אין ספק כי המאבק על האדמה היה ועודנו לב ליבו של הקונפליקט הציוני-פלסטיני מאז קיום התנועה הציונית בסוף המאה ה-19. כבר בתחילת דרכה גייסה התנועה הציונית אמירות דתיות וחילוניות בכדי לשכנע את העם היהודי והעולם כולו בזכותה על פלסטין ההיסטורית. מונחים תנ"כיים כגון "ארץ הקודש" ו"ארץ ישראל" התמזגו עם אמירות חילוניות כגון "מולדת ללא עם לעם ללא מולדת", והיוו יחד מעין דלק שהוביל את עגלת הציונות וקיבוץ "יהודי הגולה" וקשירת עתידם בפלסטין.
למרות שיום האדמה (1976) היה לנקודת מפנה במאבק על האדמה בין מוסדות השלטון בישראל לבין הערבים הפלסטינים - עדיין אפשרות ההשפעה של המיעוט הערבי על מערכת התכנון במדינה נותרה שואפת לאפס. שכן המערכת היא מוסד יהודי סגור ובלתי דמוקרטי.
הבעיות הניצבות בפני הערבים הפלסטינים מרובות ומסתעפות, אלא שענייני הקרקע, התכנון והבנייה הם העיקר וגולת הכותרת במאבק של המיעוט הערבי בשני העשורים הבאים. מיעוט זה יהיה מהקבוצות הזקוקות ביותר לקרקע: מניינם של האזרחים הערביים (שמונים כיום 1.15 מיליון נפשות - כ-18% מהתושבים) יוכפל בשנת 2020. לכל אזרח ערבי יש כיום כ-650 מטרים רבועים וב-2020 (אם לא יחול כל שינוי) יהיה לכל אזרח כ-275 מטרים רבועים לערך.
מול תיאור מצב זה, קשה לדבר על פיתוח הכפרים והערים הערביות ללא פתרון סוגיית הקרקעות והרחבת שטחי שיפוטם. בבעלותם של הערבים הפלסטינים נמצאים 3.5% מסך שטח המדינה, אלא ש-1.5% משטחים אלו נמצאים מחוץ לשטחי השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
מדיניות התכנון ומדיניות הקרקע שנקטה ישראל מיום הקמתה לא הותירו מקום לספק באשר להיות ייהוד האדמה אחד המאפיינים החשובים של המדינה המודרנית. במדינה הטוענת כי היא דמוקרטית אין כיום שוק קרקע חופשי. אין מדינה אחרת בעולם שבבעלותה 93% מסך כל שטחה תחת ההגדרה "אדמות מדינה". עוד ראוי לציין כי בישראל אין מוכרים קרקע אלא מחכירים למשך 49 שנים כשהבעלות נשארת בידי המדינה בכל מקרה.
הסוגיות המרכזיות והעיקריות שבפניהן ניצבים הערבים הפלסטינים בישראל הינן: המשך האפליה הגזענית בחוק; ייהוד המרחב הערבי; גידול טבעי של האוכלוסייה לעומת המרחב המצטמצם והולך; החלוקה המינהלית במדינה (שטחי השיפוט של הרשויות המקומיות); היעדר ההשתתפות בקבלת החלטות; תכנון מתאר לא נאות והריסת הבתים הערביים.
|
המרכיבים העיקריים של מדיניות הקרקע והתכנון הישראלית: |
- מחיקת האתרים ההיסטוריים והגיאוגרפיים הפלסטינים כדי למנוע את שובם של הפליטים הפלסטינים ולהצר על קיומם
- העברת האדמות הערביות לבעלות יהודית גרידא ואימוץ משטר מקרקעין קולקטיבי ריכוזי ולא אינדיבידואלי
- אי הקצאת "אדמות מדינה" לערים ולכפרים הערבים בישראל
- הנהגת חלוקה מינהלית (שטחי שיפוט לרשויות המקומיות) שתאפשר שליטה באדמות ערביות
- דחיקתם לשוליים, מניעת ייצוגם, והדרתם של האזרחים הערביים ממוסדות ומוקדי קבלת ההחלטות
- הריסת הבתים הערביים והצהרה מתמדת בסכנה הדמוגרפית הערבית לעידוד התיישבות יהודית
|
המלצות שיש לאמץ לסגירת הפער בתחום הקרקע, התכנון והבנייה |
- אימוץ בחוק של עיקרון הצדק החלוקתי בין כלל האזרחים במדינה, במסגרת של הדמוקרטיה ההסדרית, וביטול כל חוקי ההפקעה וכל ההסדרים וההליכים שמפלים את המיעוט הערבי לרעה
- שינוי המדיניות הישראלית בתחום הקרקע והתכנון, החל בהכרה בעוול ההיסטורי שנעשה כלפי המיעוט הערבי הפלסטיני, כך שגבולות מדיניות הקרקע והתכנון הישראלית יחפפו את גבולות האזרחות הישראלית, ולא את העם היהודי בכל מחוזות הימצאותו. וכן אימוץ השימוש במונח "אדמות ישראליות" במקום "אדמות יהודיות" או "אדמות מדינה"
- רה-ארגון מינהלי במוסדות הישראלים העוסקים בתחומי הקרקע, התכנון והבנייה, באופן שיביא לביטול שיתופם של ארגונים ונציגים לא ישראלים (יהודים לא ישראליים) ובמיוחד הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, ומתן ייצוג הולם ומהותי למיעוט הערבי במוסדות הללו
- הרחבת שטחי השיפוט בפועל של הכפרים והערים הערביות. כך שיובטח צירוף אדמות ציבוריות (אדמות מדינה) לשטחים אלה
- אימוץ שיח חדש בענייני הקרקע והתכנון, שיכלול דרישה לאי אכיפת חוק התכנון והבנייה הנוכחי על האזרחים הערביים ויישוביהם, עד אשר יושג שוויון בינם לבין האזרחים היהודים ויישוביהם. על כן יש צורך בתוכנית מתאר חדשה ומיוחדת למיעוט הערבי, שתושתת על צדק חלוקתי ותהלום את צורכי המיעוט הערבי ואת רוח הדמוקרטיה היחסית הרצויה במדינה. תוכנית זו יש בה כדי לפתור סוגיות התלויות ועומדות זה שנים רבות, כגון הפליטים הפנימיים, נכסי הווקף המוסלמי, הערבים בנגב והבטחת שותפות אקטיבית של המיעוט הערבי בבעלות על המרחב הציבורי ובניהולו.
|
כדי להשיג את המטרות הנ"ל, יש להביא בחשבון כי: |
- המדובר באחת הסוגיות הרגישות ביותר ביחסי יהודים-ערבים בארץ. שינוי כולל בכיוון השגת שוויון מלא לאזרחים הערבים בתחומי הקרקע והתכנון כרוך בשינוי כלשהו במטרות המדינה ובהגדרתה ממדינת היהודים למדינה המאמצת את העיקרון של דמוקרטיה הסדרית. לכן אי אפשר להצביע על כלי אחד ויחיד להשגת המטרות הנ"ל. על כן, מציע נייר זה דרכי מאבק שונות עם לוח זמנים ברור
- ישנן סוגיות שניתן להשיג תוך פרק זמן קצר יחסית, ע"י שימוש בכלי המאבק הקיימים והאפשריים במשטר הישראלי כגון מאבק ציבורי ומשפטי - דבר הכרוך בהכוונת האזרחים הערביים וארגוניהם. אלא שכדי להשיג את המטרות האסטרטגיות ואת השינוי המבני, יש לאמץ דרכי פעולה חדשות שבראשן חיזוק הפעילות הציבורית, מחד גיסא, והסנגור הבינלאומי מאידך גיסא. זה לא יקרה ללא התגייסות ציבורית וארגונית והעצמת הקאדרים המקצועיים והפוליטיים הערביים
- שינוי דפוסי המאבק הערבי והערבי-יהודי בריבוי מסלולים ובכיוון הסלמת המאבק עשוי להעלות שאלות חדשות באשר למצבם ומעמדם של הערבים הפלסטינים במשטר האתנוקרטי הישראלי.
לחלקים נוספים של המאמר:
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: מבוא
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: הערבים הפלסטינים בישראל ויחסיהם עם המדינה
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: מדיניות הקרקע, התכנון והבנייה לערבים הפלסטינים בישראל (פריט זה)
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: המעמד המשפטי של הערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי של הערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: אסטרטגיית הפיתוח החברתי של הערבים הפלסטינים בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: תכנון אסטרטגי וחזון חינוכי למערכת החינוך הערבי בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: התרבות הערבית הפלסטינית בישראל
החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל: העשייה הציבורית והפוליטית