|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > היסטוריוגרפיהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים בשנים 1945-1939 > נשים בשואה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
הספרים הראשונים על נשים, ילדים ומשפחות תחת השלטון הנאצי הופיעו בגרמניה מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה.4 ואולם במרכזה של הספרות הזאת עמדו בעיקר נשים וילדים גרמנים שחיו ברייך השלישי ולא נשים וילדים יהודים שחיו תחת הכיבוש הנאצי.5 גם נשים וילדים ממוצא לא-יהודי שחיו בארצות הכיבוש הנאצי לא נכללו כמעט במחקרים ההיסטוריים שיצאו לאור עד סוף שנות השבעים. יוצא מן הכלל בעניין הזה הוא מחקרו הנחשוני של קירל סוסנובסקי, שתיעד את גורלם של הילדים בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה.6 באותה תקופה נתחברו גם ספרים רבים שעסקו בפעילותם של נשים ובני נוער במסגרת תנועות המחתרת האנטי-נאציות.7 אך רוב הספרות הזאת לא יכלה להיכלל בקטגוריות של "לימודי נשים" או "לימודי משפחה" מאחר שהעמידה את ההתנגדות ולא את הילדים או המשפחות במרכז הדיון. זאת ועוד, אף-על-פי שרוב המחקרים עסקו בגרמניה הנאצית או בתקופת מלחמת העולם השנייה, מעטים מהם יכלו להיחשב מחקרים בנושא השואה. מתי החלו ההיסטוריונים להתעניין בחייהם ובדפוסי התנהגותם של נשים וילדים יהודים בתקופת השואה? המונחים "לימודי נשים" ו"לימודי משפחה" הקשורים בתקופת השואה הם חדשים יחסית; לא כן התופעות שהם מתארים. לפני למעלה מיובל שנים חקר ההיסטוריון היהודי הד"ר עמנואל רינגלבלום את חייהם ודפוסי התנהגותם של נשים וילדים בגטו ורשה. בשנים 1941 ו- 1942 חילקו עוזריו של רינגלבלום (שפעלו במסגרת הארכיון הסודי שהקים "עונג שבת") שאלונים לנשים בגטו. בשאלונים נשאלו הנשים בדבר דפוסי חייהן בתורת נשים, אמהות ורעיות בגטו.8 תשובותיהן – והתרשמותו האישית של רינגלבלום ועוזריו – היו אמורות לשמש בסיס למחקר מקיף בנושא חיי המשפחה בגטו. אך קודם שהוציא רינגלבלום את הרעיון אל הפועל, חוסל הגטו והנשים שהיו אמורות להשתתף במחקר נשלחו אל מותן במחנה ההשמדה טרבלינקה. היום נותרו רק קומץ שאלונים וכמה מסקנות ראשוניות – עדות אילמת לניסיון ראשון לחקור את מצבן של הנשים והמשפחות בתקופת השואה.9 הפרסומים הראשונים שעסקו בנשים, בילדים ובמשפחות בתקופת השואה החלו להופיע בשנה הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה (1945-1948) הופיעו מחקרים סינתטיים מעטים בנושא השואה. המחקרים ההיסטוריים שאכן ראו אור תיעדו לרוב את החיים בגטאות ובמחנות הריכוז. מעטים מביניהם התרכזו בחוויות של נשים, למשל, ספרה של דניס דופורנייה (D. Dufurnier) משנת 1948, שעסק במחנה הנשים רוונסבריק.10 מה שאכן אפיין את ספרות השואה בימים ההם היו הזיכרונות: סיפוריהם של ניצולים שעברו את המלחמה במחבוא, בגטאות, במחנות ובתנועות המחתרת. בספרות הזאת רב יותר מספרן של הנשים. האם נבע הדבר מתודעה היסטורית מפותחת יותר אצל נשים, מצורך חזק יותר לתעד את חוויותיהן או מכיוון ששרדו ניצולות יותר מניצולים? ייתכן שהדבר נובע מן העובדה שהניצולות זכו לרוב בתקופת שיקום ארוכה יותר מן הניצולים קודם שנדרשו להצטרף לחברה הפרודוקטיווית. ולפיכך יכלו, לאחת תקופה ראשונה של שיקום פיסי, לעבור קטרזיס פסיכולוגי ולתעד את אשר עבר עליהן בתקופת המלחמה. בין ספרי הזיכרונות המפורסמים ביותר שראו אור באותה תקופה היו ספריהן של רוז'קה קורצ'ק ושל צביה לובטקין, שהיו חברות בתנועת המחתרת היהודית במזרח אירופה; ספריהן של אולגה לנגיל ושל גיזלה פרל, רופאות יהודיות ניצולות אושוויץ,11 זיכרונותיה של קיטי הארט,12 אף היא ניצולת אושוויץ, יומניהן של מרי ברג ויוסטינה דוידזון13 וכמובן, יומנה של אנה פרנק. רוב הזיכרונות שנכתבו באותם ימים – להבדיל מן היומנים שנשתמרו באקראי – נכתבו בידי דמויות מרכזיות בתנועות המחתרת במזרח אירופה או בידי נשים ששימשו בתפקידי מפתח במחנות הריכוז. לנשים האלה יה יותר סיכוי לשרוד, אך מעבר לזה נחשבו סיפוריהן לבעלי עניין ציבורי גדול יותר מסיפוריהן של ניצולות "סתם". בייחוד נכון הדבר לגבי הזיכרונות שנכתבו בארץ בידי פעילות לשעבר בתנועות המחתרת. במשך למעלה משני עשורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה היה הציבור בארץ בעל "אוריינטציה של התנגדות מזוינת" וגילה הסתייגות ממה שחשב להתנהגות סבילה וגלותית של רוב קרבנות השואה. אלו היו השנים שבהן הוטחה ההאשמה של הליכה "כצאן לטבח" – ביטוי שטבע אבא קובנר בגטו וילנה – בפניו של יותר מניצול שואה אחד.14 אלה היו ימים שבהם כינו את יום האבל הממלכתי לזכר קרבנות השואה "יום השואה והמרד",15 קודם ששונה שמו לשם המתון "יום השואה והגבורה".16 אלו היו השנים שבהן קראו התנועות הפוליטיות בארץ לחבריהן שנמנו בעבר על תנועות המחתרת הציוניות באירופה, לתעד את קורותיהם בתקופת המלחמה.17 וגם כאן נענו לקריאה הזאת בתחילה נשים יותר מגברים. מה אפיין את ספרי הזיכרונות הראשונים שנכתבו בידי ניצולות שואה? ראשית מידת אמינותם. זיכרונות שנתחברו מיד לאחר המלחמה תיארו לרוב את אשר עבר על מחברותיהן בדייקנות רבה יותר מאלו שנכתבו לאחר שהזיכרון כבר ניטשטש. שנית, היעדר הטפה מוסרית. ואף-על-פי שנשתקף בהם הרקע האידיאולוגי של מחבריהם, היו הזיכרונות שנכתבו באותם ימים בעיקרם תיאור עובדתי, לעתים אמוציונאלי, של החוויות מתקופת המלחמה. לא היה בהם כל ניסיון להטיף מוסר או להסיק מסקנות מרחיקות לכת – שתי תכונות שאפיינו רבים מספרי הזיכרונות שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר. שלישית, חלק גדול מן הזיכרונות שחיברו ניצולות שואה בימים ההם התייחסו לחוויות מעולם "הנשים", מגמה שהיתה יוצאת דופן באותם ימים שבהם לא נהגו לערוך קונצפטואליזציה של נושאים המותנים במינו של האדם. רביעית, רוב הנשים שכתבו את זיכרונותיהן באותם ימים התחילו בספטמבר 1939 ושורות ספורות לקורותיהן בתקופה שלפני המלחמה. רוב הגברים, לעומת זאת, ייחדו בזיכרונותיהם מקום רב יותר לתיאור התקופה שבין שתי מלחמות העולם. לבסוף, כמעט כל הנשים הדגישו את מרכזיותה של תופעת העזרה ההדדית בקרב נשים בתור מרכיב חיוני בהישרדותן. התיאורים האלה עתידים היו להוות מפתח בעבור החוקרים שביקשו לחקור את הדינמיקה המיוחדת של הישרדותם של נשים בתקופת המלחמה. גל הפרסומים הראשון שעסק בילדים ובבני נוער יהודים בתקופת השואה היה שונה לחלוטין מגל הפרסומים שהתרכז בחייהן ובפעילותן של נשים יהודיות באותה תקופה. לאחר המלחמה נמצאו קומץ קטן בלבד של יומני ילדים ורובם ראו אור רק משנות השישים ואילך.18 גם זיכרונות נכתבו מעט מאוד. בשנים הראשונות שלאחר תום מלחמת העולם השנייה עדיין לא היו רוב הילדים הניצולים בשלים לכתיבת זיכרונות. יוצא דופן בעניין הזה הוא ספר אחד, פרי עטה של נערה יהודייה שהופיע בפולין עוד בשנת 1946.19 באשר לספרות מחקר בתקופה הזאת – כאן היה המצב הפוך, בשעה שמחקרים על נשים בשואה כמעט לא נכתבו, היו אז בעיצומם שני פרויקטים מחקריים בנושא ילדים בשואה. הראשון נוהל בידי הד"ר ארנסט פאפאנק, מחנך יהודי מגרמניה שמצא מקלט, תחילה בצרפת ולאחר מכן בארצות-הברית. בשנת 1945 הוזמן פאפאנק בידי בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה לחקור את תולדותיהם ודפוסי קליטתם של ילדים פליטי שואה שהגיעו לארצות-הברית. בשנת 1946 פרסמה אוניברסיטת קולומביה מסקנות ראשוניות. בתום הפרויקט הניח פאפאנק את השאלונים באוסף הפרטי שלו. לאחר מותו בשנת 1973 נתרם האוסף לספרייה ציבורית גדולה בניו-יורק, והוא מהווה היום נכס תיעודי בעבור חוקרים העוסקים בהיבטים שונים של בעיית הפליטים בתקופת השואה.20 פרויקט מחקר אחר שהתמקד בילדים היה של הד"ר מאיר דבורז'צקי, רופא יהודי מליטא שנעשה היסטוריון לאחר המלחמה והקדיש את חייו לחקר השואה. מחקריו של דבורז'צקי היו שונים לחלוטין מאלה של פאפאנק – הן בצורתם והן במהותם – והתמקדו בעיקר בדפוסי החיים של ילדים בגטאות. בראשית 1942 החל דבורז'צקי לתעד את המאבק למען בריאותם של ילדים ותינוקות בגטו וילנה. תיעוד זה היה הבסיס למאמריו הראשונים שעסקו בגורלם של ילדים יהודים ומשפחות יהודיות תחת השלטון הנאצי.21 לא היו אלה מאמרים היסטוריים מובהקים, אבל הם היוו ז'נר מיוחד של מחקרים אקדמיים ראשונים שעסקו בילדים ובמשפחות בתקופת השואה. היקפו של התיעוד שעליו התבססו מחקריהם של פאפאנק ושל דבורז'צקי היה מוגבל. אצל פאפאנק מדובר היה בתיעוד שסיפקו הילדים הפליטים עצמם; אצל דבורז'צקי מדובר ברשימות והתרשמויות של אדם אחד – הן מתקופת המלחמה והן מזו שאחריה – אודות גורלם של ילדים ומשפחות בגטאות ובקרב שארית הפליטה. נוסף על כך נעזר דבורז'צקי בשפע התיעוד הגרמני שהיה אז בנמצא, תיעוד שעליו התבססו רוב המחקרים הראשונים בנושא השואה. לרשותם של פאפאנק ושל דבורז'צקי לא עמדו, לעומת זאת, מקורות חשובים ביותר כגון יומני ילדים, רישומים קהילתיים או דוחות של ארגוני צדקה וסעד מתקופת המלחמה, שכן הדוחות הושמדו והיומנים טרם ראו אור. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |