(בעיקר לפי – Quezel, 1981b)

תצורות הצומח הים-תיכוני תופסות חגורה צרה מסביב לים התיכון, וחודרות, במידה זו או אחרת, פנימה, בהתאם לקיומם של תנאים אקולוגיים או טופוגרפיים מתאימים (ראה מפה 4). הן מפותחות יותר במערב אגן הים התיכון מאשר במזרחו. כפי שכבר נאמר לעיל לגבי האזור הים-תיכוני בעולם, גם באזור אגן הים התיכון, קביעת השטח המכוסה על ידי חורשים וגריגות מהווה בעיה סבוכה. הקושי נובע ממספר סיבות:

1. העדר נתונים מספיקים מאזורים מסוימים.


2. הבדלי הגדרות של מה הוא חורש או גריגה על ידי חוקרים שונים.

עם זאת, ניתן לאמוד ששטח זה מגיע לפחות ל-500,00 ק"מ מרובע. אם נביא בחשבון גם שטחים המכוסים שיחים נמוכים או נופים הרוסים שהם עדיין ירוקי-עד, נוכל להגיע לאומדן של 1,000,000 ק"מ מרובע. בכל זאת מנסה (Le Houerou (1981 לתת אומדן של שטחים מכוסים בחורש ויער ים-תיכוני במדינות האגן. אם לשפוט מהנתונים לגבי ישראל, נראה שמדובר על חורש טבעי יחד עם יער נטוע (וגם אז הנתונים אינם מדויקים).

לצומח הים-תיכוני באגן הים התיכון מספר תכונות כלליות (Le Houerou, 1981):
התאמה לעקות: תכונה זו נובעת מהתנאים האקולוגיים, בעיקר של אקלים - חורף קל, קיץ ארוך ועמידות לשריפות ורעייה חזקה.
מגוון תצורות הצומח: באזור אגן הים התיכון מופו תצורות צומח רבות מאוד. ניתן להסביר מורכבות זו על ידי שלושה גורמים:

1. שוני רב בתנאים אקולוגיים - תחום משקעים רחב, תחום טמפרטורות מינימליות רחב, ומגוון רב מאוד של מצעים פיזיים (סלע-קרקע).


2. השפעת האדם באזור היתה אינטנסיבית ביותר במשך 10,000 השנים האחרונות. כתוצאה מכך, יש מגוון צורות דגרדציה של הצומח המקורי. כ-60%-50% מהאזור הים-תיכוני עובד לחקלאות במשך תקופה זו או אחרת ב-3,000-1,500 השנים האחרונות. באזורים שלא ניתנו לעיבוד, נשמר הצומח הטבעי אך אלה עברו ניצול בדרגות שונות על ידי בעלי חיים מבויתים. כיום, מהווים שטחים מעובדים כ-48% מאזור אגן הים התיכון.


3. עושר פלוריסטי: הצומח הים-תיכוני באזור עשיר ביותר. הוא כולל לא פחות מ-100 מיני עצים (בהשוואה ליערות ממוזגים עם כ-30 מינים). גם מגוון המינים ותת-המינים רב. ניתן להסביר עושר זה על ידי מיקומו הגיאוגרפי של אגן הים התיכון במפגש שלוש יבשות, והעובדה שהוא שימש כאזור שימור בוטני בתקופות של חדירות קרחונים דרומה במשך תקופת הרבעון. כתוצאה מכך, היו לפחות 5 חדירות עוקבות של צומח אוהב קור וחום. זה נכון גם עבור צמחים מבויתים שהאזור הים-תיכוני המזרחי היווה עבורם מרכז תפוצה.

 

1. תפוצת חורשים במערב הים התיכון

(Quezel, 1981; Specht, 1969)

• לאורך החוף האטלנטי, מהרי האנטי-אטלס של מרוקו עד לאזור פורטו בפורטוגל.


• בחצי-האי האיברי, בעיקר בדרומו, ועל הרכסים המקיפים את האגן הערבתי של נהר האברו (אך יש המרחיבים וכוללים את כל חצי האי האיברי).


• במגרב (מרוקו-טוניס-אלג'יר), לאורך כל החוף, ובחלקים מסוימים בפנים הארץ.


• בשני גושים עיקריים: בחלק מהרי מרוקו, במזרח אלג'יר ובטוניסיה.


• באיי הים הטירני (מערבית לאיטליה) ובסיציליה; מלבד בהרים הגבוהים.


• בצרפת ובאיטליה, בעיקר סמוך לחוף הים-תיכוני, אך במקומות מסוימים גם בהרים ולתוך עמקי הרון, הארנו והטיבר.

 

2. תפוצת חורשים במזרח הים התיכון

• חגורה צרה לאורך החופים משני צידיו של הים האדריאטי (יוגוסלביה ואיטליה).


• פוגליה וחלק מהאיים הדלמטיים.


• בחצי-האי היווני, מלבד באזורים הרריים; באזורים מקוטעים בצפון החוף האגאי.


• בטורקיה, במיוחד בחוף האגאי וחלק מחופי הים השחור. באזורים מאוד תלולים על חוף הים התיכון, החורשים מפותחים רק בעמקים הרחבים סביב הרי הטאורוס ובמישור אסמניה.


• בכרתים, באיים האגאיים ובקפריסין.


• בסוריה, בלבנון ובישראל - דרומה עד קו הרוחב של אשקלון-קרית גת, בעיקר במישור החוף, בשפלה ובאזור ההר הנמוך, וברכסים מסוימים משני עברי הירדן.

בחופי קירנאיקה (לוב).




 

3. גורמים אקולוגיים הקובעים את תפוצתם של החורשים

הגורם העיקרי המשפיע על תפוצת החורשים באזורים ים-תיכוניים הוא האקלים, כאשר הגורם המגביל העיקרי להעדר חורש באתרים השייכים לאזור ים-תיכוני הוא, כנראה, טמפרטורות חורפיות נמוכות. הערך המשמעותי, לפי אמברגר, הוא הטמפרטורה המינימלית הממוצעת של החודש הקר ביותר (Emberger, ראה פרק אקלים). מבדיקות של ערך זה במקומות שונים לאורך חוף הים התיכון, אפשר להכליל ולומר שכאשר הוא נופל מ-0 מעלות צלזיוס אין התפתחות נרחבת של חורשים וגריגות. כמובן שתופעות אקלימיות מקומיות יכולות להשפיע על ערך זה, ולשנות את התמונה הכללית.

דגם האקלים הים-תיכוני, הכולל עונת קיץ יבשה (אך לא בהכרח יבשה לחלוטין), הוא תנאי חובה להתפתחות חורשים וגריגות. אין, כנראה, חשיבות לאורך עונת היובש, והגורם הקובע, כפי שנמצא על ידי חוקרים רבים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, הוא כמות המשקעים השנתית. בהכללה ניתן לומר שהסף הנמוך להתפתחות חורש הם משקעים בכמות של 300-200 מ"מ בממוצע שנתי. ישנו הבדל אקלימי ברור בין חלקו המזרחי של אגן הים התיכון לעומת האזור המערבי (איטליה-צרפת-ספרד). הבדל זה מתבטא פחות בכמות הכוללת של המשקעים ויותר בפיזורם לאורך השנה. בעוד שבאזור המזרחי, מרבית המשקעים יורדים בחורף ועונת הצימוח העיקרית היא באביב - במערב הים התיכון יש גשמי קיץ וסתו והתנאים מאפשרים 2 עונות צימוח ביולוגי.

(Naveh (1967 טוען שיש להיזהר מהכללות אקלימיות-אקולוגיות גורפות שבהן מבוטא ביו-אקלים על ידי ממוצע משקעים שנתיים וטמפרטורות חודשיות, או על ידי מדד ביו-אקלימי יחיד. הוא מביא דוגמאות של תצורות צומח סקלרופיליות המופיעות גם באזורים בעלי גשם קיצי, שאינם נחשבים לים-תיכוניים, כגון: דרום אריזונה וטקסס בארה"ב. לדעתו, במקרה של צמחים מעוצים מעמיקי שורש, שהם בעלי ריתמוס צמיחה במשך כמעט כל השנה, כמות הגשם השנתית הכללית ומידת אגירתו בקרקע הן בעלות משמעות אקולוגית גדולה יותר מאשר דגם המשקעים החודשי. מאידך גיסא, ברור שלרום הטופוגרפי יש השפעה על תפוצת החורש שכן מאחורי גורם זה מסתתרת קשת של שינויים בתנאים האקולוגיים (משקעים, טמפרטורה, לחות ועוד).

החורש הים תיכוני באגן הים התיכון מאפיין בעיקר את תחומי הרום 1,200-1,000-0 מ'. אולם, באגן הים התיכון מצויים רכסי הרים רבים שפסגותיהם מגיעות ל- 2,000 עד 3,000 מ'. בהרים אלה, מעל לרום של 1,200-1,000 מ', מצוי צומח טבעי שאף הוא נחשב לים-תיכוני מבחינה פיטוגיאוגראפית, אך צומח זה איננו חורש ירוק-עד סקלרופילי. (Zohary (1973 ואחרים, הגדירו צומח זה כצומח ים-תיכוני הררי (oro-mediterranean).

מתוך סקירותיהם של (Zohary (1973), Walter (1985 ,1973 ושמידע ולב-ארי (1982) מתקבלת התמונה הכוללת של חגורות הרום בצומח הים-תיכוני באזורנו (ראה גם איור 6):

1. החגורה של הצומח ירוק העד הסקלרופילי, השולטת או ששלטה בעבר, בתחומי הרום שעד 1,200-1,000 מ'. החגורה מכונה ע"י שמידע ולב-ארי (1982) כ"חגורת הבסיס", והצומח שלה מאופיין ע"י (Zohary (1973 כים-תיכוני "אמיתי" (eu-mediterranean). בתוך חגורה זו, ישנה רצועה של הרום הנמוך, עד 200 מ', שמאופיינת בתצורה פתוחה למחצה של חרוב מצוי ואלת המסטיק. מעל לרום זה מצויים במערב הים התיכון יערות של אלון אילקס (Quercus ilex) במקומות השמורים, וחורשים של אלון קוקציפרה (Quercus coccifera) במקומות שהושפעו יותר מפעילות האדם. במזרח הים התיכון, החורש השולט בתחום רום זה הוא החורש של האלון המצוי. בחגורת החורש משולבים גם עצי מחט כמו אורן ירושלים ואורן ברוטיה.



2. חגורות הצומח ההרריות שמעל לרום של 1,200-1,000 מ'. על-פי רוב מופיעה חגורה של יער עצים נשירי חורף מעל לחורש או ליער הסקלרופילי. במערב הים התיכון אופייני ליער זה מין האלון הנשיר (Quercus pubescens) וכן הערמון (Castanea). בגובה רם יותר נוסף גם אשור (Fagus) ומתרבים עצי המחט - אשוח, אשוחית ואורן, ממינים שונים. בהרי האטלס מצויים ברום זה היערות של ארז אטלנטי (Cedrus atlatica). במזרח הים התיכון מופיע מעל לחגורת החורש יער נשיר של אלון תורכי (Quercus cerris). החל מרום של 1,700-1,500 מ', מופיע יער מחטני שהרכבו משתנה והוא כולל עצים כמו אורן שחור (Pinus nigra), ארז הלבנון ואשוח קיליקי.

לעתים יקרה שבמקום מסוים חסרה החגורה המחטנית או חגורת העצים הנשירים ולעתים גם אין ביניהן מעבר ברור. מעל לקו היער (בדרך כלל מעל 2,000-1,900 מ'), מופיעות באגן הים התיכון חגורות צומח אלפיניות שמאופיינות בצומח בני שיח דמויי כר בתנאים יובשניים, או באחו עשבוני בתנאים יותר לחים.

נשוב ונדגיש, שפרסום עוסק בבעיות של צומח החורש הים תיכוני בלבד, ולא בצומח הים תיכוני בכללו, במובנו הפיטוגיאוגרפי. לכן נושאים שעניינם הצומח הים תיכוני ההררי והמינים המרכיבים אותו, אינם נדונים כאן.

גורם נוסף, שאין להתעלם ממנו, למרות שאינו אחראי באופן ישיר לתפוצת החורש באזור הים-תיכוני, הוא המצע. לדוגמא, חורש לא יופיע בקרקעות בעלות מליחות גבוהה. עומק הקרקע והרכבה גם הם חשובים: בגבולות האקלימיים של האזור הים-תיכוני, אזורים בעלי קרקעות בלויות יכולים לא להתאים להתפתחות החורש כתוצאה מהרס מאזן המים בקרקע (אזורי ספר); או להיפך, להיות יותר טובים לכך (אזורים גשומים יותר). מאותה סיבה, אנו מוצאים שבאזור נתון, החורשים יתפתחו לגובה גבוה יותר על מצע גירני מאשר על מצע מטמורפי. רבינוביץ (1986) מדגימה בצורה ברורה עד כמה משפיע סוג המצע על הרכב החורש המתפתח עליו.

באגן הים התיכון יש חשיבות רבה גם לגורם האנושי בקביעת תפוצתם של החורשים הים-תיכוניים. האדם גרם לצמצום התפוצה (אם כי יש הגורסים שפעולת האדם אף הביאה לתפוצת החורש בתקופות מסוימות) של צומח ירוק-עד, קשה עלים, בעיקר על ידי כריתה, רעייה ושריפות.



 

4. תכונות פלוריסטיות

כאשר בוחנים את הצמחייה המעוצה לאורך חופי אגן הים התיכון, בולטת הדלות במספר המינים הגורמת למידה מסוימת של אחידות. עוני זה בולט בהשוואה לעושר היחסי של הצמחייה העשבונית באותם אזורים. מספר לא מבוטל של מינים עשבוניים חודר לחורשים ולגריגות, שהופרעו על-ידי פעולות האדם, ומעשיר את ההרכב הפלוריסטי. העשבוניים הים-תיכוניים פלשו גם לחלקי עולם אחרים, ובעיקר לחלקים הים-תיכוניים בקליפורניה (שמידע, 1985).

כסיכום הנושא, ניתן להביא מספר מאפיינים ברמת המשפחה, סוג ומין, אם כי הכללות רחבות יותר קשה לעשות:

• מהסוגים המעוצים יש גם כאלה השייכים לתצורות יער והמראים שם התפתחות אופטימלית - למשל הסוגים אלון ואורן.


• אין אחידות בתפוצת משפחות וסוגים בכל האזור. למשל: הסוגים לבנה, סירה וצתרנית אינם מופיעים כלל באזור המערב הים-תיכוני.


• נציגים ממשפחת הדגניים שכיחים בצומח העשבוני.


• ישנם אלמנטים נשירים המשחקים תפקיד לא מבוטל בנוף החורש, כגון: אלה ארץ-ישראלית, לבנה רפואי ומיני אלון כגון אלון התולע.


• ישנם מספר סוגים שמיניהם מיוצגים בצורה אחידה יחסית במרחב הגיאוגרפי כולו: צחנן, לענה, קידה, חרוב, לוטם, לטמית, יסמין, ערער, ער, יערה, זית, שבטן, צמרנית, אורן, אלת מסטיק, אשחר, אחירותם, שיזף. יש לציין שרוב הסוגים הללו, ועוד מספר מינים שלא מופיעים בישראל, מיוצגים למעשה על ידי מין בודד בצומח הים-תיכוני ירוק-העד.

במבט כללי ניתן להגיד, בזהירות מסוימת, שההרכב הפלוריסטי הוא עשיר ביותר באותם אזורים המוסכמים על כל הביוגיאוגרפים כבולטים במידת האנדמיות וכמרכזים של היווצרות מינים: מרוקו, חצי-האי האיברי ואנטוליה הים-תיכונית. (להרחבה ראה 1973 ,Zohary).



 

5. השוואה לאזורים ים-תיכוניים אחרים בעולם

(לפי - 1969 , Specht)

מעניין להשוות את התנאים בהם מתפתח חורש ים-תיכוני באגן הים התיכון לתנאים של אזורים אחרים בעולם בהם התפתחה תצורת צומח דומה.

בקליפורניה, באזור המוגדר כים-תיכוני מבחינה אקלימית, ניתן להבחין בשני טיפוסי צומח:

בקרקעות עמוקות - מופיע יער-פארק עשבוני הנשלט על ידי מיני אלון סקלרופיליים, ושיחים נדירים בו.

בקרקעות רדודות, וכנראה פחות פוריות - מופיע חורש (chaparral) הנשלט על ידי שיחים ירוקי-עד, קשי-עלים, צפופים, שגובהם אינו עולה על 3 מ'. אזור זה מושפע מאוד על ידי שריפות, והרכב המינים יכול להשתנות באופן בולט בהשפעת התדירות ועוצמת השריפות.

גם בארץ היו חלקים נרחבים של עמקי החוף והעמקים הפנימיים, אלה שלא היו ביצתיים, מכוסים ביער פארק של אלון תבור (יער השרון שהשתרע מהירקון ועד הכרמל ונכרת ברובו, והיער בגוש אלונים-שפרעם) בעוד שבקרקעות הרדודות והלא פוריות של השטחים ההרריים התפתח חורש אלון מצוי.

בדרום אוסטרליה - כאשר הקרקע פורייה יחסית ומנוקזת, מתפתחת מעין תצורת סוואנה הנשלטת על ידי עצי אקליפטוס וקזוארינה עם קומה תחתונה עשבונית (עשבים רב-שנתיים, גיאופיטים וחד-שנתיים). יש מעט שיחים ירוקי-עד סקלרופיליים, אך הצפיפות של השכבה השיחית עולה בעקבות שריפות וכתוצאה מהחדירה של שיחים גרים. גם הרכב השכבה העשבונית השתנה באופן ניכר כתוצאה מאינטרודוקציות, במיוחד חד-שנתיים, מאזורים ים-תיכוניים אחרים.

התכונות המשותפות לחברות הגריגה-חורש בדרום-צרפת, הצ'פארל בקליפורניה וה-heath בדרום-אוסטרליה הן: פאנרופיטים (פאנרופיט – שיחים גבוהים ועצים בעלי ניצני התחדשות בגובה מעל 80 ס"מ מעל פני הקרקע) ננסיים בעלי עלים קטנים וגלדניים, ירוקי-עד (סקלרופיליים) ובעלי מערכות שורשים שטוחות המתפתחות לעתים קרובות לליגנוטוברס. צמחים אלה יוצרים חברות פתוחות עד צפופות בבתי גידול עם תנאים נוחים יותר. חברות אלה יכולות להתפתח לחברות מורכבות יותר, שבהן מחליפים מזו-פנרופיטים פנרופיטים ננסיים: למשל, גריגה המתפתחת לחורש ומיני עצים גבוהים עם עלים רחבים יותר מחליפים את העצים הננסיים. תהליך דומה עשוי להתרחש עם הפסקת הפרעה ומעבר מגריגה לחורש.

בהשוואה שנערכה בין האזור הים-תיכוני בישראל לזה שבקליפורניה, נמצאו מספר נקודות דמיון ושוני (Shmida and Barbour, 1982):

1. הטופוגרפיה דומה - בשני המקומות כיוון קו החוף צפון-דרום; חגורת גבעות מובילה לרכס עיקרי שצירו צפון-דרום עם מפנה מזרחי תלול מאוד, הקשור לשבירה גיאולוגית חריפה, והפונה למדבר.


2. המפל האקלימי דומה - מפל משקעים ארוך, מתון יחסית, נמשך מצפון לדרום (יורד כלפי דרום), ומפלי טמפרטורה ויבשתיות הקשורים לרום ההרים נמשך ממזרח למערב. בישראל, המפלים חריפים יותר מאשר בקליפורניה כי הם מתרחשים על מרחק קצר יותר.


3. אין בישראל עמק מרכזי בעל אקלים חצי-יובשני כמו בקליפורניה, והרכס המרכזי גבוה יותר בקליפורניה (פסגות מכוסות שלג רוב השנה).


4. הגבעות בישראל צעירות יותר גיאולוגית, ואזורים חוליים בדרום פתוחים לחדירת מינים מדבריים. לעומתן, הגבעות וההרים בקליפורניה עתיקים יותר ובנויים סלע מטמורפי.


5. המצע הסלעי בישראל הוא גירני ומתבלה לקרקע טרה-רוסה סלעית. בקליפורניה אין כמעט גיר, והקרקע נוטה להיות פחות סלעית ויותר עמוקה.


6. בישראל אין כלל משקעי קיץ לעומת קליפורניה, שבה הצומח מקבל לפחות 10% מכלל המשקעים בקיץ. כמו כן יש בקליפורניה ערפל קיצי באזור החוף, וחורפי בעמק המרכזי, עובדה המקטינה למעשה את כמות האידוי ואת משרעת הטמפרטורות השנתית.

א. האקלים הים-תיכוני
ב. החורש הים-תיכוני בעולם
ד. החורש הים-תיכוני בישראל
ה1. התאמות של צמחי החורש לסביבה (חלק 1)
ה2. התאמות של צמחי החורש לסביבה (חלק 2)
ה3. התאמות של צמחי החורש לסביבה (חלק 3)
ו1. השפעת האדם על הצומח הים-תיכוני (חלק 1)
ו2. השפעת האדם על הצומח הים-תיכוני (חלק 2)
ז. ממשק החורש הים-תיכוני

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok