אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל טבוע בה עמוק מיום הקמתה. הדבר עולה באופן ברור וגלוי ממילותיה של מגילת העצמאות, אשר מונה ומבטאת את תפיסות היסוד הלאומיות והחוקתיות, המלוות את המדינה מראשיתה ועד ימינו אלו. השאיפה לקיומו של שלטון החוק והשקידה על הבטחת חרות האדם, המשולבות בתפיסותינו, יצרו את הפרדת הרשויות, שהיא אחד מסממניו המובהקים של המבנה החוקתי שלנו.
בהפרדה טמונה המטרה לצקת לתוך דפוסי השלטון מן ההיגיון ומניסיון החיים: הללו מלמדים כי תקינותו של הממשל הדמוקרטי, ועיקרו של דבר, הבטחת חרות האדם, אינם תלויים רק בהגדרתן העיונית של זכויות היסוד וברצון לקיימן הלכה למעשה. קיומן של אלה מותנה גם במבנה השלטון. ריכוזם של כל העוצמה השלטונית וכל כוח ההכרעה בידי רשות אחת בלבד מוליך באופן אינהרנטי לשלטון אבסולוטי.
תכליתה של הפרדת הרשויות איננה ליצור חיץ הרמטי המונע החלטית כל קשר ומגע בין רשויות השלטון. ביטוייה בקיומו של איזון בין סמכויותיהן של הרשויות, הלכה למעשה, ובהבטחת אי-תלות תוך פיקוח הדדי מוגדר.
מכאן נובע, כי חלוקת תחומי האחריות בין רשויות שלטוניות שונות והגדרת הזיקה והאיזון ביניהן, אינן כלי להאדרתה של רשות אחת על פני רעותה. כולן נועדו לשרת את האזרח ולהבטיח לו, בין היתר, רשות שופטת שהיא בלתי תלויה.
משנה חשיבות לכך בתקופתנו בה קם ועולה לצד רשויות השלטון הקלאסיות פלורליזם ארגוני חדש בחברה ובמישור הפוליטי, הלובש צורת גופים ורשויות עצמאיים בעלי יעודים ייחודיים בתחום השירותים לאזרח. השפעתם של אלה על חיי הפרט היא רבה, ולכן מן הראוי שגופים אלה יהיו נתונים לפיקוח שיפוטי נאות, כדי שזה יחבוק גם את מה שניתן לכנות באנלוגיה לביטוי הנוהג באירופה -La Republique des Fonctionnaires et des Technocrates.
הדיון בתביעה של האזרח נגד הרשות ושל הרשות נגד האזרח כמו גם בתביעות בין אזרחים, מן הנכון שיהיה בידי רשות עצמאית, שאין לגביה חשש של ניגוד עניינים. אי-התלות השיפוטית - מטרתה להגן על המתדיין.
ההכרעה בסכסוכים נמסרה לרשות נייטרלית. ההליך השיפוטי הופקד בידי גורם שאינו סר למרותה של רשות אחרת כלשהי, שהרי אין על שופט מרות זולת מרותו של הדין. פרט למחוקק איש אינו יכול ליטול מסמכויותיה ומתפקידיה של הרשות השופטת על-פי דין, יהיה זה לתמיד או יהיה זה לשעה.
שלטון החוק אינו מבטא רק קיום פורמלי של הנורמה החקוקה. עליו להגשים מעבר לכך את רוחה ומגמתה של הדמוקרטיה, לשמור על כבוד האדם, לאפשר לפרט לשאוף להגשמת זכויותיו ולחסום דרכם של הפרט ושל הרשות הציבורית, אם אלה מבקשים ליטול שלא כדין את זכויותיו של האחר או להצר צעדיו שלא כדין.
ההגדרה של הזכויות על-פי מילותיו של החוק, ובהיעדרו על-ידי בתי המשפט, כפי שנעשה על-ידי בתי המשפט מאז קום המדינה, היא הרובד הבסיסי והראשוני, עליו נשענת ההגנה על הזכויות הללו, הלכה למעשה. עצם קיומו של בסיס נורמטיבי - בחקיקה ובשפיטה - מעניק למשטר המדיני ולתפיסות היסוד השוררות בו, ביטוי מוחשי ויציבות.
עלינו להחדיר לתודעתם של הרבים, כי המדינה ושלטון החוק אותו היא מחייבת, אינם מסגרות וערכים מופשטים, המרחפים בחלל ללא קשר עמנו. הם ה"אנחנו": המדובר בעקרונות המבטאים את רצונם של המקבץ והמכלול של האזרחים, ואת דרך החיים המדינית והחברתית שהם התוו לעצמם, למען עצמם ולמען קיומה של חברה שתאפשר את החיים בצוותא, בסובלנות, בהגינות ותוך יחס אנושי של איש לרעהו.
מהו שלטון החוק המהותי? הוא בעל סימני היכר שאין בלעדיהם:
* קיום הלכה למעשה של חירויות היסוד.
* השוויון בפני החוק והחלת מרותו של החוק לא רק על כל פרט אלא אף על כל רשות שלטונית, כאמור בספר דברים (י"ז, י"ט) גם המלך חייב לשמור את החוקים לעשותם.
* בתי משפט פתוחים ונגישים לכל מי שתובע זכויותיו.
* הגנה על זכויותיו של המיעוט.
* השאיפה המתמדת לסגירת כל פער בין הדין הפורמלי לבין צוויו של הצדק.
בשל קוצר השגתנו, המשפט והצדק המופשט אינם חופפים תמיד; אך מן הראוי שהן החקיקה והן הפסיקה יוליכו, במידת האפשר, אם לא למזיגה, הרי לפחות לקירבה רבתי בין השניים. כדברי קנט - שניים הדברים שממלאים אותו בהתפעמות ויראה: השמים זרועי הכוכבים מעלינו והצו המוסרי בקירבנו.
ניתן להוסיף כי צו מוסרי זה - מן הראוי שיחיה לא רק בקירבנו, אלא עלינו לחתור ללא לאות לכך שימצא ביטוי מוחשי וחי בהכרעותינו.
* מתוך דברים שנשא השופט מאיר שמגר בעת טקס חנוכת בניין בית המשפט העליון, באדיבות לשכת עורכי הדין.
*השופט (בדימוס) מאיר שמגר - שופט בית המשפט העליון. כיהן כנשיא ביהמ"ש העליון בין השנים 1983-1995.
קישורים:
אתר הרשות השופטת
אתר הכנסת