אפשר לבדוק באופן מעמיק את היחס בין ההלכה למציאות בקשר לעוני ולצדקה בימי הביניים הודות לשרידיה התיעודיים של הגניזה הקהירית. המכתבים, רשימות הסעד, הצוואות ומסמכי בית הדין זורים אור על חיי היום-יום של העניים ושל אלה שהעלו צדקה לעזרתם. כמו כן, התעודות הללו מאפשרות לבחון את מצב העוני והצדקה בהשוואה למעמדה הנורמטיבי של ההלכה כפי שהיא משתקפת במקורות הרבניים, במיוחד במשנה תורה לרמב"ם.

אין במקורות ההלכתיים מהתקופה העתיקה תמונה שיטתית – ואין צריך לומר מקיפה – של הלכות צדקה. במקרים בודדים ברובד המשנה והתוספתא נמצאות הלכות צדקה, במיוחד במסכתות העוסקות בענייני חקלאות וחלקי הקציר (כגון מסכת פאה), אשר העניים זוכים בהם.¹

הדיון בתלמוד הבבלי או הירושלמי בהלכות צדקה נעשה על פי רוב אגב דיון בנושא אחר. לדוגמה, הדיון הארוך ביותר בתלמוד הבבלי העוסק בעוני ובצדקה, נמצא ככל הנראה במסכת בבא בתרא, פרק 'השותפין'. המשנה (א, ה) פותחת: 'כופין אותו [את הדר בחצר בשותפות עם אחרים] לבנות בית שער ודלת לחצר', ןמסיימת 'כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חודש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד'. בגמרא (ח ע"א) הפסקה בעניין 'שנים-עשר חודש' מביאה לשאלה מברייתא (תוספתא, פאה ד, ט): 'והתניא: שלשים יום – לתמחוי, שלשה חדשים – לקופה, ששה – לכסות, תשעה – לקבורה, שנים עשר – לפסי העיר?'. מכאן עוברת הגמרא באופן אסוציאטיבי לדיון בעניים ובצדקה: יתומים, פדיון שבויים, הנהלת קופת הצדקה, בדיקת עניים כדי לבחון אם הם רשאים לקבל צדקה, החיזור על הפתחים ומה יהיה שיעור התרומה הגדול ביותר מתוך נכסיו של הנותן צדקה.

בין כל חיבורי הגאונים העוסקים בתחום מוגדר של ההלכה, לא נמצא ספר אחד העוסק בצדקה. עד כמה שידוע לנו, הראשון שקיבץ את כל הלכות הצדקה שבתלמוד ובספרות שלאחר חתימת התלמוד היה הרמב"ם במשנה תורה. הוא אסף את ההלכות הללו ביחד ב'ספר הזמנים', ב'הלכות מתנות עניים'. ששת הפרקים הראשונים דנים בדיני צדקה החקלאיים, החלים בארץ ישראל. הפרקים השביעי עד העשירי עוסקים בסוגים אחרים של צדקה, פרטית וציבורית כאחד, החלים על כל קהילה יהודית, לרבות קהילות מצרים, אשר הרמב"ם הכירן מקרוב מתוך ניסיונו האישי.² הפרק האחרון (פרק עשירי) מביא את 'סולם הצדקה' המפורסם, המעריך שמונה דרכים שונות של נתינת סעד לנצרכים. בתור 'ראש היהודים' (ראיס אליהוד) שבמדינת הפאטמית בשתי כהונות שונות, בין השנים 1177-1171 לסה"נ בערך ושוב מ-1195 בערך עד מותו ב-1204, טיפל הרמב"ם ישירות בצדקה, במיוחד בצדקה ציבורית, כגון בשלחו מכתבים חוזרים כדי לגייס כסף לפדיון שבויים.³

הלכה ומציאות: עדויות מן הגניזה

להלן אציג דוגמאות אחדות ליחס בין הלכה למציאות לפי עדויות מן הגניזה התיעודית. הדוגמאות לקוחות מתוך מחקר אשר אני מכין על עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים. מטרתי להראות כיצד השפיעו פני ההלכה על חיי היום-יום, כיצד המציאות משתקפת בכמה מקומות בהלכה (במשנה תורה) וכיצד הגיבו הקהילה והיחידים בתוך הקהילה ליחס בין ההלכה לבין המציאות.

א. עניים זרים וההלכה: 'עניי ביתך קודמים לעניי עירך ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת'

זרים רבים וביניהם יהודים הגיעו למצרים במשך המאה האחת עשרה עד המאה השלוש עשרה. חלקם עברו את הארץ בדרכם ליעדים אחרים, ואחרים השתקעו בה לתקופות קצרות או ארוכות. זרים אלה מוזכרים במאה מכתבים המבקשים סיוע אשר שרדו בגניזה. מכתבי בקשה אלה נכתבו הן בידי הזרים עצמם הן בידי אחרים המבקשים סיוע למענם. נוסף על כך, זרים מופיעים בעשרות רשימות סעד כמקבלי לחם, חטים, כסות ואף תשלומי כסף.

עד כאן זיהיתי בערך 15 רשימות של מקבלי סעד הכוללות שמות של אנשים המצורף להם הכינוי המיוחד גריב (זר; או בלשון נקבה – גריבה; או בלשון רבים – גרבא), ויש ביניהן רשימות הכוללות שלושה גרבא או יותר.⁴ שישה מתוך 65 ערכים ברשימת מקבלי כסות אחת מכונים 'זר'. השמות נמצאים זה לצד זה בשני מקומות, ולצדם הכינויים 'יתום' ו'גיורת' המייצגים שתי קטגוריות של אנשים שנמנו עם הנצרכים מסיבה מוצדקת בעליל.⁵ המונח הערבי טארי (מי שהגיע לא מכבר) מופיע בחמש רשימות נוספות (עד כדי חמש פעמים באחת מהן).⁶ כמובן שזרים רבים אחרים מזוהים על ידי שמותיהם המקומיים, כגון אלמגרבי, אלעראקי, אלרומי (זר מארץ ביזנטיון או מאירופה הלטינית-נוצרית) וכדומה. לעומת זאת ישנם זרים נוספים שאי אפשר כלל לזהותם לפי אופן רישום שמותיהם.

דוגמה אחת של רשימה מפסטאט, עיר הגניזה אשר בה שיעור הזרים המזוהים לפי שמותיהם המקומיים גבוה, היא רשימת חלוקת חיטה. רשימה זו כוללת קטע המונה 33 שמות בערך, וכתוב בראשיתה: 'אלה שלא קיבלו את מנותיהם' (אלבאקיין בלא אכד). שליש מהם זרים – אם מפרס ואם מרום, אם מארץ-ישראל, ואם מערים אחרות במצרים.⁷ נתונים אלה יוצרים רושם מוצק, אשר עמד מאחורי דבריו של גויטיין כי 'זרים מכל פינות הים התיכון מהווים את [הקבוצה] הגדולה ביותר [המופיעה ברשימות הסעד]'.⁸

הזרים היו מודעים להלכה שהשפיעה לרעה על קבלתם כנצרכים הזוכים בצדקה.⁹ ההלכה מופיעה במכתבי גניזה בלשון הזה: 'עניי ביתך קודמים לעניי עירך ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת'. מתפרש לשני פנים: האחד, עניים הנמצאים ב'עיר אחרת' ומחברים מכתבים (או האחרים המחברים בעבורם) בבקשת סיוע מבן אדם השוכן במקום אחר – או מהקהילה – כמו פסטאט, עיר הבירה של מצרים; האחר, עניים מ'עיר אחרת' השוכנים עתה בפסטאט. כפי שראינו, רשימות הסעד בגניזה עמוסות באנשים נצרכים אשר הגיעו לפסטאט ממקום אחר. במכתבי הגניזה המבקשיםם סיוע ניתן למצוא דוגמאות לשתי האפשרויות. חלק מן המכתבים נכתבו בידי יהודים זרים שכבר ישבו בבירת מצרים, והדבר מלמד כי תחושת הזרות השפיעה לפעמים לרעה על אורחים חדשים לאחר שהגיעו למקומם החדש.

מקור ההלכה הוא בתלמוד בקשר לענייני הלוואות (בבא מציעא, עא ע"א) ובמקביל במכילתא דר' ישמעאל:¹⁰

תני רב יוסף: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' [שמות כב 24]: עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין. אמר מר: עמי ונכרי – עמי קודם, פשיטא! אמר רב נחמן אמר לי רב הונא: לא, נצרכא, דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם.

ההלכה מופיעה בצורה אחרת בספרי דברים (פסקה קטז), בדרשה העוסקת בצדקה בצורת הלוואה, אגב הדיון בפסוקים 'כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך [...] פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו' (דברים טו 8-7):

'כי יהיה בך' [דברים טו 7] – ולא באחרים; 'אביון' – תאב תאב קודם; 'אחיך' – זה אחיך מאביך, כשהוא אומר 'מאחד אחיך', מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך; 'באחד שעריך' – יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת; 'בארצך' – יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ כשהוא אומר 'באחד שעריך' – היה יושב במקום אחד אתה מצוה לפרנסו, היה מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר; 'אשר ה' אלהיך נתן לך' – בכל מקום.¹¹

הרמב"ם שילב את החלק הראשון של ההלכה בבבא מציעא, הדן בהלוואות בריבית לנכרים מעל ומעבר לנדרש לפרנסת המלווה ('בכדי חייו'), עם הלכות 'מלוה ולוה' (ה ב) במשנה תורה. אולם, כיוון שנחשבו הלוואות לישראל ללא ריבית למעין צדקה, העביר הרמב"ם את חלק ההלכה העוסק בסולם העדיפויות להלכות מתנות עניים (ז יג). גם ההקדמה אינה חסרת משמעות: 'עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" ' (דברים טו 11).¹²

מדוע נטל הרמב"ם הלכה, המתייחסת במקורה בתלמוד באופן מיוחד לענייני הלוואות, ויישם אותה לתחום הכללי יותר של צדקה? ייתכן ששינוי זה נעשה כבר לפניו בידי הגאונים או בידי אחד ממוריו בספרד. בין כך ובין כך, החידוש משקף את המציאות בעולמו של האסלאם. הקדמתו להלכה, 'עני שהוא קרובו', אינה מצויה בתלמוד בצורתה זו (אף על פי שהיא משקפת את המושג הכוללני 'ענייך' בבבא מציעא). הקדמה זו מתאימה יפה לחברה היהודית הדינמית, שבה חי הרמב"ם ואשר בה נעו יהודים הרבה יותר מאשר בתקופת התלמוד. לעתים, נוסעים מצאו קרובים בערים שעברו בהן, לכן הקדמה זו מרמזת למקרה שבו עני הבא למקום מעיר אחרת זוכה חתמיכה שם על אף זרותו. ההקדמה גם מתייחסת לזרים עניים השולחים מכתבי בקשה לקרוביהם ממקומות רחוקים.

במורה נבוכים (חלק ג, פרק מב), אגב הדיון בסוג המצוות הכולל דיני ממונות וירושות, דן הרמב"ם בקדימות שיש לתת למשפחה באופן כללי:

וכבר למדה אותנו תורה במדה הזו הפלגה גדולה מאד, והיא שראוי לו לאדם לקרב את קרוביו ולהעדיף הענקת המשפחה מאד, ואפילו הרע לו קרובו ועשקו, ואפילו היה אותו הקרוב בתכלית השחיתות, הכרחי שיביט הקרוב על המשפחה בעין החמלה, אמר יתעלה 'לא תתעב אדמי כי אחיך הוא' [דברים כג 8].

אחר כך הרמב"ם מציין גם מי שאינם קרובים:

וכן כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שנהנית ממנו, ובאה עליו עת רעה, ואפילו הרע לך אחרי כן, חובה לגמול לו זכותו על מה שקדם, אמר יתעלה 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' [דברים כג 8], וכבר ידוע עד כמה הרעו לנו המצרים אחרי כן. הבט נא כמה מדות נעלות אנו למדים מן המצוות הללו, ושני אלה אינן מן הקבוצה הזו השביעית [כלומר,סוג המצוות הכולל דיני ממונות], אלא שבגלל העדפת הקרובים בירושה נתגלגלו הדברים למצרי ואדומי.¹³

לאמתו של דבר, רוב הזרים, הן אלה ששלחו בקשות מרחוק הן אלה שהגיעו לפסטאט, חשו שהם נתונים בתחרות קשה על משאבי הצדקה שהיו מוקדשים לעניים תושבים או לקרובים מרחוק או מקרוב. מכתב בערבית מבטא את תחושתם זו. הכותב הוא איש הנזקק לעזרה כספית. הוא שהה ב'בית הסוהר' בביתו (house-arrest) בגלל אי תשלום מס הכולכולת שלו ושל שני בניו. הוא לא היה קרוב משפחתו של הנמען, אך הוא מתחנן בפניו, 'ואלמולא יעלם עניי ביתך קודם [כך!] לעניי עירך ועניי עירך קודם לעניי עיר אחרת פאגעלני מן עניי ביתך' (האדון יודע שעניי ביתך... לכן שים אותי מעניי ביתך).¹⁴ בדומה לכך, יש בידינו מכתב ובו מודה הכותב לגומל חסדו על 'שלושת הלילות הללו', כלומר על ששילם בעבור שהותו ושהות חברו (כנראה בפונדק). בהמשך מבקש הכותב הארכה ומוסיף 'ויגעלנא מאנשי ביתו' (וישים אותנו מאנשי ביתו).¹⁵

בטיוטה של שאלה בהלכה אנחנו שומעים הד למודעות לסדר העדיפויות של ההלכה. מדובר באיש שהתנה בצוואתו כי לאחר מותו אפוטרופוס עיזבונו 'יקח מכלל כספו חמש מאות דינאר ויקנה בהם קרקע וישקיע את ערכו, ויחלק את הרווח למחצה. את החצי ה[ראשון] יוציא לטובת עניי העיר [אלבלד] ואת החצי השני יוציא לטובת משפחת[ו] של דודו מצד האם'. נראה שהמצווה, או יועציו, הכיר את ההלכה אשר דיברנו עליה לעיל, ולכן ציווה תנאי שעקף את הדין כדי לתת עדיפות שווה לעניי עירו ולקרוביו, אשר אולי הרבה מהם לא היו נצרכים כלל. בכך הוא אף הוציא מן הכלל עניי עיר אחרת.¹⁶ סופר בית הדין בפסטאט, הלל בן עלי (אשר מסמכים בכתב ידו ובתאריכים נשמרים בין השנים 1108-1066(, ביקש בפתק ששלח אל הפרנס (הוא עלי בן יחיה) שישמור על אדם עני ועל אביו של הלה. הוא הדגיש שהנצרך 'זוכה לצדקה (מחקוק) ובמיוחד, מכיוון שהוא מעניי העיר'.¹⁷

הקשר בין ההלכה למציאות מואר יפה במכתב מדיין אשקלון בסוף המאה האחת עשרה, נתן הכהן בן מבורך. הלה כתב ליהודי חשוב בפסטאט וביקש תמיכה בעבור משפחה נצרכת שהתגוררה באשקלון. בעל המשפחה, אב לילדים, היה חייב עשרה דינרים ולא יכול לשלם את חובו מכיוון שירד מנכסיו. מפאת הבושה הוא ברח למצרים, שבה התחבא מפני בעלי חובו. הוא השאיר אחריו באשקלון את אשתו ואת ילדיו, שסבלו מקוצר רוחם של בעלי החוב. אשתו אמורה הייתה להיכלא בבית הסוהר בגלל החוב. הקהילה המקומית לא יכלה בקלות לתמוך בה ובילדיה כי 'באשקלון לא נשארו מהיהודים אלא עניים קבצנים' (עניים שחאדין). נתן הדיין ביקש מהנמען שיפנה לקרוב משפחה של האישה הגר בפסטאט ויודיעו שהאנשים האלה הם קרוביו ושארי בשרו ושהם באמת 'עניי ביתו'. 'אסור שתושלכנה שתים מבנות ישראל הכשרות לבית הכלא בעוד יש להן מי שתסמוכנה עליו'. אם אין בידי הנמען לעשות את המבוקש, מבקש ממנו נתן הדיין שיכתוב לו בחזרה ויודיעו על כך כדי שיוכל לשלוח מיד מכתב אחר ובו עתירה לנגיד (הוא ראש היהודים, מבורך בן סעדיה) לעזור למשפחה.¹⁸

מכתב זה הלקוח מחיי היום-יום של היהודים בתקופת הגניזה משקף את מעגלי הנושאים באחריות לעניים כפי שהם מופיעים בהלכה. במקרה של משפחה שירדה מנכסיה ונכנסה למעגל העוני מאחר שבעל המשפחה אינו יכול לספק את צורכי אשתו וילדיו, מצפים תחילה לעזרה מהעיר המקומית, לפי הכלל 'עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת'. בהיכשל צעד זה, פונים לקרוב משפחה בעיר אחרת. ואם נכשלת גם פנייה זו, תולים בני המשפחה את תקוותם בנגיד בתור 'עניי עיר אחרת'.

בגלל מודעותם של זרים להעדפה שנותנת ההלכה לקרובי משפחה ולעניי עירו של התורם לצדקה, נאלצו הזרים למאמר רבני העוסק בעזרה לזרים והעומד כנגד ההלכה של 'עניי העיר'. לעתים תכופות אנחנו קוראים במכתבי גניזה על הצורך לעזור ל'כל עובר ושב'. מאמר זה נמצא בתלמוד ובמדרשים בקשר לאברהם ולנדיבותו כלפי האורחים מרחוק שעברו על אוהלו. המאמר משופע ברמזים להכנסת האורחים של אברהם, ונוצל – הן בידי העניים עצמם הן בידי המתערבים למענם – כדי לעודד תורמים אפשריים לחקות את אברהם במעשים טובים. אפילו כשהמכתב כתוב ערבית, נעשה במאמר שימוש בביטוי העברי 'כל עובר ושב'. דוגמה מייצגת לכך היא בדבריו של כותב הממליץ על מתן צדקה לחזן עני אשר הוגלה מספרד, 'יפעל מעה מא הו אהלה כמא גרת עאדתה אלגמילה מע כל עובר ושב' (יעשה עמו מה שמתאים לו, כמנהגו הנדיב עם כל עובר ושב).¹⁹

במכתב עברי, המופנה כנראה לאדם היושב במצרים, כותב זר נצרך ומבקש סיוע לחזור למשפחתו שהם 'בצער גדול', ולעלות עמם לירושלים. נראה שהכותב בא מארץ נוצרית או אולי מאחת העיירות בארץ ישראל ובסוריה, הנתונות עדיין תחת שלטונם של הצלבנים לאחר כיבוש הארץ בידי צלאח אלדין ב-1187:

דעו רבותיי שבאתי בעירכם ואיני רואה טכסים נוהג בעולם. נוהג שבעולם על עסקי אכילה שואלין אותו, שכך אמרו חכמים הבא מן הדרך מקדימין לו שלום ולחם ומים. ועוד כתוב בדת משה עליו השלום על דבר אשר לא קדמו א[תכ]ם בלחם וב[מ]ים מכלל שלא קידמום בדברים, ואנשי העיר הזאת לא קידמוני אפילו בדברים. אף אל פי שלא עשו לי כל כך המקום יברך אתכם כי לא באתי הנה להוציא הוצאות ולא כדי ליהנות מכם כי הרבה אני צריך עוזר מן השמים ומכם היושבים בגלות. כי ג' שנים יש לי שיצאתי מביתי והניחתי אשתי ובניי בצער גדול מסורים ביד ערילים כמו שתראו אם אשב הנה עד שבת. ועתה שאו עיניכם לשמ(ים) ש[ת]עשו לי כווסתכם הטוב שאתם נהוגים לעשות עם כל עובר ושב כי לשמועתכם באתי, וסמכו לי יד כפי משגת ידיכם ויחשב לכם לצדקה.²⁰

אין לראות בתפיסה שכיחה זו רטוריקה בלבד, ללא משמעות ממשית. לדעתי, השתמשו בתפיסת 'עובר ושב' למטרה חשובה, כדי להתגבר על השפעתה של ההלכה 'עניי עיר אחרת', אשר פעלה נגד עניים זרים.

לדעתי, הד ההלכה הנשמע בקולם של העניים בגניזה מעיד כי הם חששו מהפליה כתוצאה מסדרי עדיפותם של אנשים ושל קהילות, שנתנו לכם להלכה המקדמת 'עניי ביתך' ו'עניי עירך' על פני 'עניי עיר אחרת'. זרים התחרו על רחמנותם של נדיבים אשר נטו להעדיף את קרובי משפחתם ואת שוכני עירם על פני אנשים מרחוק.

אולם המציאות הדמוגרפית שהתבטאה בהגירה הכבירה למצרים ולעיר בירתה, לחצה על נדבנותם של אנשים והגדילה את דאגתם לזרים מ'עיר אחרת' והעלתה אותם בסולם העדיפויות של הצדקה. נוסף על כך נראה שמיתנה את חומרת ההלכה אף לדעת האסלאם שיש לתת לאבן אלסביל, המקביל ל'עובר ושב', מן הזכאה (מס הצדקה), למשל: קוראן, סורת אלתובה (9), 60. כמו כן, אין ספק שהשפיע בעניין זה אף זרם השבויים, אשר מטבעם היו עניים מ'עיר אחרת' ואשר פדיונם נחשב לסוג הצדקה מן הראשונים בסדר העדיפויות בהלכה.²¹

הבעיה של 'עניי עיר אחרת' מוצאת הד בדרשה של דרשן עלום שם מביזנטיון מ-1425 בערך:

וכתב הר' יצחק בר ברוך בתשובת שאלה: הא דאמרינן 'עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת' היינו שלא לשלוח צדקה לעיר אחרת אם בעירך צריכים לו. אבל הבאים מעיר אחרת לעירך לא אמרינן 'עניי עירך קודמין', אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתן לעניים שבאו כפי מה שיאכלו [בטור: שיוכלו] עכ"ל [עד כאן לשונו]. וא"ע [ואף על פי] שבעל הטורים כתב [יורה דעה, סימן רנא] שאינו נראה לו, באמת טעמה דמסתבר הוא בעיני, כי עניי עירך קודמין', אלא קודם ימעיטו לעניים שבעיר ויתן לעניים שבאו כפי מה שיאכלו [בטור: שיוכלו] עכ"ל [עד כאן לשונו]. וא"ע [ואף על פי] שבעל הטורים כתב [יורה דעה, סימן רנא] שאינו נראה לו, באמת טעמה דמסתבר הוא בעיני, כי עני שבא מארץ רחוקה ואינו מכיר העולם ימות ברעב, והמקרבו יש לו שכר גדול בהכנסת אחרים [צ"ל אורחים]. ואין ראוי לדקדק לעני הבא מן הדרך מי הוא ומה הוא ואח"כ יתנו לו, אלא כל הפותח ידו ליטול נותנים לו. ואפילו לגוי אמרו ג"כ [גם כן] מאכילין אותו בכלל עניי ישראל מפני דרכי השלום, וכ"ש [וכל שכן] סתם כל ישראל.²²

נראה לי כי ר' יצחק בר ברוך המצוטט הוא בעל התוספות, תלמידו של רבינו תם (מת 1171), אשר חי בצרפת או בגרמניה במחצית השנייה של המאה השתים עשרה.²³ התשובה מובאת גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג.²⁴ פחות נראה לי לזהותו עם ר' יצחק בר ברוך אבן אלבליה, שחי באנדלוסיה במאה האחת עשרה והיה בן דורו של הרי"ף (מת 1103). בין כך ובין כך, אנחנו עדים כי הם בתקופה שאנו עוסקים במחקר זה, הן במאה הארבע עשרה בספרד הנוצרית והן בביזנטיון במאה החמש עשרה – עניין 'עניי עיר אחרת' משך את תשומת לבם של הרבנים, שניסו לצמצם את האפליה האפשרית בנתינת צדקה הקשורה להלכה זו.

ב. שבויים וההלכה

בין הזרים הנצרכים אשר הגיעו למצרים ממקום אחר היו השבויים קבוצה מיוחדת אשר דרישתה לצדקה נחשבה המוצדקת מכולם. עם זאת, סכום הכסף שנדרש כדי לספק את דרישתם המידית של שבויים לביטחון וחירות היה רב למדי. המחיר לשבוי אחד בתקופת הגניזה הקלסית עמד על הסכום המכובד של 33 דינרי זהב ושליש הדינר, בין אם היה זה קרבן מלחמה או קרבן מעשי שוד ימי. סכום צנוע מזה הספיק לפרנסתה השנתית של משפחה ממוצעת. סכום זה עלה על רמת הצריכה ועל גודל התרומה לכל מטרת צדקה אחרת בקהילה, בין אם מדובר באוכל, בכסות, או בכסף שחולק לעניים כל שבוע.²⁵

ראוי לציין שסכום זה אינו סכום מופרז שהוטל על היהודים, שכן הקהילות היהודיות היו ידועות בזריזותן לגייס כסף למצוות פדיון שבויים. סכום זה היה רגיל גם במקרה של שבויים מוסלמים ונוצרים. על פרט זה מדווח הגאוגרף המוסלמי אלמקדסי (מת 990) בתיאור מרשים של פדיון שבויים בזמנו ובארץ מולדתו, ארץ ישראל.²⁶

בחזית קיומה התדיר של מצוות פדיון שבויים עמדה קהילת אלכסנדריה.²⁷ אנו קוראים רבות במכתבי הגניזה על בואם של שודדי ים או של אניות קרב הנושאות שבויים לאלכסנדריה. דוגמה מובהקת היא מכתב מקהילת אלכסנדריה לאפרים בן שמריה, ראש הקהילה הארץ ישראלית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה: 'לא ש[קט]נו מזה [מהטיפול בפדיון שלושה שבויים מביזנטיון, אשר שוביהם היכו בהם] עד שבאה ספינה מארץ אדום ויש בה שביה רבא. עם השבויים איש אחד רופא ועמו אישה והוס[ף לנו] יגון ומכאוב'.²⁸

מצוקתם של שבויי שודדי הים הייתה דומה למצוקתם של יהודים שנשבו במלחמה והועברו לאזור האויב. בתקופתנו הוכה אזור הים התיכון בסביבות מצרים בשתי מלחמות: פלישת הסלג'וקים לארץ ישראל בשנות השבעים של המאה האחת עשרה: וכיבושה של ארץ ישראל בידי הצלבנים ב-1099, אשר נמשך במלחמה בין הנוצרים האירופיים לבין המוסלמים בעשורים שלאחר מכן. שבויים הובאו למצרים או לחלקים של ארץ ישראל שנשארו תחת שלטון המוסלמים. אשר לצלבנים, מבחינה עקרונית, הם לא מיהרו לשחוט יהודים כפי ששחטו אותם בעודם על אדמת אירופה, בארצות הריינוס ובמקומות אחרים, בראשית דרכם לארץ הקודש. לאחר שקיימו את שליחותם וכבשו את ירושלים, העדיפו הנוצרים לקחת שבויים, בתקווה שחלק מהם יתנצרו, או לפחות יספקו להם רווחים ממכירתם (כמו מספרים ששבו בבתי כנסיות) ליהודים שגרו באזור האויב המוסלמי.²⁹

מצוות פדיון שבויים נידונה במשנה, בתלמוד ובמקורות רבניים אחרים. היא נחשבה להיבט של צדקה, כפי שהתייחסו למצווה זו נוצרים באימפריה הביזנטית החל מראשית המאה החמישית, ואולי אף לפני כן.³⁰ כספים בקהילה היהודית נלקחו לפדיון שבויים מקופת הצדקה הכללית וייתכן אף מקוףה מיוחדת לסוג צדקה זה. מקור חשוב אחר היה צדקה פרטית, כלומר תרומות מיחידים ומקבוצות של יחידים מחוץ לקופת הצדקה ששימשה מקור לצדקה ציבורית.³¹

כאשר ליקט הרמב"ם לתוך ספרו 'משנה תורה' את כל ההלכות על פדיון שבויים הפזורות בספרות חז"ל, אין תמה שהכניסן להלכות מתנות עניים. מאלף להתבונן בעיבודו של הרמב"ם אתה נאמר בתלמוד.

בתלמוד הבבלי, בפרק הראשון של מסכת בבא בתרא, נאמר שהורמיז, אמו של שבור מלך פרס, שלחה ארנק עם מתנה של מטבעות זהב לרב יוסף בבקשה שהכסף יוקדש 'למצווה רבה'. החכמים החליטו שפדיון שבויים ישמש 'מצווה רבה': 'מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים – שמע מינה, פדיון שבויים מצוה רבה היא' (ח ע"א-ע"ב). להלן מנמק התלמוד מדוע פדיון שבויים נחשב 'מצווה רבה'. אפשר להסיק מדיון זה שבעיני התלמוד פדיון שבויים הוא סוג הצדקה החשוב ביותר, אך רק בניסוחו של הרמב"ם מסקנה זו בולטת לעין באופן חד-משמעי:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות; והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' [דברים טו 7] ועל 'לא תעמוד על דם רעך' [ויקרא יט 16] ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך' [ויקרא כה 53], ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו' [דברים טו 8], ומצות 'וחי אחיך עמך' [ויקרא כה 37], 'ואהבת לרעך כמוך' [ויקרא יט 18], 'והצל לקוחים למות' [משלי כד 11], והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.³²

לעתים רחוקות מאוד מביא הרמב"ם מספר כה רב של פסוקים להלכה אחת, אולם כאן הוא מביא שבעה פסוקים ורומז לכך שיש נוספים. נראה שריבוי הפסוקים נובע מכך, שבעוד שנאמר בתלמוד רק שפדיון שבויים 'מצווה רבה', הרחיק הרמב"ם ופסק ש'אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים'. אין לומר שהרמב"ם סמך על תקדים רבני אחר, כי ההלכה הקודמת להלכה זו ב'חיבור' (כינויו למשנה תורה) עוסקת ב'מלך או שר מן העכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה'.³³ פסקה זו רומזת לסיפור אמו של שבור מלך פרס, שבבבא בתרא משמש הקדמה לדיון על חשיבותה של מצוות פדיון שבויים.

סביר להניח שההדגשה המיוחדת של מצוות פדיון שבויים אצל הרמב"ם נובעת מפעילותו האישית בבעיית השבויים במצרים, שבמסגרתה כתב מספר 'חוזרים' לעידוד גיוס תרומות למען צדקה בהיותו ראש היהודים במצרים, וממודעותו להיסטוריה הארוכה במצרים של מאמצים ציבוריים ופרטיים כדי לפדות שבויים ולספק להם תמיכה כספית לאחר גאולתם. בדומה להלכה של 'עניי עיר אחרת' בהלכות מתנות עניים, ניסוחו להלכת פדיון שבויים משקף את המציאות היום-יומית במצרים של ימיו.

ג. 'בית דין אביהן של יתומין (ודיינן של אלמנות)'

כתוב בתהלים 'אבי יתומים ודיין אלמנות, אלהים במעון קדשו' (סח 7). רבן גמליאל ובית דינו שימשו כאביהן של יתומין (גטין, לז ע"א; בבא קמא, לז ע"א), ובזכות כך נעשו דוגמה לבתי דין ולמנהיגות יהודית בכלל.³⁴ במצב השכיח זכו אלמנות לתמיכתם של בתי אביהן; אולם, מכיוון שעל פי רוב יתומים חיו עם אימותיהם האלמנות, במעשי יום-יום הורחבה ההלכה תחת השראתו של הפסוק בתהלים ובית הדין הועמד לא רק כאביהם של יתומים אלא גם כדיינן של אלמנות, התחייבותם של בתי הדין לשמור על יתומים ואלמנות כאחד משתקפת היטב בתעודות הגניזה: יתומים ואלמנות מופיעים בהמוניהם ברשימות הסעד של הקהילה וגם במכתבים של אלמנות (לעתים אלמנות עם יתומים לצדן).³⁵

מודעותם של היהודים ל'הלכה המורחבת' מודגשת בעתירה לזקני הקהילה, הפותחת בפסוק מתהלים 'בשם האל הרחום והחנון, אבי יתומים ודיין אלמנ[ו]ת': המכתב מספר, בקולה של הכותבת, על אלמנה זרה עם ילדים, ששלושה ימים לא בא לחם אל פיהם: 'אתם תומכים [תתעצבו] בגברים ועם מי שיש לו יכולת, ואני אשמח אם תתמכו בי במשהו שאשא עמי בדרך ואקום ואלך אל משפחתי בארץ ישראל [באלשאם]'.³⁶

אלמנה ענייה מסוגלת הייתה לנקוט צעדים קיצוניים כדי לפרנס את משפחתה. למשל, אלמנה מדמשק עם שני יתומים עזבה את ביתה ונסעה לאשקלון שבארץ ישראל, שם ביקשה וקיבלה מכתב המלצה ממקדם (ראש) הקהילה. מצוידת בעדות על צרכיה לעזרה, נסעה האישה למצרים והגיעה לעיר בלביס, שם זכתה לעזרה מהקהילה 'עד כמה שהיה ביכולתה [של הקהילה] לתת'. אז ביקשה האלמנה מכתב המלצה חדש לאחד מהדיינים הראשיים בקהיר, יצחק בן ששון, בן זמנו של הרמב"ם. מכתב זה נשלח לאחר מכן לגניזה וממנו אנחנו למדים את סיפורה של אלמנה זו.³⁷

רבות הן האלמנות אשר חיברו מכתבים בבקשן עזרה פרטית בעבור עצמן וילדיהן היתומים. כאשר אנחנו מוצאים מספר גדול של אלמנות ברשימות הסעד, מותר להסיק שלרובן היו הורים זקנים מכדי לעזור להן, או שמתו. עם זאת נרשמו נשים מעטות עם אזכור מפורש של שמות יתומיהן. אף אבות (אבות חורגים, כנראה) בצירוף שמותיהם המפורשים של ילדיהם היתומים מופיעים עתים רחוקות מאוד ברשימות.³⁸

הטיפול ביתומים

יתומים נרשמים לרוב באופן נפרד ברשימות הסעד.³⁹ אין להבין מזה שאלה היו יתומים עזובים או ילדים נודדים ללא בתים. בהקשר זה ראוי להזכיר כי אין כל זכר לבית יתומים בגניזה.⁴⁰ רוב היתומים הנזכרים ברשימות הסעד חיו במשפחות, לרבות בבית אימותיהם האלמנות. בני ובנות המזל מביניהם נהנו מתמיכה משפחתית מספקת, אם מאמותיהם, אם מקרובי משפחה אחרים – במידה שיכלו הללו לעבוד או שקיבלו מזונות שחילק להם בית הדין מעיזבון אבותיהם המתים של היתומים. אחרים סמכו על הצלחתם של אפוטרופוסיהם לגייס צדקה מאנשים פרטיים. דוגמה לכך היא איש עני (פקיר) שפנה לנגיד שמואל בן חנניה בפסטאט (כיהן בשנים 1159-1140) לאחר שקיבל לחזקתו שלושה יתומים על מות אחותו האלמנה.⁴¹ רוב הזמן האפוטרופוס (או האם בהיותה בחיים) היה אוסף לחם או צדקה אחרת מהקהל בעבור היתומים, ושמותיהם היו מופיעים בנפרד ברשימות הסעד כ'יתים' או 'איתאם' בצירוף שם אביהם המת.

הפרדתם של יתומים בפנקסי הקהל נעשתה ככל הנראה בשל חישובים מנהליים שיסודיהם במושג 'בית דין אביהן של יתומין'. יתומים נחשבו לחניכים של בית הדין בפרט ושל הקהילה בכלל, אפילו אם אימותיהם היו עדיין בחיים. רישומם כבני אדם בודדים ביטא את זכותם לקבל צדקה מתוקף היותם יתומים, שאינם נתונים בקשר עם מבוגרים או עם משפחות כלשהן. ברשימה אחת מראשית המאה השתים עשרה מצאתי 'יתימה ואכותהא' (יתומה ואחיה) כמקבלי כיכרות לחם. אפשר להניח שמדובר באחות מבוגרת, שהייתה ממונה – רשמית או בלתי רשמית – על אחיה הצעירים, והיא אספה את המגיע לכולם בבת אחת.⁴² לא מצאתי בגניזה אזכור דומה לכך.

אחד מתפקידי בית הדין לטובת יתומים היה האחריות לערוב לחלוקת המזונות מתוך עיזבונות אבותיהם. במקרה של יתומות, היה על בית הדין להלקפיד על כך שאחיהן ישלמו את המגיע להן. נמצאו בין שרידי פנקסו של סופר בית הדין, מבורך בן נתן החבר, מספר מסמכי בית דין מ-1156, העוסקים במזונות ליתומות ובאחריותו של אחיהן לשלם להן מתוך עיזבון אביהם. כתב היד נמצא באוסף פירקוביץ' שבפטרבורג, וזמין עתה במיקרופילם במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.⁴³

דוגמה נוספת מחיי היום-יום להלכה 'בית דין אביהן של יתומין' נמצאת במסמך מחודש אייר 1173, מבית הדין שבפסטאט. הדיינים מעניקים לפונה אליהם עשרה דרהם לחודש בעבור בן אחיו היתום הבה. ל'מזונות [...] וכל צרכיו האחרים (צרוריאתה)'. הבה התגורר אצלו לאחר שאביו נפטר בקהיר. מקור המענק היה כסף שאביו של הבה הפקיד אצל הפונה (עיזבונו כנראה) למען היתום.

מילה אחת מחוקה לפני המילה 'צרוריאתה', והיא התיבה 'כסותה', כלומר 'בגדיו'. בסוף המסמך הדיינים ציינו שהמילה נמחקה מכיוון המענק הוא 'להוציא את בגדיו' של היתום (כארגא ען כסותה). כנראה שידעו הדיינים שאביו של הבה התכוון שהכסף לביגוד בנו יבוא ממקור אחר, ייתכן מהצדקה הציבורית.⁴⁴

חינוכם של יתומים הוא אחד ממטרות הצדקה של כל קהילה וקהילה בכל תפוצות הגולה בימי הביניים. בתור 'אביהן של יתומין' דאגו בית הדין והקהילה בכללה למילוי חובה זו. ואכן בגניזה ניתן למצוא עדויות לכך שמלמדי תינוקות קיבלו משכורת מהקהילה כדי ללמד יתומים עניים. אולם התשלום היה כה מועט – למשל, חצי דרהם לתלמיד כל שבוע – עד שהמלמדים עצמם השתייכו לקבוצת העניים.⁴⁵ הערך תעלים איתאם (לימוד יתומים) נמצא פעמיים בחשבון הכנסות והוצאות של ההקדש. הסכומים המוזכרים – 'אחד' ו'שלושה' – מציינים משכורות שבועיות, או אולי חלק ממשכורת, והמטבע הוא הדרהם. במקרה של 'שלושה' נראה שמספר תלמידים למדו ביחד בכיתה אחת.⁴⁶

מהנגיד וראש היהודים אברהם בן הרמב"ם נמצאים בגניזה מספר פתקים עם הנחיות מנהליות. אחד מהם הוא הנחיה לשלם עשרה דרהמים למלמד בשם ר' ישועה בעבור שיעורים שערך לילד אחד (שמו של הילד מטושטש) עד סוף פסח ב-1218. פתק אחר מאברהם הנגיד מצווה לשלם לאותו המלמד 20 דרהם 'עבור לימוד העניים והיתומים' (אלפקרא ואליתומים).⁴⁷ במסמך של גבאי צדקה מ-1183 רשום תשלום במזומנים בסכום של 16 (דרהמים) למלמד בשם שלמה כחלק ממשכורתו (אגרה) 'עד סוף חודש כסלו'.⁴⁸

דוגמה מובהקת ליישומה של ההלכה 'בית דין אביהן של יתומין' היא מסמך בית דינה של פסטאט מאדר 1160. אלמנה של חזן ביקשה מראש היהודים, נתנאל הלוי, להקציב שני דרהמים לחודש מ'חצר העניים' (רבע אלעניים), הוא הקדש אשר ההכנסות משכר הדירה שלו הוקדשו לעניים. מטרת התקציב הייתה תשלום שכר הלימוד לבנה היתום. היא רצתה שהילד ילמד תורה וגם את מקצוע החזנות מהחזן והמלמד אבו סעד סעדיה בן אברהם אבן אלמעלמה (בן המלמדת). מכיוון שנדרש סכום כמחיר הכיפה ששילמה הקהילה למלמדים, אישר בית הדין להוציא כסף מ'חצר ההקדש', הקדש כללי שלא יועד למטרה מיוחדת.⁴⁹

סיכום

בכל חברה ללא יוצא מן הכלל היחס בין חוק למעשה הוא בחזקת שאלה היסטורית מרכזית. בחברה מסורתית ודתית, כגון יהדות ימי הביניים, המוסכם הוא שאנשים חיו לפי חוקם הדתי. יש בכך אולי כדי להסביר באופן חלקי מדוע המחקר המדעי על הצדקה כה מועט.⁵⁰

המסמכים התיעודיים מהגניזה הקהירית מעניקים אפשרות מיוחדת לנתח כיצד פעלה מצוות הצדקה בחברה היהודית של מצרים בימי הביניים, ולבדוק כיצד הובאה ההלכה למעשה כדי להקל על חייהם הקשים של העניים. באופן הדדי, כפי שטענו לעיל, העדויות מחיי היום-יום והנתונים שבגניזה זורים אור על ביטויים מסוימים בהלכות צדקה שבמשנה תורה של הרמב"ם. בלעדי נתונים אלה היינו מתעלמים מקשיים אלה לחלוטין, או לפחות היה נבצר מאתנו להבינם כל צורכם.

1. עיינו למשל R. Brooks, Support for The Poor in The Mishnaic Law of Agriculture. Tractate Peah, Chico 1983.
2. עיינו M.R. Cohen, 'Mamonides' Egypt', in E.L. Ormsby (ed.), Moses Maimonides and his Time, Washington, D.C. 1989, pp. 21-34
3. עיינו: ש"ד גויטיין, 'פעולותיו של הרמב"ם לפדיון שבויים בארץ ישראל', בתוך י' הקר (עורך), היישוב בארץ ישראל בראשית האסלאם ובתקופת הצלבנים, ירושלים 1980, עמ' 320-312; idem, 'Maimonides: Man of Action', in G. Nahon and Ch. Touati (eds.), Hommages a Georges Vajda, Louvain 1980, pp. 155-167
4. TS 8 J 5.14, ש"ד גויטיין, חברה ים-תיכונית (A Mediterranean Society), ברקלי ולוס אנג'לס, (1988-1967), ב, עמ' 449-448 (נספח B36, 1182); TS J 1.26, שם, עמ' 458 (נספח B67, 1150-1100); TS NS J 245, שם, עמ' 462 (נספח 1240-1200 ,B84); TS Box K 15.90, שם, עמ' 450 (נספח B40, 1225-1210); TS Misc. Box 8.25, שם, עמ' 444-443 (נספח B24, 1140-1100); TS 24.76, שם, עמ' 439-438 (נספח B1, 1040-1020); TS 13 J 8.11v, עורך מ' גיל, Documents of the Jewish Pious Foundations from the Cairo Geniza, Leiden 1976, pp. 403-408 (no. 109) (=חברה ים-תיכונית, ב, עמ' 429 [נספח A146] ועמ' 449 [נספח 1213 ,B37]); TS 16.230, שם, עמ' 468 (נספח B109); TS 18 J 2.4, שם, עמ' 453 (נספח B52, 1040-1020); TS K 15.85, שם, עמ' 448 (נספח 1140-1100 B34); TS NS Box 324.132, שם, עמ' 459 (נספח B71, 1190-1150); TS Misc. Box 25.84, שורה 7, שם, עמ' 462 (נספח 1240-1200 ,B80), 'גריב' מעיירת הדלתא, מניה גמר, מקבל כיכר לחם (בשעה שרוב האחרים מקבלים שניים לפחות).
5. TS Arabic Box 52.247v, עמוד ימני, שורות 3-2, 17-14ת השוו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 459 (נספח 1190-1150 ,B72).
6. TS 20.112, שם, עמ' 439 (נספח 1040-1020 ,B2a); TS K 15.96, שם, עמ' 441 (נספח 1060-1040 ,B8); TS Misc. Box 8.9, שם, עמ' 442 (נספח 1140-1100 ,B18); TS K 3.34, שם, עמ' 445 (נספח B28, 1107 בערך); TS NS J 41, שם, עמ' 442 (נספח B17, 1140-1100), חמש פעמים.
7. TS 8 J 6.3v. דוגמה נוספת מבין עשרות דוגמאות אחרות היא רשימת אנשים, כנראה בעלי בית נצרכיםן אשר בעבורם שילמה הקהילה את מס הגולגולת (ג'זיה, ג'אליה). הרשימה מונה כשישים ושמונה ערכים, ביניהם שישה עשר זרים – שבעה מקהיר; שלושה מאלכסנדריה; שלושה מאלמחלה, קהילה חשובה בדלתא; אחד מקוץ במצרים העליונה; אחד מן המגרב; ואחד מדמשק. TS 8 J 41.v, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 461-460 (נספח B75, 1240-1200).
8. שם, א. עמ' 56.
9. עניין הנצרכים הזוכים לצדקה (deserving poor) – מושג בולט באירופה הנוצרית בימי הביניים ובראשית התקופה החדשה, וגם נושא לדיון במחקר על עוני וצדקה בארצות הנצרות – זכה לאחרונה לתשומת לב בקשר ליהדות אשכנז בימי הביניים במאמר חלוצי של א' הורוביץ, ' "ויהיו עניים (הגונים) בני ביתך": צדקה, עניים, ופיקוח חברתי בקהילות יהודי אירופה בין ימי הביניים לראשית העת החדשה', בתוך מנחם בן-ששון (עורך), דת וכלכלה: יחסי גומלין, ירושלים 1995, עמ' 231-209.
10. מהדורת האראוויץ-רבין, ירושלים תש"ך, עמ' 316-315.
11. מהדורת פינקלשטיין, הדפסה שנייה, ניו יורק תשכ"ט, עמ' 175-174.
12. מפרשי המשנה תורה במאה השש עשרה התאמצו לזהות את מקורו של הרמב"ם להלכה זו בספרות חז"ל. בעל הכסף משנה (ר' יוסף קארו) חשב שהיא בסוגיה בבבא מציעא המצוטטת לעיל. הרדב"ז פנה לספרי דברים, פסקה קטז. הוא גם ציטט מקור מרחיק לכת יותר בפירוש רס"ג לויקרא כה 36. זה מבוסס על דעתו של ר' עקיבא במשל של שני האנשים הצמאים במדבר, ואין להם אלא כמות מים המספיקה לאחד מהם: חייב אדם להקדים פרנסתו, שנאמר 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי אחיך (עיין ספרא לויקרא כה, לו). העובדה שהרמב"ם השמיט לחלוטין בהלכות מלווה ולווה את סולם העדיפויות של הסוגיה בבבא מציעא מחזקת את הדעה המובעת כאן שהוא העבירו להלכות מתנות עניים בכוונה.
13. מורה נבוכים, מהדורת י' קאפח, ירושלים תשל"ב, ג, עמ' תרכא. אני מודה לפרופ' גדעון ליבזון על שהפנה אותי למראה מקום זה.
14. מאוסף הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית של שטרסבורג BNUS 4038.9, עורך מ"ר כהן, במאמר העומד להופיע בברי הכנס השביעי של החברה לחקר התרבות הערבית היהודית של ימי הביניים, בעריכת פ' פנטון.
15. TS 8.83, שורה 11.
16. TS 13 J 21.25v, עורכת אורה ואזה, 'ההקדש היהודי על פי מסמכי הגניזה הקהירית: נספח למחקרו של פרופ' משה גיל', עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל אביב תשנ"א, עמ' 261-260; גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 436 (נספח A184).
17. TS NS J 294, שורות 9-8; עיינו גויטייין, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 501 (נספח C97).
18. CUL Or. 1080 J. 114, עורך מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), ג, תל אביב תשמ"ג, עמ' 491-489, מס' 591, דיון עליו חלק א, קטע מס' 307.
19. TS NS J 120, שורות 15-14; השוו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ה, עמ' 189. שתי דוגמאות אחרות: 'יעשה עמו כווסתו הטובה עם כל עובר ושב' (במכתב מאשקלון הממליץ על נצרך הנוסע כדי לגבות כסף שעמו יוכל ללכת לשבת בירושלים), TS 18 J 4.4, שורות 24-23, עורך א' שייבר, 'אגרות קבצנים', מודפס מחדש אצל Geniza Studies, Hildesheim 1981, חלק עברי, עמ' 81-79; גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ה, עמ' 514, הערה 129. במקורות הרבניים: תלמוד בבלי, סוטה י ע"ב; ילקוט שמעוני, וירא, צה; אבות דרבי נתן3, ש"ז שכטר (עורך), ניו יורק 1967, נוסחה א, פרק ז, עמ' 34-33.
20. Westiminster College, Fragmenta Hebraica Cairensia Miscellania 39 הוציא לאור א' שייבר, Geniza Studies, חלק עברי, עמ' 84-83. בדקתי את כתב היד בהיותי בקמברידג' בקיץ 1999 ושיניתי במקומות אחדים את הוצאתו של שייבר. למימרת חז"ל, 'הבא מן הדרך וגו' ', שייבר מפנה את הקורא לויקר רבה לד ח, מהדורת מרגליות, ד, ירושלים תשי"ח, עמ' תשפו.
21. עיינו מאמרי 'The Foreign Jewish Poor in Medieval Egypt', אשר יופיע בדברי הכינוס על Poverty and Charity in Middle Eastern Contexts, אשר התקיים במאי שנת 2000 באוניברסיטת מישיגן, בחסות ה-National Endowment for the Humanities (עורכים Michael Bonner ואחרים).
22. כתב יד Cambridge University Library, Add. 1022, fol. 131a. עיינו מ' ספרשטיין וא' קנרפוגל, 'דרשות מביזנטיון בכתב-יד: תיאור כתב היד וקטעים בענייני תפילה ובית הכנסת', פעמים 78 (תשנ"ט), עמ' 173. ספרשטיין (Saperstein) מתאר דרשן זה גם בספרו 1800: An Anthology, New Haven 1989, pp. 96-98– Jewish Preaching 1200
23. א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים 1955, עמ' 131.
24. ספר שערי תשובות מהר"ם בר ברוך, מהדורת אריה בלאך, ברלין תרנ"א, שער ראשון, סימן תקיב.
25. עיינו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 137.
26. אלמקדסי, אחסאן אלתקאסים פי מערפה אלאקאלים, מהדורת מ"י דה ח'ויה, ליידן 1906, מצוטט במאמר של H. Khalilieh, 'The Ribat System and its Role in Coastal Navigation', Journal of the Economic and Social History of the Orient 39 (1996), pp. 2-3. כמו כן עיינו: Guy le Strange, Palestine under the Moslems, New York 1975, pp. 23-24; י' ברגמן, הצדקה בישראל, ירושלים 1944, עמ' 43, אשר קובע את זמנו של המחבר המוסלמי למאה השתים עשרה ואינו מציין שהגניזה מאשרת את תיאורו (כבר צוין אצל J. Mann, The Jews in Efypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, I, New York 1920, p. 87
27. ראו: מאן (לעיל הערה 26), א, עמ' 87 ואילך; גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 138-137; א' ברקת, שפריר מצרים: ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, תל אביב תשנ"ה, עמ' 71.
28. הנ"ל, יהודי מצרים 1055-1007, על פי 'ארכיון התעודות' של אפרים בן שמריה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 123, שורות 26-23 (ENA 2304.9); פורסם קודםם אצל מאן (לעיל הערה 26), עמ' 89-88.
29. ש"ד גויטיין, 'מקורות חדשים על גורל היהודים בזמן כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים', בתוך היישוב בארץ ישראל (לעיל הערה 3), עמ' 258-231; עיינו ביקורתי בתרביץ נג (תשמ"ד), עמ' 154-149.
30. J. J. Boojamara, 'Christian Philanthropia: A Study of Justinian's Wwlfare Policy and the Church', Byzantina 7 (1975), pp. 365-366
31. א' בשן, שביה ופדות בחברה היהודית בארץ הים התיכון (1830-1391), רמת גן תש"ם, עמ' 24-19.
32. משנה תורה, מתנות עניים, פרק ח, הלכה י.
33. שם, הלכה ט.
34. עיינו רש"י על גטין לז, ע"א ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות נחלות, פרק י, הלכה ז: 'כל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים'. השוו, גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ג, עמ' 292, 492, הערה 75.
35. על יתומים באופן כללי, שפ, ג, עמ' 312-292. על אלמנות, שם, עמ' 260-250. על הצירוף 'אבי יתומים ודיין אלמנות' בהקשר אחר, ב'צוואה' של ר' אליעזר הגדול, 'ספר ארחות חיים', כנראה מהמאה האחת עשרה בגרמניה עיינו I. Abrahams (ed.), Hebrew Ethical Wills, Philadelphia 1926, p. 45
36. ENA NS 22. 7r; השוו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ה, עמ' 89, 530, הערה 220. גויטין מציע שהמכתב נשלח אל הקהילה הקראית כי הוא פונה לזקנים ולא לדיין.
37. TS AS 147.22. השוו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ג, עמ' 340.
38. יוצאים מן הכלל: קרומיה ויתים': TS K15.39r, עמוד ימני, שורה 28 (עיינו על מסמך זה, גויטיין, חברה [לעיל הערה 4], ב, עמ' 443 [נספח B21, 1107]), ופעם שנייה באותו פנקס, TS K15.5r, עמוד ימני, שורה 23 (גויטיין, שם [נספח B19]); 'רומי ויתים' (כנראה בנו של בעלה הקודם של אשתו המתה) TS K 15.39r, עמוד ימני, שורה 22; 'צביע ויתים ואמה' (נראה שהיתום עלום השם הוא בנו של בעלה הקודם של אשתו של צביע, או שמא 'אמו' היא אמו של צביע עצמו), שם, אחור, עמוד ימני, שורה 15; 'צביע ויתים' באותו פנקס, שדפים משנת 1107 שרדו, TS k 15.50r, עמוד ימני, שורה 5 (גוייטין, שם [נספח B22]), ובמקומות אחרים בדפי הפנקס הזה; 'חמאה [=חמות] אליה ויתים' שם, עמוד שמאלי, שורה 17, ושוב בכתב ידו של אותו הסופר שרשם את הפנקס, שכלל רשימות משנה 1107, TS Misc. Box 8.25r, עמוד שמאלי, שורה 8 (גויטיין שם, עמ' 443-443 [נספח B24, 1140-1100).
39. דוגמאות אחדות ברשימה אחת: 'איתאם יוסף' TS K 15.97v, עמוד ימני, שורה 18; 'איתאם סלימן', שם, עמוד שמאלי (גויטיין, חברה [לעיל הערה 4], ב, עמ' 446 [נספח 1140-1100 ,B29).
40. גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ג, עמ' 304.
41. Mosseri L 9 (IV, 4)
42. TS NS J 41r, עמוד שמאלי, שורה 1 (גויטיין,ף חברה [לעיל הערה 4], ב, עמ' 442 [נספח B17, 1140-1100).
43. עיינו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ב, עמ' 343. פרופ' צ' פוקס מאוניברסיטת טורונטו וד":ר מ' פרנקל מכינים מהדורה של פנקס חשוב זה. אני מודה לפרופ' פוקס על שהרשה לי לצלם את תצלומו מהמיקרופילם.
44. CUL Or 1080 J.8; השוו גויטיין, חברה (לעיל הערה 4), ג, עמ' 299 ('20 דרהם' הכתוב שם כנראה טעות דפוס).
45. שם, ב, עמ' 187, בקשר לתעודה הנזכרת להלן בהערה 49.
46. TS Arabic Box 4.7v, עמוד ימני, שורות 15 ו-18, עורכת א' ואזה, 'ההקדש היהודי' (לעיל הערה 16), עמ' 240 (מס' 64). ואזה החסירה את הסכום השני.
47. TS K 25.240, מספרים 24 ו-26.
48. Bodl. MS Heb f 56.60, שורה 1, עורך מ' גיל, Documents of the Jewish Pious Foundations, p. 351, no. 89
49. S. D. Goitein (ed.), Gratz College Anniversary Volume (1971), pp. 94-95, 107 (TS 13 J 6.27)
50. להלן אמנה את המחקרים העיקריים בנושא זה, חלקם מדעיים וחלקם פופולריים יותר. מספר קטן מאוד של המחקרים מתמקד בימי הביניים. י' ברגמן, הצדקה בישראל: תולדותיה ומוסדותיה, ירושלים 1944; S.W. Baron, The Jewish Community, I-III, Philadelphia 1948, esp. II,pp. 290-350; A. Cronbach, 'The Gradations of Benevolence', Hebrew Union College Annual 16 (1941), pp. 163-186; E. Frisch, An Historical Survey of Jewish Philanthroph: From the Earliest Times to the Nineteenth Century, New York 1924; A.A. Neuman, The Jews in Spain: Their Social. Political and Cultural Life during the Middle Ages, I-II, Philadelphia 1942, esp. II, chap. 18; J. Neusner, Tzedakah: Can Jewish Philanthropy Buy Jewish Survival, Chappaqua, NY 1982; F. Rosenthal, 'Sedaka, Charity', Hebrew Union College Annual 23 (1950-1951), pp. 411-430; S. Schechter, 'Notes on Lectures on Jewish Philanthropy', Studies in Judaism3, Philadelphia 1924, pp.238-276, 300-305. (אלה רשימות מהרצאותיו בבית המדרש לרבנים. שכטר התכוון לכתוב ספר על צדקה אך נפטר לפני שהספיק לכתבו); א"א אורבך, 'מגמות דתיות וחברתיות בתורת הצדקה של חז"ל', ציון טז, ספר ג-ד (תשי"א), עמ' 27-1; S. D. Goitein, A Mediterranean Society, II. The Community, Berkeley and Los Angeles 1971, pp. 91-143; ibid, V: The Individual, Berkeley and Los Angeles 1988, pp. 73-94; ז' ספראי, הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים 1995, עמ' 76-62; G. Hamel, Poverty and Charity in Roman Palestine. First Three Centuries, Berkeley, Los Angeles and Oxford 1990. לאחרונה פירסמה אלינוער ברקת מספר מכתבי בקשה לעזרה מן הגניזה, 'ופתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך', תעודה טז-יז (תשס"א), עמ' 389-359. חדש הוא גם הספר: Frank M. Loewenberg, From Charity to Social Justice: The Emergence of Communal Institutions for Support of the Poor in Ancient Judaism, New Brunswick and London 2001

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok