ועדת פרומקין : סיכום

ועדת פרומקין מונתה בידי ד' בן-גוריון, במידה רבה בלית ברירה. משך חודשים אחדים ניסו בן-גוריון, שזר וחבריהם להדוף התקפות ותלונות אשר באו מכל עבר על 'החינוך האחיד' ועל הכפייה האנטי-דתית במחנות העולים. אולם כאשר גברו הלחצים מצד העולים (אשר הגיעו עד לתקריות אלימות), מצד עסקני המפלגות הדתיות (אשר איימו לפרק את הקואליציה הממשלתית) ובמיוחד כאשר נגד המדינה הושמעה ביקורת קשה מטעם חוגים יהודיים בחו"ל (ביקורת שפגעה במעמדה המוסרי של המדינה החדשה ואיימה לפגוע במגביות הכספיות למדינה), לא נראתה לבן-גוריון דרך טובה יותר אלא למנות ועדת חקירה ממשלתית. באותה העת קיווה להרחבת הקואליציה הממשלתית ולהקטנת התלות בחוגים הדתיים.

הרכב ועדת פרומקין היה פחות או יותר מאוזן, אך דרך חקירתה לא היתה דרך משפטית אובייקטיבית. תלונות אישים ומוסדות, כי לא ניתן להם להשיב בוועדת החקירה על האשמות ספציפיות, היו נכונות.

ואף על פי כן, במסקנותיה העקרוניות צדקה הועדה. דו"ח ועדת פרומקין הוכיח כי במקומות שונים ננקטה כפייה אנטי-דתית בידי חוגי ההסתדרות בעת חינוך ילדי העולים. כפייה אנטי-דתית זו היתה קודם כל פרי אמונה של אנשי תנועת הפועלים, שדרכם – דרך החלוצים החילוניים – היא היא הדרך האחת הנכונה לבניין הארץ.

לא בכדי, כתב נחום לוין בפנקסו אחרי הדו"ח: 'תעודה חשוכה מימי הביניים … התקפת השמצה נגד כל המאור של ארץ-ישראל החדשה והמהפכה בישראל.' גם הוא וגם חבריו האמינו כי המהפכה הציונית פירושה לצאת מן הגולה ומן הגלותיות ולמרוד בדת ובמצוות ה'שולחן ערוך'. הוא היה בטוח בדרכו, ולכן נפגע כל כך מהאשמתו. וכניסוחו: 'הצד האישי הוא חמור מבחינה מוסרית … נניח – לא תודה! אך להיענש על ידי הרבי [בן-גוריון? שזר? – צ"צ] על אשר ניסיתי למצות את תורתו עד תומה … על שהתעקשתי לייחד את עצמי בעניין אחד בלבד: עיצוב דמותה הרוחנית של הכנסת' [הכוונה: 'כנסת ישראל' – צ"צ].¹⁴²

נחום לוין ושניים מאנשיו נפגעו אישית ופוטרו בעקבות מסקנות דו"ח פרומקין. אולם תנועת העבודה כולה חשה עצמה נפגעת, ולכן ניסו למעשה למנוע את הפצתו של הדו"ח המלא.¹⁴³ הפגיעה היתה פגיעה בדרך חינוכית ובפעילות מגשימה רבת שנים וכוללת. וכניסוחו של ח"כ ע' אסף בדיון על הדו"ח בכנסת: 'נסו לחשוב מה היה קיים במדינת ישראל בלעדי החלק ה"חופשי" הזה, בלעדי יצירתו ועבודתו החינוכית … מה היתה דמות המדינה, מה היו ערכיה, מה היו הישגיה ומה היה כוחה בלעדי החלק הזה?' לאסף ולחבריו היה ברור כי תנועת העבודה, למן 'העלייה השנייה העובדת' ואילך, הקימה את המדינה ובנתה את כוחה החומרי והרוחני,¹⁴⁴ ולכן קבע: 'אנו איננו מוכנים בשום פנים ואופן לוותר על עצמנו, ככוח מחנך לגבי העולים, לקרוא אותם, להדריך אותם בדרכנו, כדי שיצרפו אלינו, כי אנו מאמינים שזו הדרך הנכונה.'¹⁴⁵

העובדה שבתוך מפא"י ובתוך חוגי ההסתדרות כמעט לא היתה מחאה על הכפייה האנטי-דתית כלפי ילדי העולים¹⁴⁶ קשורה גם בהתנהגותם של החוגים הדתיים. גם הם לא היו רק תמימים באמונתם,¹⁴⁷ וגם אצלם ניכרה שאיפה ל'כיבוש' ולחיזוק עמדות פוליטיות ומפלגתיות. וכניסוחו של השר שפירא, מנהיג הפועל-המזרחי: 'העלייה בעתיד הקרוב … זה מחנה רב ועצום שישנה את פני המדינה … החילותי להאמין שלא רחוק היום והיהדות הדתית תהיה רוב בארץ… נתגייס כדי להגיע למטרתנו, יצירת רוב יהודי דתי בארץ והרוב הזה קום יקום, בעזרת השם, בעתיד הלא רחוק.'¹⁴⁸לקולות כגון אלו הקשיבו היטב בתנועת העבודה והשיבו להם בלשון בוטה ומזהירה: 'החזית הדתית בתשוקות האקספנסיה שלה … [וברצונה] לאגור כוח פוליטי על ידי הכנסת המוני עולים למסגרתה המפלגתית ולעשותם מנוף לאמצעי מלחמה בחילוניים … בל תגזור עלינו "קולטור קאמפף". בל תכריח אותנו להתגוננות.'¹⁴⁹ שני הצדדים – החזית-הדתית ומפא"י – שניהם ראו בחינוך 'נשק',¹⁵⁰ ושניהם לחמו להשתלטות עליו.

יתר על כן, החוגים הדתיים היו מפולגים בתוכם מאוד, וברובם היו מרוחקים מעדות המזרח ומנוכרים להן. אנשי מפא"י חשו כי ניתן לכפוף את החוגים הדתיים – ואולי אף לפצלם – ועובדה היא כי כל אלה האחרונים התעוררו למלחמתם באיחור והסכימו להגיע לידי פשרה שקשה להעלות על הדעת שהיו נכונים לה בנושאים אחרים שהם 'ציפור הנפש' של כל אדם דתי. הם ויתרו, למעשה, על חינוך דתי לבני כל עדות המזרח ועמדו בעיקר על חינוך דתי לילדי התימנים.

ועדת פרומקין, אשר הוקמה כדי לפשר בין שני הצדדים, למעשה העמידה מראה מגדילה מול פני שניהם, וחיזקה את הקיטוב בין הציבור הדתי לבין הציבור החילוני. העובדות אשר העלתה רק חידדו את העמדות המנוגדות של שני הצדדים. החוגים הפועליים-חילוניים, אשר כאמור היו בטוחים בצדקת דרכם, לא שינו באופן דרסטי את דרכם החינוכית בעקבות דו"ח הוועדה.¹⁵¹ החוגים הדתיים חשו, בין היתר עקב הדו"ח, כי עליהם להילחם יותר על חינוך דתי אוטונומי, שיהיה קשור ותלוי ככל האפשר במפלגותיהם. המשבר הפוליטי בין הצדדים הפך לבלתי נמנע, והביא לפירוק הממשלה הנבחרת הראשונה.

מסקנות ועדת פרומקין הגדילו את אי-הנחת הציבורית משיטת הזרמים בחינוך. אין ספק כי הן השפיעו הן על אנשי מפא"י והן על אנשי החזית הדתית,¹⁵² אשר לקראת אמצע שנת 1950 גיבשו עמדה דומה שקראה להנהגת חינוך ממלכתי בשתי מערכות חינוכיות נפרדות: מערכת חילונית ומערכת דתית.

הערות שוליים:

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים, ארכיון נחום לוין, P161.
אפילו ח"כ י' גורפינקל (גורי) כתב כי קרא תחילה את דו"ח פרומקין ... בעיתונם של פועלי-אגודת-ישראל שערים (הפועל הצעיר, 30 [תשי"א], עמ' 10). כל חברי הכנסת קיבלו את הדו"ח, שהוגש ב- 9 במאי 1950 רק אחרי שבועות אחדים, אחרי שתבעו זאת מעל דוכן הכנסת בדיון שהתקיים ב- 12 ביוני 1950.
במודעת בחירות ערב הבחירות לכנסת השנייה כתבה מפא"י: 'הדברים כפשוטם: אנחנו [ההדגשה שלי – צ"צ] בעזרת כוחות בונים ויוצרים ביישוב, בתנועה הציונית ובעם השגנו את המדינה, ניצחנו במלחמה, הרחבנו את גבולות הארץ ... וגו'.' הארץ, 10 ביולי 1951. גם מודעת הבחירות מעידה על אמונתם המוצקה של אנשי תנועת העבודה כי הם שבנו את המדינה וביצרו את כוחותיה.
דברי הכנסת, VIII, דיון ב- 12 בפברואר 1951, עמ' 1039.
מ' אונא, בספרו בדרכים נפרדות ... עמ' 194, כתב: 'האופייני למצב הדברים, ולדעתי גם המחריד, שלא נמצא אף אדם בעל סמכות מבין הלא דתיים, שיתריע על הסכנות הקשורות בדרכי הקליטה המוטעות בהן הלכו.'
א' לובראני, איש מחלקת התרבות, כתב בדבר ביום 6 בפברואר 1950 'באוזני ועדת החקירה'. בין היתר כתב לובראני: 'נניח, כי באמת ובתמים נחרדו חוגי החרדים ... מה היו חוגים אלה חייבים לעשות לפני הזעקות, המחאות והתביעות? חייבים היו לגייס כאן בארץ תפילין וארבע כנפות ולחלקם בין יושבי המחנות ... אולם חוגי החרדים לא כן עשו. דומה הדבר, כאילו זה עתה נודע להם שמץ דבר על קיומם של מחנות עולים בארץ. באשר עד כה, קרוב לשנתיים מאז קיומם של מחנות עולים בארץ, לא מצאו לנכון לבקר בהם ... אמנם מונו במחנות משגיחים על הכשרות במטבחים ... אולם למעלה מזה לא מצאו לנכון לזעוק.' כן טען לובראני כי משרד הדתות, בראשות הרב מימון, שהתבקש לספק צורכי דת לעולים השיב: 'לצורכי הדת של הפרט, כגון ספרי תפילה, טליתות וארבע כנפות, חייב הפרט לדאוג.'
מתוך דברים בוועידה העשירית של הפועל-המזרחי, ו-י"ב מר-חשוון תש"י (הארכיון לציונות דתית, מוסד הרב קוק, ירושלים). וראה גם: השר ח"מ שפירא: דיוקנו של מדינאי דתי (עורך: ש' דניאל), תל אביב 1980, עמ' 146. וכן: מ' אונא, לעיל הערה 22, עמ' 11.
יונה קוסוי (כסה), 'מסביב לפולמוס החינוך", הפועל הצעיר, 21 בפברואר 1950. וראה גם מ' סאמט, לעיל הערה 133, ע' 54: 'האורתודוקסים החלו להשתעשע בתקוות שהעלייה החדשה תגביר את משקלם החברתי וכוחם הפוליטי הריאלי. וכך יתממש בידם חזון מדינת התורה בדרך דמוקרטית. ארץ-ישראל העובדת ובמרכזה מפא"י, שנבנו בעבר מקליטת העלייה, נתמלאו אימה לנוכח התחזית לאבדן ההגמוניה הפועלית בארץ.'
כניסוחה של ח"כ ד' נצר בכנסת: 'נכון, זהו נשק. החינוך הוא נשק חשוב מאוד.' (דברי הכנסת, IV, דיון מיום 6 במארס 1950, עמ' 936).
מ' אונא בספרו בדרכים נפרדות ..., עמ' 220, כתב: 'הציבור הלא דתי לא חש מעולם את עומק הזעזוע שעבר על הציבור הדתי בגלל הדברים שקרו בפרשת החינוך הדתי במחנות העולים. על כן גם לא הבין את הרקע הנפשי של הוויכוח שהתנהל במשך כל השנים בשאלת החינוך הדתי. מה שקרה במחנות הושמט מדעתו.' לעניות דעתי, הכותב צודק בקביעותיו.
ראשון אנשי החזית-הדתית שקרא לביטול הזרמים בחינוך ולהנהגת מערכת חינוכית ממלכתית חילונית ודתית היה ח"כ מ' אונא, במאמר בהצופה מיום 5 במאי 1050. על הצעה זו חזר ח"כ ד"צ פנקס בכנסת ביום 13 בפברואר 1951. ד"ר יצחק רפאל הלוי עציון טעה, כאשר טען בספר הזיכרון שיצא כאשר מלאו שנתיים לפטירת ד"צ פנקס השר ר' דוד-צבי פנקס ז"ל תל אביב (לעיל הערה 29), כי ח"כ פנקס היה הראשון לפרסום הצעה זו (עמ' ע"א).