרים, שהתארגנו לעבור ברגל את הגבול הרומני.

ש. רגע אחד. לך היה איזשהו קשר לרכבת הזאת של קסטנר?
ת. חוץ מעבודה הפקידותית לא.

ש. את לא ניסית למשל, לצרף את ההורים שלך לרכבת הזאת?
ת. לא. אני אומרת לך שהלכו מהקהילות ראשי הקהילות שהיו בסכנה ישירה. אלה שקודם החזיקו אותם תחת משמר מזוין כבני ערובה. מנהל בית הספר של אמי, שהוא היה אדם חשוב בקהילה הוא כן הלך.

ש. איך קוראים לו?
ת. דוקטור אברהם דייטש, הוא היה והגיע ארצה אחר כך, הוא היה חבר כנסת מטעם אגודת ישראל, והיה אחד המפקחים הראשונים של זרם האגודה. אני עוד פגשתי אותו בארץ.

ש. בואי נחזור חזרה לכך שהטילו עליך להעביר נשק ותעודות מזויפות לבחורים ובחורות שרצו לעלות לארץ, נכון?
ת. כן. כמובן שאני לא טיילתי ברחוב עם הכוכב הצהוב למטרה הזאת, אלא אנ י הסתובבתי עם תיק בית ספר בשעות שהילדים בני גילי היו הולכים לבתי הספר, או יוצאים. כי בתי הספר ההונגריים כמובן פעלו, בין מרץ ליוני.

ש. איזה נשק ביקשו ממך להעביר?
ת. אקדחים.

ש. ואת יודעת מאיפה השיגו את האקדחים האלה?
ת. לא.

ש. ולמה היתה המטרה של האקדחים? את לא יודעת?
ת. לא. ולא שאלו שאלות. התפקיד שלי היה להיות שליחה, להעביר ממקום למקום. מה שנוגע לתעודות, זה לא נוגע רק לזה, אלא הטילו עלי גם לסחוב טפסים ריקים מכל ממני משרדים.

ש. לא פחדת להסתובב ככה, עם תעודות מזויפות, עם נשק - ילדה מסתובבת לבד ברחובות?
ת. תראי. את תיכף תשמעי גם איך שאני ברחתי משם ואדם שפוחד - אם מרגישים בהתנהגות שלו, הוא חשוד. אדם שהולך בראש מורם, בגב זקוף, בחוצפה גדולה, אז מתעלמים ממנו, לא חושדים. אז ילדה שהולכת עם תיק בית ספר, עכשיו את לא יכולה לראות, כי השערות שלי הלבינו. אני נראיתי כמו הילדה ההונגריה הממוצעת. אין לי תווי פנים יהודיים, אין לי צבע עיניים, או סוג שיער או משהו. מי יכול לדעת? אני דיברתי במבטא הונגרי, של תלמידת גמנסיה. מי היה חושד בי?

ש. אבל מה שאני שאלתי, הכוונה היתה מה שעמוק עמוק בלב, לא ההצגה שעושים כלפי חוץ.
ת. לא. לא. כשאת נמצאת בסכנת מוות, וזה ידוע לך, אז יותר מסוכן כבר לא יכול להיות. אז מה?

טוב, אז זה מה שנוגע לפחד. ברור, תראי, ידוע שאם את נופלת לידי הגסטפו אז מענים אותך, וזה לא הדבר הנעים ביותר. ידוע שאם תופסים אותך בזמן הבריחה, מחזירים אותך לידי הגסטפו, ומנסים להוציא ממך מי הם אנשי הקשר שלך וכך הלאה. החוכמה לא ליפול בידיים שלהם. הסיכון קיים. לא נכנסים לדברים האלה בעיניים עצומות. זה לא מין ברוואדו כזה. את נמצאת בתנאים כאלה - וזהו. את פועלת בתנאים נתונים.

טוב, השלב הבא של העיסוק שלי בתור פקידה בקהילה במקום אמא שלי, היה משלוח גלויות למגורשים. שאז עוד לא ידענו שהם הלכו לאושוויץ.

ש. את זוכרת מתי זה היה?
ת. כל זה היה ב-אביב 44', מפני שאני עזבתי, אני חושבת, או בסוף יוני או בהתחלת יולי. אבל זה היה, אני מניחה, במאי-יוני. וכל אחד עוד קיווה שהגלויה שלו עוד תגיע לבני המשפחה שלו. זהו.

לקריאה נוספת:
קסטנר, רז'ה (רודולף) ישראל (1906-1957)
הונגריה
מעדותה של חוה ויינברגר על המעבר לגטו בדברצן, הונגריה, והגירושים ממנו

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא הצלה
אתר יד ושם: חסידי אומות העולם