|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מצוות חברתיות | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
חתימה זו של "ברכת הגאולה", הנאמרת בכל בוקר לפני תפילת שמונה-עשרה של שחרית, מתארת את הוצאת עם ישראל ממצרים ופדייתם משעבוד מצרים בנסי נסים. נסים אלו העומדים במוקד פרשת "בשלח" אינם הפלא העיקרי1, הפלא העיקרי הוא התופעה החד-פעמית בהיסטוריה האנושית, הולדת עם מחוץ לארצו תוך כדי חילוצו מציפורניה של מעצמה רודנית ואכזרית. "הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי?" (דברים ד, לד). אירוע מכונן זה הוא מרכזי כל כך בתודעת עם ישראל, עד שכל המועדים כולם נסמכים עליו, ואנו אומרים בכולם בשעה שאנו מקדשים על היין: "זכר ליציאת מצרים". ודוק: "זכר ליציאת מצרים", ולא: זכר לנסי יציאת מצרים, כדברי המהר"ל מפראג2 (המאה הי"ז): "כי יציאת מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה ביציאה, הוא יסוד האמונה שעליו נבנה הכל". זאת ועוד. בפרשת "יתרו", כשה' מתגלה על הר סיני לתת לעם ישראל את התורה, הוא בוחר להציג את עצמו כמשחררו של עם ישראל ולא כאלוקים נוטה השמים ויוסד הארץ: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). ונאמר במדרש3:
פדיון השבויים הגדול של יציאת מצרים נהיה גורם מעצב באתוס היהודי. אחד הביטויים המעשיים לדבר הוא המקום הנכבד שנודע למצוות פדיון שבויים, כפי שעולה מדבריו המרגשים ומרחיקי הלכת של הרמב"ם4 בעניין זה:
יסודם של דברי הרמב"ם הללו במדרש המובא בתלמוד על דברי הנביא ירמיהו:
ר' יוסף קארו, שהעלה את דברי הרמב"ם על שולחנו, מוסיף5: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר [=במקום שאפשר] להקדים, הוי כאילו שופך דמים".
מצוות פדיון שבויים לא נותרה בגדר ערך מופשט, וחכמי המשפט העברי כללו בה כללים, תיקנו בה תקנות וסייגו בה סייגים, כיאה למערכת נורמטיבית. מימים ימימה, נודעו קהילות ישראל כמי שאינן חוסכות כל מאמץ לפדות את שבוייהן, עד שנתעורר החשש שינצלו חורשי רעה נכונות זו, וידרשו מחירים מופרזים לשחרור השבויים, ועלול שכר מצוה חשובה זו לצאת בהפסדם של ערכים חשובים אחרים. על כן, כבר בתקופת בית שני, תוקנה תקנה, אכזרית לכאורה, ולפיה אין להיענות לתביעות השובים והחוטפים בכל מחיר, כנאמר במשנה: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם"6. התלמוד7 מתלבט בשאלה: מהו "תיקון העולם" הנזכר בתקנה? האם הוא שיקול כלכלי, לבל יכבד הנטל הכספי על הציבור? - בלשון המשנה: "דוחקא דציבורא [=דוחק הציבור]" - או שמא שיקול ביטחוני עמד לנגד עיני מתקני התקנה, לבל ייהפכו יהודים למטרה מועדפת לחטיפות, כשיראו הפושעים שהיהודים הם "סחורה" טובה ומשתלמת במיוחד, שהרי אחיהם מוכנים לשלם כל מחיר בעד שחרורם, ובלשון התלמוד: "דלא לגרבו ולייתו טפי [=שלא ישבו ויביאו יותר]"?8 רש"י9 מצביע על הנפקות המשפטית בין שתי הגישות: אם שיקול כלכלי הוא היסוד לתקנה, הרי היא אמורה רק בציבור, שאין להוציא מן הקופה הציבורית יותר מכדי דמיו לשחרורו של שבוי, אך אין מניעה שישלם היחיד את הכופר מכיסו, שהרי אין כאן פגיעה בקופה הציבורית. לעומת זאת, אם שיקול ביטחוני הוא היסוד לתקנה, הרי היא אמורה בציבור וביחיד כאחת, כיוון שהסיכון העלול להיגרם בעתיד בגלל הכניעה לסחיטה מצוי הן כשהציבור משלם את הכופר הן כשהיחיד משלם אותו. רוב פוסקי ההלכה הכריעו כדעה שיסוד התקנה הוא השיקול הביטחוני. וכן אומר הרמב"ם10:
מפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה הצביעו על סייגים שונים לפדיון שבוי ביתר על כדי דמיו. נראה שהסייגים הללו צמחו על רקע הקושי לעמוד מנגד לנוכח מצוקת השבויים, אלא שחכמי ההלכה השתיתו את הסייגים על עיונם החודר בתלמוד, כשהשוו את דברי התלמוד שהובאו לעיל עם סוגיות תלמודיות אחרות, הסותרות את הנאמר בה, כגון:
מפרשי התלמוד תמהו: כיצד נהג ר' יהושע בניגוד לתקנה האומרת: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן"? והציעו פתרונות שונים שיש בהם כדי לסייג את התקנה ולהתיר את פדיון השבויים אפילו ביותר מכדי דמיהן12.
יש מן הפוסקים13 הסבורים שהתקנה שלא לפדות את השבוי יתר על כדי דמיו אינה אמורה אלא בשבוי שחייו אינם עומדים בסכנה, אך אם יש סכנה לחייו, מצווה לפדותו בכל מחיר, והם משערים שחיי הנער עמדו בסכנה, ומשום כך פדהו ר' יהושע במחיר מופרז. יש להעיר שסייג זה מתיישב על הלב אם מניחים שהנימוק הכלכלי הוא יסוד התקנה, שהרי מסתבר אמנם ששיקולים כלכליים אינם צריכים להכריע כאשר חיי אדם עומדים מנגד. לעומת זאת, אין לקבל סייג זה אם מניחים שהנימוק הביטחוני הוא יסוד התקנה, הלוא היא הנותנת: אם תיענה תביעת החוטפים באיימם על חיי השבויים, יתערער הביטחון עוד יותר, כיוון שמכאן ואילך ייגרם סיכון לא רק לחירותם של אחרים אלא אף לחייהם!14 ואמנם סייג זה שנוי במחלוקת בין הפוסקים, ורבים מהם סבורים שגם כשהשבוי נתון בסכנת חיים, אין להיענות לתביעות מופרזות לשחרורו, כדי שלא לסכן את הרבים בעתיד15.
תשובה נוספת שהציעו רבים ממפרשי התלמוד היא שהתקנה אינה חלה על פדיון תלמידי חכמים, דוגמת הנער שהעיד עליו ר' יהושע16. סייג זה, שהובא להלכה בשולחן ערוך17, יש בו כדי לקומם, שהרי הוא יוצר אפליה קשה בין אדם לאדם, אמנם לא על רקע מעמדי אלא על רקע השכלתי. אמנם אפשר לטעון שאין כאן אפליה שרירותית, אלא הבחנה עניינית, שאם ייפדו רק תלמידי חכמים ביותר מכדי דמיהן, לא ייווצר סיכון ביטחוני לאחרים, שהרי הדבר אינו נעשה בדרך של שגרה, אלא רק ביחידי סגולה, שבדרך כלל העבריינים אינם מכירים אותם18. אולם הבחנה זו היא פורמלית, ועדיין התוצאה אינה נוחה. וראוי לתת את הדעת לשני דברים בעניין זה: א. א' שטרנברג19, שחקר סייג זה בקהילות היהודיות באזור הים התיכון, ובחן את יישומו הלכה למעשה מימי הביניים עד לכיבוש צפון אפריקה על ידי נפוליאון (ששם קץ לתופעת שודדי הים), הראה שהקהילות היהודיות נהגו לפדות את שבוייהם אף ביותר מכדי דמיהם אם היה צורך בכך. לדעתו, "סבלו של אדם ותנאיו בשבי היוו גורם ראשוני בשיקולי הציבור לתשלום גבוה, ולאו דווקא מעמדו האישי-השכלתי"20. הוא מציין שאם בתחילה מחו הפוסקים כנגד הפרת תקנת חכמים, הרי מן המאה הט"ז אנו עדים לכך שפוסקים נותנים לדבר גיבוי הלכתי21. מכאן הוא מגיע למסקנה ש"אם מותר לשלם כל מחיר לכל יהודי, ממילא נשמט מעמדו המיוחד של תלמיד חכם". ב. מסופר על המהר"ם, ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, גדול חכמי גרמניה במאה הי"ג, שנאסר בעקבות הלשנה זדונית, ודרשו השלטונות הון עתֵק לשחרורו, ואף שהקהילות היו מוכנות לשלם את דמי פדיונו, אסר המהר"ם לשלמם - על פי ההלכה: "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם" - והוא מת בכלאו לאחר שבע שנות מאסר. המהרש"ל, ר' שלמה לוריא22 (פולין, המאה הט"ז), העיד על סיפור זה, והוא תמֵה מאוד על המהר"ם, הלוא הוא "היה תלמיד חכם מופלג ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושָרֵי [=מותר] לפדות בכל ממון שבעולם". והוא אומר:
סייג נוסף לתקנה עולה מהשוואת סוגייתנו לסוגיה הדנה בהיקף חובת הבעל לשלם לפדיונה של אשתו מן השבי23.
ונשאלת השאלה: אם התקנה האוסרת לפדות את השבויים ביתר על כדי דמיהם חלה גם על היחיד, ולא רק על הקופה הציבורית, כיצד אפשר להסביר את העובדה שחייבו חכמים את הבעל לפדות את אשתו אפילו ביותר מכדי דמיה? התוספות מציעים לשאלה זו25 תשובה מעניינת ביותר:
לשון אחר, לא ראו חכמים לנכון לאסור על האדם לפדות את עצמו (או את אשתו, שהיא כגופו), כנראה משום שאין טעם להגביל בתקנה את יצר ההישרדות של האדם.
שאלת הלגיטימיות של היענות לתביעות מופרזות לפדיון שבויים לא פסה מן העולם. אולם בעוד שבעבר התמודדו קהילות ישראל עם שאלת תשלום כספי מופרז, מדינת ישראל מתמודדת היום עם סוגים אחרים של תשלום מופרז, המעוררים שאלות ערכיות קשות במיוחד: א. האם נכון לשחרר מספר גדול של מחבלים תמורת שחרור מספר קטן של חיילים שבויים, כפי שנעשה בשנת 1985 ב"עסקת ג'בריל" המפורסמת? או שמא זהו מחיר מופרז שאסור לשלמו, הן משום שהוא עלול לעודד חטיפות חיילים הן משום שהמחבלים המשוחררים מצטרפים אל חבריהם ומגבירים את הסיכון הביטחוני במדינה בעתיד הן משום ששחרור רוצחים פוגע בעקרונות יסוד של שלטון החוק? ב. האם נכון ליזום מבצע צבאי לשחרור שבויים או בני ערובה, כפי שנעשה ב"מבצע אנטבה", הזכור לתהילה, ובניסיון הכושל לשחרר את החייל נחשון וקסמן ז"ל? או שמא אין לסכן חיי חיילים להצלת שבויים או נפגעים? שאלות אלה מסעירות עד היום את דעת הקהל, והן טורדות את מנוחתם של מקבלי ההחלטות. בעת האחרונה עלתה שאלה חדשה: האם מותר למדינה להחזיק במעצר מנהלי אזרחים לבנוניים תומכי החיזבאללה כקלף מיקוח לקראת משא ומתן לשחרור חיילי צה"ל הנעדרים? ראוי לציין שפרט לשאלה האחרונה, כל השאלות שהעלינו לעיל כמעט שלא זכו לדיון משפטי ולהכרעות משפטיות26. לעומת זאת העסיקו שאלות אלו את חכמי המשפט העברי בני דורנו27, אך קצרה היריעה לדון כאן בשאלות הערכיות הסבוכות הללו, המחייבות דיונים נפרדים, כגון השאלה אם מותר להכניס את הציבור למצב של ספק סכנה כדי לפדות את חיילינו מסכנה ודאית? ואסתפק בהערה הנוגעת לפן המצומצם שדנתי בו עד כה, גבול המחיר שיש לשלם תמורת שחרורם של שבויים. רבים מפוסקי זמננו טוענים שאילו הייתה מתקבלת דעת המשפט העברי, לא היה מקום להיכנע לסחיטת ארגוני המחבלים, כיוון שלכל הדעות, שחרור אלפי מחבלים תמורת חיילים אחדים הוא מחיר מופרז, ואסור לשלמו על פי הכלל: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן"28. וראוי להביא כאן את דעתו הייחודית של אחד מחשובי הפוסקים במדינת ישראל, הרב שאול ישראלי ז"ל29, שהיה שנים הרבה חבר בבית הדין הרבני הגדול, המסתמך על הכלל האומר שלא הגבילו חכמים את זכות האדם לפדות את עצמו:
וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש"אין פודין את השבויים יותר על דמיהם". נמצא שדעת הרב ישראלי היא ששום מחיר לשחרור חיילים שבויים אינו מופרז. מובן שעדיין אנו חייבים לשקול שיקולים אחרים, כגון הסיכון הביטחוני הכרוך בשחרור מחבלים רוצחים, אך כאמור זהו נושא נכבד הראוי להידון לעצמו, ועוד חזון למועד. ונסיים בתפילה המסורתית: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, העומדים בין בים ובין ביבשה, המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרוָחה, ומאפֵלה לאורה, ומשעבוד לגאולה, השתא בעגלא ובזמן קריב. ונאמר אמן". הערות שוליים: * ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי, משרד המשפטים.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
