הגאונים וישיבותיהם חילקו את הנהגת היהדות הבבלית עם מוסד אחר, גם הוא בעל שורשים עמוקים מאוד; ראשות הגולה. ראש הגולה הוכר על ידי השלטונות כנציג רשמי של המיעוט היהודי כבר בתקופה הפרסית - לכל המאוחר תחת השושלת הססאנית, שעלתה לשלטון בשנת 226 לספירה, ואולי אף לפני כן. עם הכיבוש המוסלמי המשיכו השליטים החדשים את שיטת הממשל הבסיסית של קודמיהם, שבה נבחר נציג מוכר לכל מיעוט דתי חשוב. סביר להניח שהיה דמיון רב בין אופי המשרות הללו של נציגי המיעוטים השונים, ולכן אפשר להסתייע בידיעות על ראש הקהילה הנוצרית, הקתוליקוס, להשלמת ידיעותינו החלקיות על ראשות הגולה. במיוחד חשובים לענייננו מספר כתבי מינוי של ראשי העדה הנוצרית, שהועתקו על ידי מחברים מוסלמים. תעודות אלו אמנם מאוחרות במקצת לתקופת הגאונים, אך הן מאירות היבטים מסוימים של המציאות בתקופה זו, מתוך הנחה שבעניינים אלה לא חלו התפתחויות מהירות. הנחה זו מקבלת תמיכה מלשון התעודות עצמן, המדגישה את רציפות המשרה ומאשרת לקתוליקוס החדש אותן סמכויות שהיו לקודמיו. התעודות ממחישות נקודה חשובה הנרמזת גם במקורות היהודיים, אך אינה מבוטאת שם בצורה ברורה: הנציג של קהילת המיעוט היה צריך לזכות באמון כפול, הן של בני דתו והן של השלטונות. הוא נבחר על ידי ראשי קהילתו, ובחירה זו קיבלה אישור מטעם הח'ליפה, השליט המוסלמי. אולם קיים הבדל חשוב בין משרת ראש הגולה לבין מקבילתה הנוצרית: ראשי הגולה נבחרו אך ורק מבני משפחה אחת, שהתייחסה על שושלתו של דוד המלך, והיהודים ראו את המשרה כשריד אחרון של ממלכתיות יהודית. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בכינוי השכיח של ראש הגולה בתקופה זו "נשיא".
מהותה המדויקת של משרת ראש הגולה אינה ברורה כל צורכה. על כל פנים, היא כללה זכויות וחובות בשני מישורים: כלפי חוץ (השלטונות הלא יהודיים) וכלפי פנים (בתוך הקהילה היהודית). באשר לקשרים עם השלטונות הזרים, ראש הגולה היה הצינור העיקרי להעברת בקשות מצד הקהילה היהודית לשלטונות, אף כי אין הדבר מוזכר במפורש במקורות (וכך גם לגבי הקתוליקוס הנוצרי). עם זאת, מקור אחד מתאר כיצד ראש הגולה מתקבל בכבוד מלכים (הנובע בין השאר מן המתנות שהוא מחלק לאנשי החצר) אצל הח'ליפה, "ומפייסו בדברים ערבים עד שיעשה לו כל חפציו שיבקש ממנו"; ונראה שלא מדובר בבקשות אישיות בלבד, אלא גם - ואולי בעיקר - בצורכי קהילתו. מקובל גם לחשוב שעל ראש הגולה הוטלה אחריות כלשהי בקשר לגביית מיסים עבור השלטונות, אך אין להנחה זו סימוכים של ממש במקורות. לפי מקורות מוסלמיים מסוימים, ראש הגולה היה אמור גם לייצג את העמדה היהודית בדיונים תיאולוגיים שהתקיימו בין בני הדתות השונות. אם עדויות אלה נכונות, משמע שהוא נתפס - לפחות בעיניים מוסלמיות - לא רק כמי שעומד בראש הקהילה היהודית במובן המדיני, אלא גם כמי שממלא בה תפקיד דתי חשוב.
לגבי תפקידיו של ראש הגולה בתוך הקהילה היהודית המקורות העומדים לרשותנו עשירים קצת יותר. הם כוללים שני תיאורים מפורטים יחסית - האחד פרי עטו של רב נתן הבבלי, והשני של מחבר מוסלמי, אלקאסם אבן אברהים - וכן הערות קצרות במקורות יהודיים ובמקורות מוסלמיים. כבר הזכרנו את שיטת ה"רשויות', שלפיה יוחדו אזורים מסוימים לכל אחד משלושת מוסדות ההנהגה של יהדות בבל: ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא וראשות הגולה. מערכת היחסים בין ראש הגולה לבין האוכלוסיה היהודית הנתונה למרותו הייתה דומה מאוד לזו שבין ראשי הישיבות לבין בני רשויותיהם. כפי שראינו לעיל, הביטויים המובהקים של סמכות המוסד ה"שליט" בכל רשות היו שניים; מינוי דיינים לקהילות השונות וגביית מיסים פנימיים מבני הקהילה. נוסף לכך, ייתכן שהייתה לראש הגולה אחריות כללית לספק שירותי רווחה מסוימים לקהילה היהודית כולה. למשל, אותו מחבר מוסלמי מספר, שהוא גידל את ילדיהן של זונות יהודיות, וכאשר גדלו הם נחשבו לעבדיו - אך אין לסיפור זה הוכחות של ממש.
ראש הגולה ניהל חיי חצר לפי מיטב המסורת של השלטונות הנוכריים שבצילם פעל. אם לשפוט לפי המקורות שבידינו, סגנון החיים שלו נתפס על ידי בני דתו כמקור לגאווה: יש להם נציג הדומה לאחד מחשובי השרים, וגם השלטונות הלא יהודיים מתייחסים אליו כך. נמחיש את הדברים בקטע מתיאורו של רב נתן הבבלי:
ומאותו העת (שהוא מתמנה) ואילך איננו יוצא מפתח ביתו, והעם מתקבצין ומתפללין עמו תמיד, בין בחול בין בשבת בין כימים טובים. ואם רוצה לצאת ולעשות צרכיו, רוכב במרכבת המשנה כמרכבת שרי המלך בבגדים נאים, והולכים אחריו עד ט"ו אנשים. ועבדו יהיה רץ אחריו, וכשעובר על אחד מישראל רצים אליו ומחזיקים בידיו... עד שיתקבצו עליו כמו נ' או ס' (=חמישים או שישים מלווים), עד המקום אשר הוא בא שם... ולעולם אינו יוצא עד שהולכין אחריו כל סיעתו, ודומה בהליכתו כאחד שרי המלך...
כבר בתקופת התלמוד הייתה מערכת היחסים בין ראשי הגולה לבין החכמים מורכבת וטעונה, ומצב זה לא השתנה מהותית בתקופת הגאונים. ככל שניתן לשפוט מן המקורות שבידינו, היה בדרך כלל שיתוף פעולה בין ראשי הגולה לבין הגאונים וחכמי ישיבותיהם, והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בהשתתפות חכמי הישיבות בבחירת ראשי הגולה, ובהשתתפות ראש הגולה במינוי הגאון. בדרך כלל נבחר הגאון בעיקר על ידי חכמי ישיבתו, והשתתפות ראש הגולה הייתה בעיקר טקסית, אך היו מקרים שראש הגולה התערב במינוי הגאון ואף בהדחתו. כך, למשל, מספר רב שרירא גאון באיגרתו, כי אינו יכול לספר פרטים מלאים על גאוני סורא שלפני סוף המאה השביעית לספירה", והיו בהם גם תהפוכות ודחיות של נשיאים (=ראשי גולה), שהיו מעבירים (אותם מתפקידיהם) ומחזירים (אותם)" (בתרגום מארמית).
כוחם של ראשי הגולה נחלש מאוד בסביבות שנת 825 לספירה, בעקבות החלטה של הח'ליפה אל מאמין, שהעניקה לכל קבוצה של עשרה אנשים רשות לפרוש מן המסגרת הדתית הקיימת ולמנות לעצמם מנהיג. מאורע זה השאיר רושם והיה ציון דרך הן למחברים יהודים והן למחברים נוצרים. אך גם מאוחר יותר אנו שומעים על שני סכסוכים בין ראשי גולה לראשי ישיבות, במחצית הראשונה של המאה העשירית לספירה. במקרה אחד ניסה ראש הגולה עוקבא להשתלט על ההכנסות שנועדו באופן מסורתי לחכמי הישיבות, אך ניסיון זה נכשל כאשר ראשי הישיבות הסתייעו בבנקאים יהודים חשובים, שהתערבו למענם אצל השלטונות. הסכסוך השני תופס מקום חשוב בביוגרפיה של רב סעדיה גאון, ונעסוק בו בהרחבה בפרק הבא.
לחלקים נוספים של הפרק:
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: ישיבות הגאונים: המשך ושינוי תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: ראשות הגולה (פריט זה)
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: המרכז הארץ ישראלי והתחרות בין שני המרכזים
תקופת הגאונים והרקע לפעילותו של רב סעדיה: האתגר הכיתתי
