בשרפת החפצים היקרים לו והמבטאים את אישיותו האמנותית הוא התבטא בצורה ספונטאנית וויתר במודע על שליטתו. הוא הקריב כביכול את הצד החומרי של אמנותו על מנת "להגיע לחיקוי התחושה הרוחנית שמלווה את בונה המזבח המקראי". בר חמא ביצע אקט נוסף של "הקרבה אמנותית" כאשר קבר ברמת הגולן חפצים מעניינים שאסף והיו עבורו מקורות השראה ודגמים לפסליו היקרים לו מאוד. אקט זה היה עבורו אקט קשה של ויתור - הקרבה כביכול, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב". האפר שנותר מהקורבן האמנותי הקודם והעפר שבו נקבר הקורבן האמנותי השני מסמלים עבור בר חמא את תמצית האמונה – ההתבטלות ותחושת האפסיות מול הבורא, שוב בעקבות מדריכו הרוחני, אברהם, שביטא תחושות אלה באומרו: "ואנוכי עפר ואפר"  (בראשית,יח, 27).