|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > יחסי ישראל תפוצות |
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
מלחמת ישראל-חיזבאללה בקיץ 2006 היכתה בהלם את הקהילה היהודית באמריקה, כפי שזיעזעה כל אדם בעל עניין במזרח התיכון. באופן טיפוסי, הקהילה היהודית באמריקה מתרכזת בישראל בתקופות של משבר חמור, ומשברי הקיץ מול חמאס וחיזבאללה גם יחד לא התרחשו בתקופה של התמקדות קודמת של הקהילה בישראל, שכן תשומת הלב של יהדות אמריקה שככה מאז ראשית האינתיפאדה השנייה, שהיתה הפעם האחרונה שבה נהרגו ישראלים במספרים גדולים. באמצע 2006 עסקו יהודי אמריקה בהסתגלות לאובדנו של אריאל שרון, בניצחון החמאס, בעליית מפלגת קדימה, בראש הממשלה החדש אולמרט, ובדיונים בתוכנית 'ההתכנסות' שלו, שהתבססה על נסיגות חד-צדדיות מרוב שטחי הגדה המערבית. אחרי שנים של שסעים עמוקים בקהילה, אשר בשנות ה-80' וה-90' נטו לחקות את הפיצול בין הליכוד לבין העבודה בישראל, היהדות המאורגנת בארה"ב בדיוק החלה להתאושש מן המאבק המר על ההתנתקות מעזה. רוב יהודי אמריקה תמכו בפעולות ממשלת שרון, אבל בפי הימין – החילוני והדתי גם יחד – עדיין נותר הטעם המר של הנסיגה, שעוררה ויכוח סוער ושמימושה המשיך לכרסם בלבבות, שכן תומכי ישראל מן הימין האמינו שההתנתקות רק עזרה לחמאס לנצח בבחירות לרשות הפלסטינית בינואר 2006. הימין המשיך להזהיר מפני תוצאות קשות. באותם ימים התמקד עיקר המחלוקת בהתנגדות למדיניות ישראל בתוכנית ההתכנסות, אבל בשבועות הראשונים לממשלת אולמרט לא היתה פעילות מספקת על מנת לחולל שוב ויכוח סוער. המרכז בקרב יהדות אמריקה, הנוטה ממילא לתמוך בכל ממשלה ישראלית מכהנת, סיפק לתוכנית תמיכה נרחבת, אך ללא התלהבות. רוב מחנה השמאל, אף שעדיף משא ומתן על פני מהלכים חד-צדדיים, לא היה מוכן להתנגד לממשלה ישראלית שרוצה לצמצם את היקף הכיבוש. אם היתה סוגיה שמשכה תשומת לב רבה ועוררה רגשות עזים בקרב הקהילה היהודית באמריקה לפני המלחמה, בנושא הקשור לישראל, היה זה פרסום ההתקפה על "השדולה הישראלית", פרי עטם של שני מדעני מדינה מובילים, סטפן מ. וולט וג'ון מירשהיימר. מעבר לנושא המטריד כשלעצמו, התמקדה הקהילה כמעט פה אחד באופיו הארסי של הפרסום, באי-דיוקים הרבים, בהגדרה העמומה של "השדולה" – לפחות בהתחלת הוויכוח, ובתשומת הלב התקשורתית שהופנתה כלפי המאמר המקורי. גם אנשי שמאל, שהיו להם ספקות לגבי פעילות איפא"ק בשנים האחרונות, התקשו לסנגר על מחקר (ועל המאמרים והמצגות הרבים שבאו בעקבותיו) כה מוטה ונעדר אובייקטיביות בעליל. לפני שהחלו פעולות האיבה בצפון, היו בקהילה ויכוחים על מידת התמיכה במדיניות ישראל, ועל עניינים ספציפיים, בעיקר כאלה הקשורים בפלסטינים. אכן, בין הפעילים האידיאולוגיים משני צדי הקשת הפוליטית רבצה תהום עמוקה, אבל פרשת וולט-מירשהיימר הוכיחה בבירור כי כשמתגרים בה, הקהילה היהודית באמריקה מסוגלת להציג חזית פעולה אחידה ומתואמת. מכל מקום, פרט להתקפות המאוחדות על וולט-מירשהיימר, שהיו פעילות צדדית לקהילה הרשמית ולמי שמעורבים עמוקות בענייני ישראל והזירה הפוליטית, המלחמה פרצה בתקופה שקטה מבחינת ההקשר של תמיכה בסיסית במדיניות השוטפת של ישראל, ועל רקע בלבול מסויים לגבי טבעה של מדיניות זו. יציבות זו, או אפילו נמנום, התחלפו באחת ברגע שפרצו האירועים המהירים שהובילו למלחמה. ככל שישראל התקדמה למלחמה, החלה הקהילה היהודית באמריקה לגייס את המשאבים שברשותה. כפי שתיאר זאת ה"ניו יורק טיימס", "ברגע שישראל שוב נתונה במלחמה, קבוצות יהודים אמריקנים נכנסו מיד לפעולה, שלחו שתדלנים לוושינגטון, משלחות הזדהות לירושלים, ומיליוני דולרים לאמבולנסים וסיוע טראומה, בדיוק כפי שעשו מאז ומעולם". בראיית הרוב המכריע של יהודי ארה"ב, ישראל שוב כיכבה בכותרות הראשיות ושוב היתה נתונה בסכנה. אין זה מפתיע שסביב פעולות ישראל במלחמה התגבש במהירות קונסנסוס איתן. מנהיגי יהדות אמריקה לא רק חתרו להבטיח שארצות הברית תתמוך בישראל, אלא גם רצו להפגין תמיכה בישראל בשעה שהיא נתונה בבידוד בינלאומי ובסכנה מבית. סייעה לכך העובדה שהעימות הזה נתפס כמלחמה צודקת הן בקרב יהודים אמריקניים (ולמעשה רוב האמריקנים) ובישראל, שם אפילו מבקרים מסורתיים ידועים של מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, כגון עמוס עוז, דוד גרוסמן וא.ב. יהושע, התבטאו בזכותה. בהתנגשות זו לא הורגשה העמימות המוסרית של כיבוש הפלסטינים – לפחות לא לפני שהתבררה במלואה המחלוקת על הפצצת לבנון. דאגה עמוקה זו לישראל ניתן לייחס לא רק לקשרים דתיים, אידיאולוגיים ופוליטיים; היא קיימת גם בגלל קשרים אישיים, שכן האמריקנים "דואגים לגורל חברים וקרובי משפחה תחת הפגזות או שנאלצו לברוח מבתיהם". יהודי ארה"ב, החיים הרחק מאלימות האזור, חשו אפוא רגש חובה ולעשות כל מה שביכולתם כדי להושיט לישראלים את התמיכה ברגע שהיו זקוקים לה ביותר. משברים עוזרים לגיוס הציבור היהודי באמריקה, משום שבניגוד לכישלונות ולהצלחות הדיפלומטיה, המתרחשים מאחורי דלתיים סגורות ולאורך תקופות ממושכות, התפתחויות דרמטיות כמו טילי קטיושה הנופלים על צפון ישראל מושכות את תשומת הלב המיידית של כל אחד. בעיות ואיומים מסוג זה מהווים הזדמנות לאיסוף ומשלוח מצרכים, שירותים וכספים לסיוע לקורבנות בישראל. ואם לא די בכך, הסיקור בכלי התקשורת הביא את המלחמה לאמריקה בהקשר שלדעת יהודים רבים היה אוהד מדי לסבל הלבנוני, ולא הקדיש די תשומת לב לישראלים שנהרגו כתוצאה מפעולה בשטח שישראל נסוגה ממנו מרצונה בשנת 2000. ביטוי לתמיכה הנמרצת בישראל של הקהילה היהודית בארה"ב בתקופה זו היו הכספים שגויסו אחרי פרוץ האלימות. עד אמצע אוגוסט קיבל הוועד היהודי-אמריקני תרומות בסך יותר ממיליון וחצי דולר, ואגודת הידידים האמריקנים של צה"ל אספה יותר מ-4.5 מיליון דולר. המאמץ המאורגן של מסע החירום למען ישראל (Israel Emergency Campaign) של איחוד הקהילות היהודיות (UJC) אסף תרומה בסך 310.8 מיליון דולר. דחיפה דומה לתמיכה בישראל נראתה גם בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה. איחוד הקהילות אסף אז כמעט 360 מיליון דולר לתמיכה בישראל, אך האיסוף השתרע על פני תקופה ממושכת יותר. כשישראל ניצבת בפני משבר, הקהילה היהודית באמריקה מתעוררת לפעולה ותורמת יותר משאבים לישראל. אבל מה שראוי עוד יותר לציון בהקשר זה, הוא שאל מסע החירום של איחוד הקהילות הצטרפו כל שלושת הזרמים הגדולים ביהדות אמריקה: הרפורמים, הקונסרבטיבים, ואפילו, במפתיע לאור ניסיון העבר, האורתודוכסים. בשנים האחרונות לא הצליחה הקהילה היהודית בארה"ב לפעול מתוך אחדות בשום נושא, במיוחד על רקע התהום המעמיקה בין הזרמים – בעיקר בין האורתודוכסים מצד אחד לבין הקונסרבטיבים והרפורמים מצד שני. הזרמים נחלקו ביניהם בשאלת ישראל הן במונחים אידיאולוגיים (כשרובם המכריע של האורתודוכסים נוטים לימין, ורוב הרפורמים — ובעיקר מנהיגיהם — נוטים שמאלה).
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
123 |