כלל הקובע שכאשר מסיקים דבר מה בעזרת מידת קל וחומר, הדבר המוסק לא יהא חמור מן הדבר שממנו הסיקו.

בכל קל וחומר מצויים שני חלקים: החלק שלומדים ממנו והוא המכונה "נידון", והחלק השני, הדבר הנלמד, המכונה "הבא מן הדין" (לעיתים גם מכונה הראשון "מלמד" והשני "למד").
הכלל שלנו בא להגביל את לימוד הקל-וחומר ולומר שאם מחמת הלימוד שהצענו בקל-וחומר יצא ש"הבא מן הדין" (דין = קל וחומר)¹ יהיה חמור יותר מן ה"נידון" הרי אז בטל הלימוד מן הקל-וחומר. זאת לפי שדיו – מלשון די, מספיק – לבא מן הדין להיות כנדון.
עקרון זה נלמד מהאמור במקרא בבמדבר יב, יד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף". כזכור, לאחר שמרים ואהרן דיברו על משה בקשר לאשה הכושית שמשה לקח - מרים נענשה והצטרעה. משה ביקש מהאל שירפא אותה מצרעתה, והאל עונה לו בפסוק זה שאין זה נכון לרפא אותה מיד משום שגם אם נזף בה אביה (בשר-ודם) היה עליה על פי דין להיסגר (מפניו) שבעה ימים.
על כך נאמר בברייתא דרבי ישמעאל (פתיחתא לתורת כהנים) עמ' א, א-ב:
"מקל וחומר – כיצד? 'ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים' – (=הרי הגיון נותן ש) קל וחומר לשכינה (=שמרים תיסגר) ארבעה עשר יום?² אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון (=ומטעם זה) תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף".
כלומר שההגיון היה דווקא מקבל לימוד שהיה מסגיר את מרים ליותר משבוע – משום שאם כשאביה ירק בפניה עליה להיסגר שבוע – הרי כשהאל נזף בה עליה להיסגר יותר משבוע! – ואולם, בגלל הכלל: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" – אנו אומרים שאנו יכולים ללמוד על שבעה ימים ולא יותר ממה שמצוי ב"נידון".³

לעיון נוסף:
אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' רפב-רצ.

הערות שוליים:

1. ראו על כך: מנחם אלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, א, עמ' עמ' 294 הע' 212.
2. אין סיבה מיוחדת למספר שננקט, אלא שדרך החכמים לכפול במקרים כאלה. ראו אלון, שם, עמ' 295 הע' 216 על פי הרמב"ן.
3. הביאור כאן נסמך על דברי אלון שם, עמ' 294-295.

כלל הקובע שכאשר מסיקים דבר מה בעזרת מידת קל וחומר, הדבר המוסק לא יהא חמור מן הדבר שממנו הסיקו.

בכל קל וחומר מצויים שני חלקים: החלק שלומדים ממנו והוא המכונה "נידון", והחלק השני, הדבר הנלמד, המכונה "הבא מן הדין" (לעיתים גם מכונה הראשון "מלמד" והשני "למד").

הכלל שלנו בא להגביל את לימוד הקל-וחומר ולומר שאם מחמת הלימוד שהצענו בקל-וחומר יצא ש"הבא מן הדין" (דין = קל וחומר)¹ יהיה חמור יותר מן ה"נידון" הרי אז בטל הלימוד מן הקל-וחומר. זאת לפי שדיו – מלשון די, מספיק – לבא מן הדין להיות כנדון.

עקרון זה נלמד מהאמור במקרא בבמדבר יב, יד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף". כזכור, לאחר שמרים ואהרן דיברו על משה בקשר לאשה הכושית שמשה לקח - מרים נענשה והצטרעה. משה ביקש מהאל שירפא אותה מצרעתה, והאל עונה לו בפסוק זה שאין זה נכון לרפא אותה מיד משום שגם אם נזף בה אביה (בשר-ודם) היה עליה על פי דין להיסגר (מפניו) שבעה ימים.

על כך נאמר בברייתא דרבי ישמעאל (פתיחתא לתורת כהנים) עמ' א, א-ב:

"מקל וחומר – כיצד? 'ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים' – (=הרי הגיון נותן ש) קל וחומר לשכינה (=שמרים תיסגר) ארבעה עשר יום?² אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון (=ומטעם זה) תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף".

כלומר שההגיון היה דווקא מקבל לימוד שהיה מסגיר את מרים ליותר משבוע – משום שאם כשאביה ירק בפניה עליה להיסגר שבוע – הרי כשהאל נזף בה עליה להיסגר יותר משבוע! – ואולם, בגלל הכלל: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" – אנו אומרים שאנו יכולים ללמוד על שבעה ימים ולא יותר ממה שמצוי ב"נידון".³

לעיון נוסף:

אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' רפב-רצ.

הערות שוליים:

1. ראו על כך: מנחם אלון, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, א, עמ' עמ' 294 הע' 212.
2. אין סיבה מיוחדת למספר שננקט, אלא שדרך החכמים לכפול במקרים כאלה. ראו אלון, שם, עמ' 295 הע' 216 על פי הרמב"ן.
3. הביאור כאן נסמך על דברי אלון שם, עמ' 294-295.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok