|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מסכתות המשנה והתלמוד > נזיקין | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
פרשתנו מספרת על בנותיו של לוט, שלאחר מהפכת סדום ועמורה חשבו שהעולם חרב, ופרט להן לא נותר אדם בעולם. לכן, החליטו להשקות את אביהן לשכרה, ואז שכבו עמו כדי לחַיות ממנו זרע, כדברי המקרא:
התלמוד מספר שלאחר ששכבה עמו בתו הבכירה, ידע לוט שבתו הצעירה תשכב עמו גם היא, ואף על פי כן, לא נמנע מלהשתכר שוב, אף שידע היטב שרק אנשי סדום ניספו. התלמוד מטיל על לוט את האחריות לגילוי העריות עם בתו הצעירה. וזה לשונו:
לפי המשפט העברי, השוכב עם בתו עובר עברת גילוי עריות חמורה שדינה מוות. וכאן המקום לשאול: מהי מידת אחריותו של השיכור למעשיו? מחד גיסא, ביסודו של הדין הפלילי במשפט העברי עומדת ההנחה שאין להטיל אחריות פלילית אלא על מי שפעל מתוך מחשבה פלילית. אדם הפועל מתוך שכרות אינו מודע למעשיו, ולכאורה נראה שלא ניתן להענישו. מאידך, יש לחברה אינטרס מובהק להטיל אחריות על השיכור, משום שאינו שולט על מעשיו, ולפיכך הוא מסוכן יותר מאדם שפוי2. אף יש חשש שיבוא אדם להשתכר בכוונה תחילה, בידעו שהוא מסיר מעליו אחריות למעשיו. אשר על כן, החברה מעוניינת להטיל עליו אחריות למעשיו. וזו דעת התלמוד3 בשאלה זו:
התלמוד מבחין בין שכרות קלה לבין שכרות מוחלטת כשכרותו של לוט4. מי שמשתכר קלות חייב בעונש על כל עברה שהוא עושה. העובדה שמעצוריו התרופפו בעקבות שכרותו - וייתכן שלא היה עושה את מה שעשה לולי היה שיכור - אינה פוטרת אותו מעונש. שכרות מעין זו אינה נוטלת ממנו את כושר השיפוט, השיכור מבין את אשר הוא עושה, ועל כן הוא בר עונשין. לעומת זאת, מי שהוא שיכור כלוט, פטור מאחריות פלילית למעשיו, אף אם השתכר מרצונו, משום שבשעת ביצוע העברה אינו מודע למעשיו. המשפט העברי דבק אפוא בעיקרון שאין לענוש אדם על עשיית מעשה בלא מחשבה פלילית. עמדתו של החוק הישראלי5 שונה. אמנם גם הוא מבחין בין שיכור ששכרותו קלה לשיכור כלוט, אלא שאינו פוטר את האחרון מאחריות פלילית אלא אם נגרמה שכרותו "שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעת". אולם אם "עשה אדם מעשה במצב של שכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית..."6. המחוקק יצר כאן פיקציה משפטית, משום שהעדיף את ההרתעה שתושג על ידי הענשת השיכור על פני הדרישה לקיומה של מחשבה פלילית. ואשר לשאלת האשמה, ניתן לומר שהשיכור אשם במעשהו, משום שהכניס את עצמו ביודעין ובעת היותו שפוי למצב שהביאו לעשיית העברה7. ההבדל בין עמדת המשפט העברי לעמדת החוק הישראלי נובע מהבדל מהותי בין מטרות הענישה במערכת משפט דתית לאלו שבמערכת משפט אזרחית. במערכת משפט דתית נענש העבריין לא רק על הפגיעה בחברה אלא בעיקר על הפרת הצו האלוקי. תפקידו של הדיין הדן את העבריין היא לקבוע את רצון האל8, על פי עקרונות הצדק המוחלט שקבע, וזאת גם במקום שעקרונות אלה אינם עולים בקנה אחד עם תועלת החברה. אחד מעקרונות אלה הוא שהעבריין לא ייענש אלא כאשר עשה את העברה מתוך כוונת זדון ומודעות מלאה9. מובן אפוא מדוע הדין הדתי אינו מעניש את מי שעשה את מעשה העברה שעה שהיה שיכור כלוט. לא כן המשפט האזרחי. משפט זה נחקק בידי בני אדם, ואינו מתיימר לבטא עקרונות צדק מוחלטים, אלא הוא מתיימר לקבוע נורמות התנהגות שהן לתועלת החברה. מטרת המשפט האזרחי היא להשיג את הסדר החברתי הרצוי, ולפיכך הוא יכול להעניש עונש הרתעתי גם מי שפעל בלא כוונת זדון גמורה. אך אין בדברינו אלה די, שכן שׂומה עלינו להסביר כיצד מתמודד המשפט העברי עם הצורך להרתיע עבריינים הפועלים תוך כדי שכרותם. נראה שהמשפט העברי לא נדרש לתת מענה לצורך זה. תופעת השכרות בעם היהודי לא הייתה כל כך נפוצה, ומעטות ביותר היו העברות שנעשו מתוך שכרות. במשך כאלף וארבע מאות שנה של פסיקה מתועדת (למן ספרות הגאונים במאה הח' ועד ימינו), אנו מוצאים פסקים מעטים הנוגעים לעברות שנעשו מתוך שכרות10. בנוסף, המשפט העברי מקנה לחכמים סמכות כללית לענוש שלא מן הדין, "למיגדר מילתא [=לגדור דבר; לגדור פרצות]"11. חכם מובהק שראה שהזמן והמקום מצריכים להעניש אדם שעבר עברה מתוך שכרות, היה רשאי להענישו, אף ששורת הדין פוטרתו12. כך, למשל, נפסק בשו"ת הראב"י אב"ד13 (מחכמי פרובנס, המאה הי"ב), בעניין מי שהרג את חברו מתוך שכרות בחג הפורים:
באופן דומה כותב גם המהרש"ל, ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז)15:
נטיית הפוסקים הייתה להחמיר עם עוברי עברה מתוך שכרות, "שלא יהא חוטא נשכר". שכן לא דיו לאדם שעבר על האיסור המוסרי החמור להשתכר16, ואיבד את צלם האלוהים שבו, אלא שהוא מבקש להיפטר מעונשו בשל כך.
לא הרי אחריותו של השיכור בפלילים כהרי אחריותו בנזיקין. אחריותו של אדם בדיני הנזיקין רחבה יותר, והיא קיימת גם כשפעל המזיק בלא כוונת זדון, שהרי "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן"17, ובלשון הרמב"ם18: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן בין שכור". בהתאם לעיקרון זה, פוסק הב"ח, ר' יואל סירקיס (פולין, המאות הט"ז-הי"ז), שאדם שהיה שיכור כלוט, וזרק מתוך שמחת חתונה בקבוק זכוכית וסימא את עין חברו, חייב בתשלומי נזק. לדעתו, אין השיכור נחשב לאנוס, משום שהעובדה שהכניס עצמו מרצונו למצב של שכרות היא בגדר פשיעה. וזו היא תשובת הב"ח19:
המהרש"ל מעלה טעם נוסף לאחריותו של השיכור בנזיקין, והוא ההגנה על גופו של הזולת ועל רכושו: "דאם לא כן, לא שבקת חיי [=אינך מאפשר אורח חיים תקין] לבריות, דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו וייפטר"20. ולא זו בלבד, אלא שהוא סובר שגם המוציא שם רע על חברו בעת שכרותו, גם אם לא גרם לו נזק ממוני, ואף שאילו עשה זאת בהיותו שפוי לא היה מתחייב לשלם אלא מדין קנס21, חייב לפצות את חברו, אם לא יבקש את מחילתו22.
גם בנושא זה חשובה ההבחנה בין שכרות קלה לשכרות מלאה. כפי שראינו לעיל, מי ששכרותו קלה, כשיר לכל פעולה משפטית, והוא יכול לקנות ולמכור, לקדש ולגרש. כי אין בעצם העובדה שהתערער שיקול דעתו, ואינו מסוגל לשקול את שיקולי הרווח וההפסד כראוי, כדי לבטל את תוקפה המשפטי של פעולתו. אדם זה נחשב בר דעה, והחלטותיו נעשות בגמירות הדעת. לא כך הדבר בשיכור כלוט, שהוא מאבד את שפיות דעתו לחלוטין, ולכן: מִקחו אינו מקח, ממכרו אינו ממכר23, קידושיו אינם קידושין וגירושיו אינם גירושין. כללו של דבר, "אם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום"24. ואולם, לעניין קידושין, כתב הרמב"ם25:
את הצורך להתיישב בדבר, כלומר לדון בדבר, העולה רק בעניין זה, מסביר המגיד משנה, ר' וידאל די טולושא (ספרד, המאה הי"ד): "ומפני שהוא בעריות החמורות, על כן כתב רבינו [הרמב"ם]: ומתיישבין בדבר זה"26.
העולה מסקירתנו עד כה הוא שהמשפט העברי מבחין בין שכרות קלה לשכרות מלאה. שיכור כלוט אינו נחשב בר דעה. אמנם הוא חייב בנזיקין, שכן אדם מועד לעולם, אבל הוא אינו בר עונשין ואינו כשר לפעולות משפטיות. לעומתו, מי שהשתכר שכרות קלה, הריהו בן דעת לכל דבריו, ויש למעשיו נפקות משפטית, אף על פי שלולא היה שיכור, לא היה עושה את מה שעשה. יוצא מן הכלל הוא הכושר לשפוט את הזולת. אף מי ששכרותו שכרות קלה, אינו כשיר לשבת בדין, שהרי המשפט דורש שיקול דעת רב ובהירות המחשבה. ולא זו בלבד, אלא שלעתים אין הדיין רשאי לשתות אפילו מעט יין קודם לשבתו בדין. המשנה אומרת שכשהייתה הסנהדרין יושבת בדין, "לא היו שותים יין כל היום כולו"27. והתלמוד מביא כראיה למנהג זה את הפסוק "ולרוזנים אי שכר" (משלי לא, ד), ודורשו: "העוסקין ברזו של עולם, אל ישתכרו"28. על כן, נקבע שמי ששתה אפילו רביעית יין [כחצי כוס], אינו ראוי להורות הלכה29. לדעת התוספות30, אין הדברים אמורים אלא בעניינים חמורים כגון דיני נפשות או פסיקת הלכה בענייני איסור והיתר, אך מי ששתה רביעית יין רשאי לדון דיני ממונות אם הוא מיושב בדעתו. וכן פסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך: "יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות"31. הב"ח32 חולק עליו, וסובר שכל דיון בבית הדין הוא עניין חמור, ועל הדיין לבוא אליו במלוא צלילות המחשבה והריכוז. לכן, הוא סובר שמי ששתה רביעית יין, פסול לדון דיני ממונות, גם אם הוא מיושב לחלוטין בדעתו. הערות שוליים: * מתמחה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
