|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > חיי אדם > ילדות |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
המשנה בדף כג קובעת כי 'הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, וסומא וגוי'. הצירוף של שלוש הדמויות הראשונות כה שגור, עד כי התייחד להם נוטריקון מיוחד – חש"ו. מושכל ראשון הוא שהדבר החשוב ביותר במעשי האדם הוא הדעת העומדת מאחוריהם. שהרי אם לא כן – מהו מותר האדם מן הבהמה? ברור גם שדעתם של חלק מבני האדם אינה מיושבת עליהם, ובחלקם אף אינה קיימת. היכן עובר הגבול בין בעל דעת לבין נטול דעת? הרי כבר אמר החכם מכל אדם: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל...". כיצד ניתן לציין את הגבולות ביניהם, והאם בכלל צריך לעשות זאת? לשם כך נסקור מספר סוגיות לדוגמא, ונציג מספר השקפות בעניין. בדברינו אלה נתמקד בעיקר ב'קטן', גם משום קוצר היריעה, אך בעיקר משום שזהו שלב שכל אחד מאתנו עובר וחווה שוב ושוב עם ילדיו ושכניו.
נבחר כנקודת התחלה מחוץ למסכתנו את חיוב מצוות העלייה לרגל – 'מצוות ראייה'. כך פותחת המשנה הראשונה במסכת חגיגה: 'הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש שוטה וקטן...'. סיבת הבאת הקטן לראות את פני ה' נתונה במחלוקת התלמודים, ואין זה המקום להרחיב בה, אולם התוספתא על משנה זו מנצלת את ההזדמנות ומאריכה מאוד במצוות שהקטן חייב בהן. נביא את חלקן (חגיגה א, ב):
לא פחות מארבעה עשר עניינים מפרטת הברייתא, וברובם הקריטריון השולט הוא הדעת. צא וספור, הפועל 'ידע' מופיע בברייתא זו תשע פעמים, וברור שזהו המדד היחיד הנדרש. בתוספתא מובאת אפילו דרך לבדיקת דעה זו: 'כל שנותנין לו ביצה ונוטלה, אבן וזורקה', ובלשון התנאים, ידיעת 'הפרש אכילה' - היינו ההבדל בין אבן לאוכל הדומה לה במראה – ביצה. אולם בברייתא הבאה (המקבילה למשנת נידה ו, יא) מובא קריטריון מסוג שונה לחלוטין:
מדובר כאן במדד שעל פניו נראה אובייקטיבי וחד יותר, כיוון שהוא לא תלוי בתשובות או במעשי הילד, אלא בבירור שאינו יכול להשתמע לשני פנים – האם יש או אין באזור מסוים בגופו שתי שערות. יש להניח ששני המדדים אינם מכוונים לאותו גיל, שכן הרבה שנים לפני שילד מגיע לבגרותו המינית הוא כבר יודע את ההבדל בין ביצה לאגוז.
נחזור למסכתנו, והפעם לפרק השישי בה. על המשנה 'כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש', מובאת הברייתא הבאה:
התלמוד מנסה לברר את מהותו של ה'דבר אחר'. הדבר נתון במחלוקת אמוראים, ונראה שהסוגיה מקבלת את דעתו של רב הונא בר מנוח: 'כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר (הדומה לו)'. אגב כך מובאת ההלכה האמוראית הבאה, העוסקת ביכולתו המשפטית-קניינית של הקטן לִזְכות לעצמו ולְזַכות לאחרים:
גם מבלי לרדת להסבר כל פרט ופרט, ניתן להרגיש את הסבך שבו נתונים החכמים. ברור לכולם כי עניין הדעת הוא החשוב ביותר. אולם, כפי שהעלינו בפתיחה, מהי בדיוק דעת? האם התינוק שמחזיר מיד או שמחזיר אחרי שעה? האם הדבר קשור להבחנה בין צרור לאגוז? מדברי רבא ברור גם שדעת לדבר אחד אינה מבטיחה דעת לדבר אחר; לדעתו יש להשתמש במספר מדדים לצרכים הלכתיים שונים. אכן, תסבוכת אמיתית!
לכאורה ישנו פתרון פשוט ביותר לבעיות אלה, והוא הצמדת המדד לגיל הילד. מה יותר פשוט מלקבוע גיל סף שיהווה את קו פרשת המים שמימינו נמצא התינוק חסר הדעת ומשמאלו בר הדעת?! לשם כך נעיין בסוגיה הבאה, שגם היא ממסכתנו, נט ע"א:
נדַמה לעינינו את האמוראים הישובים על ספסלי הישיבה, וכל אחד מראה את הגיל שלדעתו בו יכול התינוק למכור חפצים. 'מראה', משום שמן הסתם האמורא באמת הראה בידו את הגובה המתאים לאותו גיל. ואל יהי הדבר קל בעינינו; מדובר בצורך קיומי של אותו ילד. סתם התלמוד מפשר כדרכו בין הדעות השונות ותולה זאת בחריפות האינדווידואלית של כל ילד וילד, אולם נראה שבכך הוא מחמיץ את ניסיון האמוראים לקבוע מסמרות בעניין. ומה בעניין הגילאים שאנו מכירים אותם (ובהם) כקו פרשת המים – שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים? הדבר מופיע במשנת נידה ה, ו:
אך גם פה אין מדד חד משמעי. ישנה תקופת ביניים בה אין משמעות לגיל ויש לברר ספציפית לגבי כל ילד וילדה האם הם מבינים את מה שעשו. לא זו אף זו; מוסכמת ההבדל בין הבן לבת, לפיה הבת מתבגרת בדעתה לפני הבן, נתונה אף היא במחלוקת בברייתא המובאת בסוגיה התלמודית שעל המשנה: 'תנו רבנן: אלו (ההבחנה בין בן לבת שנאמרה במשנה) דברי רבי, ר' שמעון בן אלעזר אומר: דברים האמורים בתינוקת – בתינוק אמורים, דברים האמורים בתינוק – בתינוקת אמורים'. הנימוק לדעתו של רשב"א הוא שהבן מצוי בין אנשים מוקדם מהבת ונכנסת בו לכן 'ערמומית' לפניה.
ניתן להביא מקורות רבים נוספים לסוגיה זו, אולם נראה שכבר המצוי לפנינו מדגים כי התמונה רחוקה מלהיות ברורה. אם כן, מה עושים? המצב בימינו מראה כיוון מסוים שהילכה בו ההלכה, ונוטים אנו לדעתו של י"ד שילת בעניין (פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 28. אולם ראו גם במאמרו הנרחב של ש' אלבק בספרו דיני הממונות בתלמוד, עמ' 203-218, המתווה כיוון שונה). בתחילה היתה נטייה לבדוק כל מקרה לגופו, היינו להיצמד לעיקרון הבסיסי של דעת, אולם במהלך הדורות התברר כי היצמדות זו מסבכת את המצב ההלכתי באופן שאינו נסבל, ובתגובה החל תהליך הסטנדרטיזציה אותו אנו מכירים. תוצאותיו של תהליך זה הן שהגיל הוא הקובע באופן מוחלט (כמעט, אולם זהו כבר נושא למאמר נוסף...); אנו לא בודקים החלפה של צרורות באגוזים ולא שערות בגופם של ילדים. אנו חוגגים את הבת/בר מצווה ללא אזכור של שאלת הדעת. זוהי נטיית הסטנדרטיזציה והפורמליזציה של כל מערכת הלכתית, ומגוון הדעות והאפשרויות העצום שהבאנו מספק את המוטיבציה לתהליכים מעין אלו.
אבל ככל סיפור בהמשכים, זה אינו הסיום. הגישות השונות ביחס לכשירותו של קטן לצרכים הלכתיים שונים צצות ועולות מבעד למסך האחיד לכאורה של ההלכה. דוגמא עכשווית ומעשית היא שאלת הצטרפות של קטן לתשעה בוגרים למניין. ר' משה פיינשטיין והרב עובדיה יוסף נשאלו על כך. אולם בעוד הרב פיינשטיין מתאמץ בכל כוחו לאפשר מניין כזה (אגרות משה או"ח ח"ב סי' יח), ומסתמך על הרמ"א, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד או"ח סי' ט') אוסרו בכל תוקף ובמילים חריפות ביותר, כשהוא דבק בדרכו של מרן ר' יוסף קארו, בעל השולחן ערוך:
למאמרים נוספים באתר פשיטא
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
