ועדת פרומקין : מסקנות ועדת החקירה

בפרק המסקנות¹⁰⁰ של עבודתה התייחסה הוועדה לשלושת התחומים שהתבקשה לחקור: (1) הכפייה במחנות; (2) הקטרוגים בעיתונות; (3) מקורות התעמולה בחו"ל.

ביחס לכפייה האנטי-דתית במחנות הגיעה הוועדה למסקנות האלה: (א) 'לא היתה מצד הממשלה כל כוונה לכפייה [אנטי] דתית.' היתה כאן קביעה חד-משמעית שלא היתה מדיניות ממשלתית של כפייה אנטי-דתית; (ב) 'היתה שגיאה פטאלית למסור את חינוך ילדי המחנות בכלל, ויוצאי ארצות המזרח בפרט, ובייחוד את יוצאי תימן, טריפוליטניה ומרוקו לידי 'המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית בקרב העולים.'

הוועדה הדגישה את 'אי התאמת המנגנון [של המחלקה לתרבות – צ"צ] הן ביחס למנהגיהם ודרכי חייהם של העולים – השטחיות בטיפול בבעיות הדתיות של העולה והילד'. הוועדה ציינה כי 'עבודה כבדה רבצה על גבי העובדים בתנאים די קשים, והם גילו מסירות רבה בתפקידם הכללי'. אולם 'המנגנון ראה כתפקיד ראשון סיגול הילד להווי הארץ-ישראלי כפי שהוא מצוי בקרב החברה שלו, ובחיי יומיום שלו. והטעות היסודית היתה שמדד לו במידה שמודד לעצמו או במידה שמודדים לעולים מארצות אירופיות'.

באשר להאשמות ספציפיות קבעה הוועדה: (1) 'גזיזת פיאות היתה שיטה ולא מקרה ...' (2) 'גם הפרעת לימוד תורה היתה שיטה ...' (3) 'לא דקדקו די בשמירת שבת ובתפילה ואף היו מקרים של הפרעת תפילה ...' יחד עם זאת, הדגישה הוועדה כי 'כל זה לא בא במלחמה מחושבת בדת, כמטרה לעצמה, אלא כהחשת פרוצס ההסתגלות הנשאפת. ולא היתה הצדקה להאשים את שליחי הממשלה במחנות ב"אינקוויזיציה" וב"רצח תרבותי" '.

באשר למאבק בין תנועת הפועלים למפלגות הדתיות על חינוך הילדים במחנות פסקה הוועדה: 'מצד אחד היה רצון להכשיר את העולה והנוער להסתדרות, ולא לחזק את המפלגות הדתיות. מאידך, ההתעוררות בחוגים הדתיים אמנם היתה תמימה ולשם שמים כדי לחזק את הדת בקרב העולים, אבל גם כאן לא נעדר הרצון לחזק את המפלגות הדתיות ולהחליש השפעת מפלגות אחרות על אותם עולים.' יש כאן חוסר איזון בולט בניסוח מסקנות הוועדה: לאלו ולאלו היו שיקולים מפלגתיים ורצון 'לצוד נפשות', אולם לפי ועדת פרומקין 'ההתעוררות בחוגים הדתיים היתה תמימה ולשם שמים'.

כאשר סיכמה הוועדה מי הנושאים באחריות – הבליטה את התלבטויותיה:

לכאורה שר החינוך והתרבות 'הוא הנושא באחריות הכללית על כל ענייני משרדו'. אולם 'אי אפשר להטיל את האחריות על מר שזר, שהרבה זמן בתקופת התפתחות העניינים היה חולה ונמנעה ממנו האפשרות של טיפול אישי ויסודי'. כלומר: השר יצא חף מאחריות לכפייה האנטי-דתית אך ורק בגלל מחלתו והיעדרויותיו.¹⁰¹

בגלל היעדרויותיו של שזר נותר אפוא להאשים את הממשלה כולה 'הנושאת באחריות הקולקטיבית לכל ענייני המדינה, בכלל זה חינוך העולה'. אבל כאן חשה הוועדה כי האשמה כזו תהיה סתמית וכוללנית מדי.

ולכן ירדה הוועדה דרג והאשימה את נחום לוין, אף על פי שלוין 'הוכיח כי בתקופות מסוימות הודיע לשר החינוך שאין הוא ומחלקתו יכולים לטפל בתפקיד זה, ודרש העברת החינוך לאגף החינוך'. הוועדה קבעה כי אין היא 'מוצאת אותו אחראי על עצם העובדה שענייני החינוך במחנות נמסרו לו ונמצאו ברשותו, אבל כל זמן שהעובדה קיימת, הוא הנושא באחריות על מעשיו ועל מעשי המנגנון הענף אשר תחת פיקודו ופיקוחו, הן כלפי הממשלה והן כלפי הציבור, מאשר שהוא אשר התווה את קווי הפעולה ומינה את המנגנון'. לוין הוכרח להתפטר, והפעילות החינוכית בקרב ילדי העולים הועברה למחלקת החינוך. כן גונו במיוחד רכז תרבות ומדריכה בשני מחנות של יוצאי תימן, אשר אולצו אף הם להתפטר ממשרותיהם, אם כי סודרו להם משרות חלופיות.¹⁰² יחד עם זאת, הוועדה פטרה את נחום לוין ואנשיו מ'האשמות כלליות ובלתי מבוססות כגון 'מעשי אינקוויזיציה' ו'רצח תרבות עם'.

ביחס לשתי המשימות האחרות של הוועדה – 'לחקור אם הקטרוגים בעיתונות נכונים ומי אחראי להם' ו'לבחון מקורות התעמולה בחוץ לארץ בקשר עם ההאשמות האמורות' – הסיקה הוועדה מסקנות פחות משמעותיות. בקשר לעיתונות קבעה: 'האחריות על הפרסום בעתונות המקומית חלה, בדרך הרגילה, על העיתונים וסופריהם, ובמידה שהעיתון הוא שופרה של מפלגה מסוימת, גם על המפלגה'. ובקשר לתעמולה בחו"ל פסקה: 'את מקור התעמולה בחוץ לארץ ביחס להאשמות בכפיה דתית במחנות יש למצוא בחוגים דתיים במדינה ובעיתונות הישראלית. האות ניתן בשאילתה בוועדת החינוך של הכנסת, ובאו דרישות לעזרה מוסרית מרבנים ומהמרכז העולמי של המזרחי. האחרון ביקש לשתף את העיתונות ... הוועדה סבורה כי מזכותה של יהדות הגולה לגלות עניין במה שמתרחש במדינה, בפרט לדברים הנוגעים לכלל ישראל, ובמידה שלא מגיע הדבר להתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, מותר לה לפנות אל ממשלת ישראל בהצעות ודרישות מתאימות.'¹⁰³ במסקנה האחרונה של הוועדה ודאי עמדה נגד עיניה תשובתו של בן-גוריון ל'גוף הדתי המאוחד באמריקה' אשר הגיב למברקה בנושא חינוך ילדי מחנות העולים בראשית פברואר 1950, ומכתבו התפרסם בכל העיתונות היהודית בארץ ובעולם:

מברקכם קיבלתי ומסרתי תוכנו לממשלה כולה. איש מאתנו אינו שולל זכותו של יהודי באשר הוא לחוות דעה וגם להביע דברי ביקורת בענייני מדינת ישראל ... אם יש ברצונכם להשפיע השפעה ישירה על כיוונה של ממשלת ישראל ולחזק זרם מסוים בתוכנו, הדרך היעילה ביותר היא שאתם ואלה שאתם מדברים בשמם תבואו אלינו ותתיישבו בארץ. אני מבטיח אתכם שכל אחד מאתנו ישמח לבואכם.¹⁰⁴

הוועדה יצרה, למעשה, מעין ניסוח של פשרה בין עמדת בן-גוריון לעמדת יהודי התפוצות: מותר ליהודים 'לגלות עניין', אך אסור להם להתערב 'בעניינים פנימיים'. ניסוח זה יתקשה לעמוד בפני ביקורת.

הערות שוליים:

שם, עמ' 116-113.
השר שזר היה חולה בסך הכול כשלושה חודשים, מראשית אוקטובר 1949 עד לסוף דצמבר 1949 (על-פי ארכיונו הפרטי של ישעיהו אברך ז"ל – מכתבו למר ש' ארזי מיום 22.12.49 בעניין דירה לשר שזר בירושלים בעקבות מצבו הבריאותי. תודתי לגב' פולה אברך על הרשות לעיין בארכיון).
השר י"מ לוין התלונן בכנסת כי אלדמע, רכז התרבות שהוכרח להתפטר, קיבל משרה מכובדת יותר וכי כך אין הציבור למד, 'שהכפייה בענייני דת אסורה' (דברי הכנסת, VII, עמ' 44, דיון מיום 17 באוקטובר 1950). גם ח"כ ד"צ פנקס הגיש שאילתה בנושא זה לשר החינוך והתרבות. השאילתה נענתה רק אחרי חצי שנה (הוגשה ב-11.6.50 – נענתה ב-11.12.50) בידי השר החדש, דוד רמז. לטענת השר 'מינויו של מר אלדמע כמנהל בית החינוך של זרם העובדים במגדל גד והתפטרותו מתפקידו הקודם חלו כחודשיים לפני הדיון בממשלה בעניין זה [תוצאות חקירת ועדת פרומקין? – צ"צ], והוא משמש מאז בכהונתו החדשה וזכה להוקרה ולהערכה' (דברי הכנסת, VII, עמ' 402, ישיבה מיום 11 בדצמבר 1950).
דו"ח פרומקין, עמ' 117-116.
מכתבי בן-גוריון 1/2/50, אב"ג.