באותו זמן עבד על הכנת המיצב "מזבח אדמה תעשה לי". בר חמא משווה את הורי החיילים השולחים את בניהם לצבא לאברהם – הם עוברים תהליך של התלבטות המתבטא בביטוי "וילך", שאותו הוא מפרק ל"וי" המבטא את הכאב ול"לך" המבטא את מילוי הצו. ההורים אם כן מושווים לאברהם, ואילו הבנים מושווים ליצחק.
למיצב "פרחים במקום קברים" קדמו פעילויות סמליות שבאמצעותן הביע האמן תקווה ומשאלה לסיום המלחמות והחללים: "משום מה נחרטה בזיכרוני דווקא התמונה של תשתיות הקברים המסודרים שורות שורות של מלבנים מבטון בבתי העלמין. צילמתי בבית קברות צבאי בעיר מגורי תשתית כזו. במקביל, על משטח חמרה וחול, הצבתי דיקטים שמתוכם הוצאתי צורות מלבניות בדומה לתשתית הקברים, ומתוך החללים הוצאתי והכנסתי בפעולה סמלית רגבי אדמה וחול. פעולה זו שנקטתי בה למחרת יום הפינוי של חיילינו מלבנון, נבעה כנראה מהבעת תקווה – משאלה שמעתה לא נצטרך לקברים אלו ונעסוק ב"מזבח אדמה" להתעלות רוחנית, להתחברות ולמגע בספרות עליונות, כמו אברהם ולא ב"מזבחות אדם". (שם)
בעקבות פעילות זו הציב בר חמא ברחבה שמול הכניסה לבית האמנים שבע תשתיות של קברים פתוחים מבטון, בגודל טבעי, עבודה שנקראה "לו לא יהי עוד חלל - תפילה!". לקראת פירוק המיצב ארגן האמן אירוע שנקרא "פרחים במקום קברים" והוזמנו אליו מבוגרים וילדים לשתול פרחים בתוך האדמה שבתשתיות הקברים במעין טקס פרידה קבוצתי מה"מזבח הלאומי" והמרתו בסמלי חיים.