|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים > אלקטרוניקה וחשמלעמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > אישים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ניקולה טסלה, אבי רשת החשמל בזרם חילופין והמצאות חשובות נוספות, נכשל לעתים קרובות בהבאת רעיונותיו פורצי הדרך לכדי מימוש בעולם האמיתי. בשלושה-עשר במאי 1899, כשהגיעו חברי המועדון המסחרי של שיקגו לשמוע את הרצאתו של ניקולה טסלה, ממציא ההתקנים החשמליים המהולל, הם נדהמו למראה אגם מלאכותי שהוצב במרכז האודיטוריום. כולם ידעו שטסלה - האדם שהמציא את מערכת זרם החילופין (AC) שהביאה חשמל לבתים פרטיים ולבתי עסק - היה איש במה מן המעלה הראשונה. שש שנים לפני כן, לדוגמה, בתערוכה בשיקגו, הדהים המהנדס המגונדר את הצופים כשהעביר מכות חשמל של 250,000 וולט דרך גופו. כעת היה הקהל כמרקחה, תוהה מה מתכוון טסלה לעשות באגם הזעיר שלו ובסירת שני המטרים שצפה על פניו. לפתע פתאום החלה הסירה לשוט בבריכה בכוחות עצמה, אורותיה מהבהבים. טסלה הפעיל מן הצד שלט רחוק, שפיקד על הסירה באמצעות גלי רדיו בלתי נראים. הקהל היה המום. טסלה הזמין אנשים לצעוק פקודות: "פנה שמאלה! הבהב באורות!", ובמשדר האלחוטי שלו אותת לסירה שביצעה את התמרונים המבוקשים. באותה תקופה הסתיימה המלחמה בין ספרד לארצות הברית, והקהל התרשם מהצעתו של טסלה לחמש כלי שיט גדול יותר בדינמיט ולכוון אותו בשלט רחוק אל ספינת אויב. וכך, לפני יותר ממאה שנים, הוצג האבטיפוס לטיל המונחה. על אף ההדגמה המרשימה הזאת, מעולם לא הפך טסלה את הסירה בשלט רחוק שלו לנשק של ממש. כישלונו לעשות זאת הוא דוגמה מייצגת לדפוס הגדול יותר ששלט בחייו - אידאליזם עמוק שהפך רק לפעמים למציאות מעשית. לאורך כל הקריירה שלו שאף טסלה למצוא את העיקרון המושלם שעליו יוכל לבסס המצאה מהפכנית. מרגע שזיהה תפיסת-על שכזאת, הוא היה מוכן להדגים אותה ולרשום אותה כפטנט, אך לעתים קרובות השאיר לאחרים את העבודה המעשית והקשה של תכנון מוצר רווחי. למרבה הצער, עם התקדמות הקריירה שלו התקשה טסלה יותר ויותר לשכנע תומכים פוטנציאליים לעזור לו בתהליך המסחור המורכב. בשל כך הלך הממציא המפורסם ונעשה מאוכזב ומנותק מן העולם.
טסלה נולד בעשרה ביולי 1856 למשפחה סרבית שהתגוררה על גבול האימפריה האוסטרו-הונגרית באזור קרואטיה של היום. טסלה המתבגר בחר ללמוד הנדסה בבית הספר הפוליטכני ג'ואנאום בגראץ שבאוסטריה, שם הקשיב בלהיטות להרצאות בפיזיקה של יאקוב פושל בשנים 1876-1877. במהלך הרצאות אלה החל טסלה לחשוב לראשונה על מה שיהפוך לימים להמצאתו החשובה ביותר: מנוע זרם חילופין משופר. יום אחד התבונן בפרופסור המנסה לשלוט בניצוצות הבעייתיים שיצר מחלף המברשת של מנוע זרם ישיר (DC). המחלף (קומוטטור) הוא מערכת של מגעי נחושת חשמליים דמוית מברשת ההופך את כיוון הזרם פעמיים בכל סיבוב של המנוע, כך שהשדות המגנטיים הנגדיים שיוצר הזרם ממשיכים לסובב את הרוטור. טסלה טען שאפשר אולי לתכנן מנוע ללא קומוטטור. פושל, שעזות המצח של תלמידו הרגיזה אותו, נשא נאום על כך שאי אפשר ליצור מנוע כזה, וסיכם במילים: "מר טסלה עשוי להגיע לגדולות ונצורות, אבל את זה הוא לעולם לא יעשה." אך התוכחה הזאת רק ליבתה את אש השאפתנות של טסלה הצעיר. בעודו ממשיך בלימודיו בגראץ, ואחר כך בפראג, לא הפסיק טסלה לחשוב איך יוכל ליצור מנוע ללא ניצוצות. ב-1881 נסע טסלה לבודפשט בתקווה למצוא עבודה אצל ידידי המשפחה, טיוואדאר ופֶרֶנץ פושקאש. טיוואדאר, איש עסקים שאפתני, שכנע בעבר את תומס א' אדיסון להעניק לו את הזיכיון המסחרי לשווק ההמצאות של הקוסם ממנלו פארק באירופה. האחים פושקאש תכננו להקים מרכזיית טלפונים בבודפשט תוך שימוש בתכנון המשופר של אדיסון לטלפון. לרוע המזל, לא היה ביכולתם לשכור עובד מיד. בעודו ממתין חלה טסלה מאוד והחלים רק בזכות ידיד מן הלימודים, אנתוני סיגטי, שעודד את החולה לצעוד כל ערב כדי להתחזק. במהלך אחת הצעדות האלה עם סיגטי זכה טסלה להארה בנושא המנועים. בעודם נהנים ממראה השקיעה ראה פתאום טסלה בעיני רוחו איך אפשר להשתמש בשדה מגנטי מסתובב במנוע שלו. זו הייתה סטייה רצינית מדרך המחשבה המקובלת. בתובנתו הפך הסרבי הצעיר את השיטה המקובלת על פיה: במקום להפוך את הזרם החשמלי ברוטור, הוא ישנה את השדה המגנטי בסטטור. תצורה כזו תחסוך את הצורך בקומוטטור מפיק הניצוצות. טסלה הבין שאם השדה המגנטי בסטטור יסתובב, הוא ישרה שדה חשמלי מנוגד ברוטור, ובכך יגרום לו להסתובב. הוא ניחש שיהיה אפשר ליצור את השדה המגנטי המסתובב בעזרת שימוש ב-AC במקום ב-DC, אך באותו זמן הוא לא ידע איך לעשות זאת בפועל.
במשך חמש השנים הבאות נאבק טסלה לרכוש את הידע המעשי הדרוש למימוש המנוע שלו. לאחר שסייע לאחים פושקאש לבנות את מרכזת הטלפונים שלהם בבודפשט עבר טסלה עם טיוואדאר לפריס, שם החלו שניהם להתקין מערכות תאורת להט בשביל חברת Socièté Electrique Edison. ב-1884 עבר טסלה לחברת Edison Machine Works בעיר ניו יורק, אך לרוע מזלו כמעט לא היה לו קשר אישי עם הממציא המפורסם. בתקופה שעבד שם היה הממציא הסרבי קרוב לחלוק עם אדיסון את רעיונו בדבר המנוע. "זה היה בקוני איילנד," סיפר אחר כך "ובדיוק כשעמדתי להסביר לו את זה, מישהו בא ולחץ את ידו. באותו ערב היה לי חום, ושוב גמלה ההחלטה בלבי לא לדבר בחופשיות [על המנוע שלי] עם אחרים." כמה חודשים לאחר מכן, כשהשלים טסלה תכנון של מערכת משופרת לתאורת קשת (תאורה המתבססת על ניצוצות חשמליים המזנקים בין שתי אלקטרודות), הפרו מעסיקיו את הבטחתם לבונוס, והמהנדס השאפתן התפטר בשאט נפש. לא חלף זמן רב וטסלה הועסק בידי שני יזמים מהעיר ראהוויי שבניו ג'רסי, בנג'מין א' וייל ורוברט ליין. השניים עודדו אותו לרשום פטנט על מערכת תאורת הקשת שלו כדי שיוכלו להופכה למסחרית. טסלה שבטח בצמד הנוכלים וקיווה שהם ייצרו את המנורות שלו ויתחרו באדיסון, טעה ומסר את הפטנט לידיהם. וייל וליין החליטו, לעומת זאת, שההזדמנות הכלכלית הגדולה טמונה דווקא בהפעלת חברת תאורה חשמלית. על כן, מיד לאחר שהצליח טסלה להרכיב את מנורת הקשת שלו בראהוויי, הם פיטרו אותו וארגנו את החברה מחדש. טסלה הנטוש נותר בחוסר כול ונאלץ לעבוד למחייתו בחפירת שוחות. על אף שנה תמימה של קשיים עצומים, במארס 1886 אזר טסלה כוח להגיש בקשה לפטנט למנוע תרמו-מגנטי. זה היה מתקן חדשני שהופעל על ידי חימום וקירור של מגנטים. שיחות ששוחח עם מנהל העבודה באתר החפירות בדבר ההמצאה שלו הוליכו להיכרות בינו לבין עורך דין ממולח, צ'רלס פק שמו. פק, שרעיון המנוע התרמו-מגנטי סקרן אותו, הציע להעניק תמיכה כספית למחקר של טסלה. מכיוון שלא היה מומחה בתחום הטכני הזמין פק את אלפרד ס' בראון, מפקח בחברת ווסטרן יוניון, להצטרף אליו בתמיכה בטסלה. פק ובראון שכרו בשביל טסלה מעבדה בדרום מנהטן, שם הקדיש הממציא המהגר את עצמו, קודם כול, לפיתוח המנוע התרמו-מגנטי. כשהתברר שהרעיון אינו בר ביצוע דחק פק בטסלה לעבוד על שכלול של מנועי AC. טסלה התבסס על החזון שהיה לו בבודפשט והחל לעשות ניסויים בזרמי חילופין מרובים במנוע. גישה זו הייתה לא שגרתית משום שרוב הנסיינים בני זמנו השתמשו בזרם חילופין יחיד במערכות שלהם. עד ספטמבר 1887 גילה טסלה שהוא מסוגל להפיק שדה מגנטי מסתובב על ידי הזנת שני זרמי חילופין לתוך זוגות סלילים הממוקמים בחלקים נגדיים של הסטטור. במונחים מודרניים, שני הזרמים מצויים בהפרש פאזה של תשעים מעלות, והמנוע פועל על זרם דו-פאזי. טסלה המאושר הגיש כמה בקשות לפטנט שכיסו בהרחבה את עקרון השדה המגנטי המסתובב. בבקשות אלה הציג טסלה את הרעיון שזרם חילופין רב-פאזי יכול להעביר חשמל למרחקים ניכרים - רעיון שאחר כך התגלה כחשוב. כשהתברר שמנוע זרם החילופין של טסלה מעשי, החלו מממניו לחשוב איך לשווק אותו. התכנון של פק ובראון לא היה לייצר את המנועים אלא למכור את הפטנטים של טסלה לכל המרבה במחיר. לשם כך הם ארגנו לטסלה במאי 1888 הרצאה במכון האמריקני למהנדסי חשמל. ההרצאה זכתה לסיקור נרחב בכתבי עת העוסקים בנושא ובמהרה משכה את תשומת לבו של ג'ורג' וסטינגהאוס, שעשה הון מייצור בלמי אוויר ומערכות איתות לפסי רכבת. באותו זמן שקלו חברות לתאורה חשמלית לעבור מ-DC ל-AC משום שהיה אפשר להעבירו למרחקים גדולים יותר ולהגיע ליותר לקוחות. בזמן שאדיסון התמקד בטכנולוגיית DC, הימר וסטינגהאוס על AC, וכך הצליחו פק ובראון לשכנע אותו לשלם ביד רחבה בעבור הפטנטים של טסלה. ביולי 1888 הציע וסטינגהאוס לקבוצה 25,000 דולר במזומן, 50,000 דולר במניות ותמלוגים בסך שני דולרים וחצי בעבור כל כוח סוס בכל מנוע שייצר. טסלה העניק בנדיבות חמש תשיעיות מן הרווחים לשני התומכים שלו, ואת השאר שמר לעצמו. וסטינגהאוס קיווה שיהיה אפשר להשתמש במנוע של טסלה להנעת חשמליות. טסלה נסע לפיטסבורג להתאים את התכנון שלו למשימה, אך הוא והמהנדסים של וסטינגהאוס נתקלו בקשיים טכניים רציניים. המנוע שלו דרש שני זרמי חילופין וארבעה חוטי חשמל, ולכן לא היה אפשר להרכיב אותו בפשטות לתוך מערכות AC קיימות. היה צורך להתקין כבלי חשמל נוספים ברשת. טסלה פיתח אמנם כמה מנועים בעלי שני חוטים, אך מנועי ה"פאזה המפוצלת" האלה עבדו במיטבם רק בזרמים שהתדר שלהם היה נמוך מ-50 הרץ, ואילו מערכות הפאזה היחידה של וסטינגהאוס פעלו בתדר של 133 הרץ, תדר שנבחר כדי שלקוחותיהם לא יבחינו בהבהוב נורות הלהט. בסופו של דבר הצליחו המהנדסים של וסטינגהאוס לפתור את הבעיות על ידי שינוי המנוע של טסלה ופיתוח מערכת AC חדשה המשתמשת בזרם תלת פאזי בתדר של 60 הרץ. וסטינגהאוס הדגים את הטכנולוגיה החדשה הזאת הדגמה דרמתית בשנת 1895, כשבנה תחנה הידרואלקטרית במפלי הניאגרה - מפעל שסיפק בהמשך חשמל לבתי חרושת בעיר בופאלו שבמדינת ניו יורק המצויה ארבעים קילומטרים משם. כך יצרו מנוע זרם החילופין ומערכת זרם החילופין הרב-פאזית של טסלה את הבסיס לרשת החשמל של צפון אמריקה.
אך עוד הרבה לפני שהופעלה התחנה בניאגרה איבד טסלה את מנוחתו ועזב את וסטינגהאוס. הוא המציא את מנוע זרם החילופין המושלם, אך הפרטים לא עניינו אותו. בכספי התמלוגים שלו הוא הקים מעבדה חדשה בעיר ניו יורק, וטיפח לעצמו תדמית של גאון אקסצנטרי כדי למשוך את תשומת הלב של הציבור ושל משקיעים חדשים. כשם שפרסמו את עלילות אדיסון במנלו פארק בשנות ה-70 של המאה ה-19, כך נהרו כעת כתבים למעבדתו של טסלה בשנות ה-90 כדי לפרסם את הגילויים הסנסציוניים ואת ההצהרות הדרמתיות שלו. טסלה, שחיפש דרך ליצור אור קשת לשימוש ברשתות AC, מצא נושא חדש להתמקד בו: תופעות חשמליות בתדר גבוה. אם אפשר לבנות מנוע מעשי בזרם חילופין של ששים הרץ, תהה, מה יהיה אפשר להשיג בעזרת זרם בתדירות של 10,000 הרץ? כשם שבעבר חיבר סלילי השראה מגנטיים, נגדים וקבלים כדי להרכיב את מנועי הפאזה המפוצלת שלו, כך חיבר כעת סלילי השראה וקבלים בתצורות חדשות כדי להפיק זרמים בתדר גבוה. במשך 15 השנים הבאות חקר הממציא את הרעיון הזה. כשהוא מדמה את הקבל למכל אגירה ואת סליל ההשראה לקפיץ הבין טסלה, שמעגל מתוכנן היטב יוכל להגביר אותות חשמליים ולהעלות אותם למתחים גבוהים יותר ויותר. על סמך התובנה הזאת הוא בנה "משדרים מגבירים" (magnifying transmitters) ענקיים - הקרויים כיום "סלילי טסלה" - שיצרו ניצוצות שאורכם יותר מארבעים מטרים. טסלה הבין גם שתהודה פותחת את הדרך להתכווננות על אותות רדיו. בעזרת הענקת קיבולת והשראות מסוימות למשדר, הוא מסוגל להפיק אותות בתדר הרצוי; ובאותו אופן, יחידת מקלט בעלת אותה קיבולת ואותן השראות תוכל להגיב לאותות המשודרים בתדירות הזו. בהסתמכו על רעיון התהודה החשמלית פיתח טסלה בו זמנית המצאות בתחום התאורה, התקשורת האלחוטית ואספקת החשמל האלחוטית. הממציא המבריק, שקיווה ליצור נורה יעילה שתחליף את נורת הלהט של אדיסון, לא זו בלבד שיצר נורות פלואורסנטיות ראשוניות אלא אף הבחין בכך ששפופרות ריק מסוגלות לגלות גלי רדיו. ועם זאת, טסלה לא עשה דבר בעקבות הגילוי הזה, ומשום כך פיתחו ג' א' פלמינג ולי דה פורסט שפופרות רדיו משלהם. לאחר שהשלים את המעגלים הדרושים לשידור ולקליטה של גלי רדיו בדק אותם טסלה בעזרת אנטנות, שנתלו מבלונים שריחפו מעל המעבדה שלו ומעל המלון שלו במרכז מנהטן. אך בדיוק כשהתחילו להתקבל תוצאות מבטיחות נהרסה מעבדתו בשרפה במארס 1895, וכל המכשירים והרשימות שכתב הושמדו.
באביב של שנת 1899 סגר טסלה את המעבדה המשופצת שלו בניו יורק והקים מתקן חדש למרגלות פייקס פיק בקולורדו. שם התמודד הממציא עם מה שיהפוך, כך האמין, ליישום החשוב ביותר של גלים אלקטרומגנטיים: העברה אלחוטית של חשמל לכל העולם. באותה תקופה היה נדמה שכל אמריקה מתחברת לרשת החשמל. הדרישה לחשמל לא ידעה שובע, וטסלה חלם להביס את הרשתות הקרקעיות המתפתחות על ידי הפצת חשמל ומסרים ללא חוטים. חלום חדש זה התבסס על תהודה חשמלית. כמו חוקרים מוקדמים אחרים בתחום האלחוט ראה טסלה את הקשר בין המשדר לבין המקלט כדו-צדדי. קודם כל המשדר שולח גלי רדיו דרך האוויר אל המקלט. לאחר מכן, מכיוון ששני המכשירים מוארקים לאדמה, עובר זרם חוזר דרכה מן המקלט אל המשדר. אך שלא כמו האחרים, שהתמקדו בהעברת גלי הרדיו דרך האטמוספרה, הוא החליט להתמקד בזרם הקרקעי. מדוע שלא ישלח המשדר גלים דרך האדמה אל המקלט, הרהר, ושהאטמוספרה תשמש לסגירת המעגל? טסלה חשב שיהיה אפשר להזרים אנרגיה אלקטרומגנטית מתחנת שידור לתוך קרום כדור הארץ עד שתגיע לתדירות התהודה החשמלית של כוכב הלכת. ואז, כשכדור הארץ כולו יפעם מרוב אנרגיה, יהיה אפשר להתחבר אליה באמצעות תחנות קליטה בכל רחבי העולם. טסלה הרכיב כמה "משדרים מגבירים" גדולים בקולורדו ספרינגס כדי לבחון את התיאוריה הזאת ושכנע את עצמו שהם הצליחו לשדר חשמל לכל העולם (הוא גם האמין שהאותות שלו הגיעו עד מאדים, ושאנשי המאדים שלחו לו מסר בחזרה!). לאחר ששוכנע שאפשר להעביר חשמל לכל העולם מתחת לאדמה שב טסלה לעיר ניו יורק בשנת 1900. הוא היה משוכנע כל כך בהצלחתו עד שהזמין חדר במלון וולדורף-אסטוריה היוקרתי. הוא חיבר מאמר של ששים עמודים למגזין Century, שכותרתו "בעיית הוספת האנרגיה לאנושות". המאמצים השיווקיים שלו השתלמו, וב-1901 השקיע הטייקון ג' פיירפונט מורגן 150,000 דולר בתכנית החשמל האלחוטי. טסלה בזבז במהירות את המקדמה הזאת על ציוד מעבדה חדשה בוורדנקליף, בחוף הצפוני של לונג איילנד. על אף סירובו של מורגן לשלם עוד ועל אף כישלונו של טסלה להפיק תוצאות חיוביות בנה הממציא מגדל אנטנות שגובהו 57 מטרים בוורדנקליף. אך אפילו קשריו בקרב העילית בעלת האמצעים של ניו יורק לא היה בהם להשיג לטסלה את המימון שנדרש לו להשלמת הפרויקט, ובעקבות כך לקה בהתמוטטות עצבים.
לאחר שהתאושש באופן חלקי, קיווה טסלה לגייס כספים להמשך העבודה בוורדנקליף על ידי כך שישקיע את מאמציו היצירתיים בהנדסה מכנית במקום בהנדסה חשמלית. מכיוון שידע שתחנות הכוח החלו להחליף את מנועי בוכנות הקיטור בטורבינות קיטור יעילות יותר, התחיל טסלה לחקור תכנון מהפכני לטורבינה ללא להבים. כמו ההמצאות האחרות שלו, גם הטורבינה חסרת הלהבים הייתה מבוססת על רעיון-על. בדיוק כמו שהשדה המגנטי המסתובב "משך" אתו את הרוטור במנוע זרם החילופין שלו, סבר טסלה שהקיטור יוכל לסחרר שורה של דיסקיות דקות וצפופות, שיחוברו לציר הטורבינה, בעזרת כוחות צמיגות - לחצי גזירה התלויים במהירות הזרימה של נוזל. הטורבינה של טסלה הייתה צריכה לפעול במהירויות של יותר מ- 10,000 סיבובים לדקה, ולרוע המזל דיסקיות הפלדה הדקות לא יכלו לעמוד במהירות שמתקרבת לזו. טסלה לא הצליח לשכנע איש לייצר את הטורבינה חסרת הלהבים שלו, אבל הוא רשם פטנט על מד מהירות לרכב שהתבסס על אותו עיקרון: שימוש בכוחות צמיגות הגורמים לדיסקיות צפופות להסתובב. במהלך עשרים השנים הבאות הוא חי מתמלוגים על מד המהירות שלו. בינתיים כתב מאמרים לכתבי עת פופולריים, ובהם חזה חידושים עתידיים בתחום החשמל והרדיו. עם זאת הוא הלך ונהיה דכאוני ובסופו של דבר הפך למתבודד נע-ונד, שעבר ממלון למלון כשהגיע הזמן לשלם. לרגל ציון יום הולדתו ה-75 של טסלה פרסם המגזין Time ב-1931 כתבה, שבה הציע הממציא לאותת לכוכבים בעזרת ה"טסלה-סקופ" שלו - משדר רדיו ענק. הוא נהנה מן הפרסום המחודש שלו וכינס מסיבות עיתונאים שנתיות בימי ההולדת שלו. באירועים אלה הזהיר טסלה מפני סכנות המלחמה העולמית וטען שהדרך היחידה להימנע מן האסון היא לפתח נשק-על שיוכל לקיים מאזן אימה. המרתיע האולטימטיבי, לטענתו, יהיה רובה קרניים או מתקן קרן חלקיקים שיוכלו לכוון כמויות אנרגיה עצומות נגד מטוסים, אוניות וחיילים של האויב. ב-1937, בעודו מטייל את הטיול היומי שלו בעיר, נדרס טסלה על ידי מונית. הממציא הגדול מעולם לא התאושש לגמרי מן התאונה, וב-8 בינואר 1943 מת. טסלה השאיר אחריו מורשת מעורבת. מצד אחד הוא אביו המוכר של מנוע זרם החילופין, ובשנת 1956 אומצה ה"טסלה" כיחידה הבינלאומית למדידת צפיפות השטף של שדות מגנטיים. מצד אחר, התחזיות הססגוניות הרבות שלו גרמו לו להפוך לקדוש המגן של קבוצות שהחזיקו באמונות רוחניות לא מקובלות. מעריצים אלה, שהוקסמו מהצהרותיו של טסלה על פענוח הסודות המיסטיים של היקום, טענו שיחידים בעלי השפעה כמו אדיסון ומורגן קשרו קשר למנוע מטסלה לשכלל את המצאותיו ולהביא מהפכה לעולם. אם נתעלם מן ההצהרות המוגזמות ומתיאוריות הקשר, תרומתו של טסלה להנדסה הייתה אדירה. יכולתו להתמקד בעקרונות היסודיים הייתה הצד החזק שלו, אך גם חולשתו הגדולה. לעתים קרובות מדי הוא הוקסם כל כך מיופיים של המושגים הבסיסיים, עד שלא היה מעוניין לעבד את הפרטים המעשיים של המצאותיו.
ועוד בנושא: My Inventions: The Autobiography of Nikola Tesla. Edited by Ben Johnston. (Originally published in Electrical Experimenter in 1919.) Reprinted by Hart Brothers, Williston, Vt., 1982 מוזיאון ניקולה טסלה, בלגרד, סרביה: www.tesla-museum.org
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
