בראשית ההתיישבות בארץ, לפני כמאה שנה, היה ברור ומובן מאליו להורינו, שהיו בין המייסדים וממקימי ההתיישבות החקלאית בארצנו, שרק הקמת יישובים בכל אזורי הארץ ועיסוק בעבודת האדמה, הם אשר יקנו לנו זכויות על הקרקע וזכות מוסרית לחיות בארץ הזאת. כך גם תישמר לנו הזכות להציע לפזורות ישראל לעלות אליה, להיות שותפים להקמת בית לאומי לעם היהודי.
שני נושאים הנחשבים לחיוניים ולמקובלים על כל עם בעולם, לא היו בתחום עיסוקם של יהודים מאז אלפי שנים: צבא וביטחון ועבודת אדמה. ביושבם בארצות נכר הצטיינו יהודים בכול, פרט לשני אלו - שלא היוו תחומי עיסוק עבורם, כתוצאה מחוקים מפלים. אך טבעי הוא שמתחילת המאה, תקופת הקמתן של המושבות ולאחר מכן הקמתם של מושבים וקיבוצים ועד היום הזה, נעשה מאמץ רב לפעול ולהצטיין בהקמתו ובשכלולו של צבא הגנה לישראל ובפיתוחה של החקלאות.
בימינו ידועים בעולם כולו טבעו ויכולתו של הצבא וטבעה ויכולתה של החקלאות בארץ. הצרכים הביטחוניים עדיין מחייבים את ממשלת ישראל לשמור מכל משמר על חוסנו של הצבא, ובעיקר על יכולתו לעתיד, כי קיומנו עדיין תלוי בו.
באשר לחקלאות ולהתיישבות באזורי הארץ המרוחקים, חל שינוי רב במסגרת סדרי העדיפויות, שינוי שעלול להביא לאובדן זכותנו על חלקים לא קטנים מארץ-ישראל.
לחקלאות ולהתיישבות יש כמה מטרות שעליהן להשיג בה בעת: פיזור אוכלוסייה, שמירה על גבולות הארץ, חזרה לעבודת האדמה ואספקת מזון לאוכלוסייה. מטרות, שלדעתי, גם היום חיוניות לא פחות מטיפוחו של צה"ל ומחיזוקו.
השינוי שחל ביחס להתיישבות ולחקלאות, מקשה היום על אלפי חקלאים להמשיך ולעסוק בחקלאות, שהיא מהמתקדמות, המפותחות והמצליחות בעולם כולו.
כל זאת מתוך מחשבה שגויה שעבר זמנם ואין עוד צורך בהתיישבות ובחקלאות. החקלאים צריכים לעמוד בתחרות קשה מול ייצור מזון זול ומיובא מארצות מתקדמות ועשירות, כמו ארצות אירופה וארה"ב, בהן מסובסד הייצור בעשרות אחוזים, וחקלאי ישראל אינם יכולים לעמוד בתחרות בלתי הוגנת.
החקלאות בארץ עשתה דרך ארוכה בשנים עם המעבר ממשק מעורב למשק מתמחה. עברנו לשיטות ההשקיה הטובות בעולם, שמביאות לחיסכון ניכר במים. עברנו לגידולים טובים יותר ולשיטות מתקדמות, אך לצערי אין די ערנות ותשומת לב לצפוי להתחולל בשנים הקרובות ביישובים לאורך גבולות הארץ, בהם הבנים לא ירצו להישאר בנגב, בגליל ואפילו בעמק הירדן, עקב הקושי להתפרנס בכבוד מעבודה בחקלאות. חקלאי היום משתכר בממוצע כ-60% ממשתכר אחר. מכיוון שהעיר גם קורצת, גם מבטיחה חיים קלים יותר, יש סכנה מוחשית שבנים יעזבו ויישובים יינטשו.
אין חשש שלא נוכל לספק את המזון הדרוש. יש קבלנים, יש חברות ובנקים שישקיעו, ויש עובדים זרים וזולים שיוכלו להחליף את המתיישבים, אך לעולם לא יחליפו את שומרי הגבול לדורותיהם. הללו לא יחליפו את זכותנו לשמור על הקרקע למען הדורות הבאים.
לכן, כמי שליווה את ההתיישבות שנים רבות וכמי שניסה לייצג אותה ואת האינטרסים הלאומיים של החקלאות בתקופת חברותו בממשלת ישראל, אני ממליץ שתיבדק המדיניות הקיימת ותיקבע מדיניות שונה, שיש עמה העדפה והגנה על התוצרת החקלאית, העדפה והגנה על היישוב לאורך גבולות הארץ, כי רק בארצות מפגרות מאפשרים לחקלאים לנדוד מהפריפריה למרכז הארץ. בישראל התהליך טרם החל, אך אין ממנו מנוס. יש עדיין סיכוי לשנות את התהליך אם נשקיע את כל הדרוש על מנת לאפשר את חיזוק היישובים ולהביא להגברת המודעות לתרומתם לביטחון ישראל - כל זאת למען חוסנה, עתידה וביטחונה של ארצנו.
* אריק נחמקין - יו"ר מועצת המנהלים של ק.א.ל. לשעבר שר החקלאות ומזכיר תנועת המושבים.
