במסגרת הסכם שנחתם ב-1942 בין ממשלת פולין הגולה ובין ממשלת ברית-המועצות, הותרה יציאתם של כ-24,000 חיילים ופליטים פולנים, לטהרן שהיתה אז בשלטון בריטי. ביניהם היו כ-1000 ילדים וכ-800 מבוגרים יהודים. רוב הילדים היו יתומים, ומיעוטם הגיעו עם הורה אחד או שניים. לחלקם היו הורים שנשארו בברית-המועצות. בטהרן הקימו הפליטים היהודים המבוגרים בית-יתומים, בסיועה הפעיל של הקהילה היהודית. משהגיעה לארץ-ישראל הידיעה על בואם של הילדים היהודים לטהרן נשלחו שני שליחי הסוכנות היהודית. באוקטובר 1942 הגיעה לטהרן ציפורה שרתוק, רעיית משה שרתוק (שרת) לנהל, את בית-היתומים. בית-היתומים נוהל בתנאי מחסור חמור, בעיקר במזון. בראשית שנת 1943, לאחר שהושגו רשיונות עלייה ואונייה משלטונות המנדט, הפליגו הילדים ומלוויהם לקרצ'י שבהודו, משם לסואץ וב-18 לפברואר 1943, הגיעו ברכבת לארץ. מרגע יציאתם מטהרן עורר מסעם התרגשות ביישוב, ולאורך מסלולה של הרכבת עד עתלית קיבלו את פני הבאים מאות ואלפים בקבלת-פנים חמה ונלהבת. הם שוכנו בתחילה בעתלית, ואחר-כך במחנות מעבר, בהם החלימו והתאוששו משלוש שנות תלאה.
לקריאה נוספת:
ילדי טהרן מגיעים לארץ בשנת 1944
ילדי טהרן
באתר יד ושם:
תצלומים נוספים בנושא הצלה
חומר עזר לכתיבת עבודות חקר בנושא חסידי אומות העולם
המוזיאון החדש – התנגדות והצלה