בפינה הוקדמת ציינתי כי אחד מהתפקידים של הסלנג הוא לשון ציורית, ולשון ציורית כבר יש בתנ"ך, כולל ביטויים שהיום נחשבים לסלנג, ללשון עממית, ללשון נמוכה. הדגמנו זאת באמצעות אחי, שים עליו עין; אני אוכל אותו כמו לחם; ונעשה לי חושך בעיניים.
כעת נמשיך להדגים:
יצא לי מהאף
עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר פרק יא, כ) – כלומר השְֹלָו יימאס עליכם כל כך עד שיצא לכם מהאף, וזהו ביטוי ציורי למיאוס (וראו רש"י שם: יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף).
יצא לו עשן מהאף
לֹא-יֹאבֶה יְ-הוָה, סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף-י-ְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל-הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה יְ-הוָה אֶת-שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כט, יט) – כדברי רש"י על אתר: "על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, וכן (שמואל ב כב, ט) עלה עשן באפו ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע, כפי דרך הארץ".
חכם לאללה; פחד אלוהים
וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר-גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים (יונה ג, ג) – כלומר אלהים בא לציין גוזמה – עיר גדולה מאוד. כך גם כשאומרים חכם לאללה (=אלוהים בערבית. הכוונה חכם מאוד) ופחד אלהים (=פחד רב, גדול). להרחבה ראו כאן.
מכל הדוגמות הללו ועוד רואים שדפוסי חשיבה מתקופת התנ"ך ועד ימינו לא השתנו הרבה.
