החי במקרא: בקר

שם כללי לבהמות הבית.

בלשון המשנה מכונה הבקר בשם בהמה גסה, וכולל שור, פר/פרה, עגל/עגלה.

השם בקר מופיע בדרך כלל בלשון יחיד בהוראה קיבוצית, כהגדרה לבעלי בקר רבים.

הבקר שימש לעבודת האדם בחקלאות - לחריש, לדיש ולעבודות השדה האחרות.

נהגו לרתום את המחרשה לצמד בקר (מלכים-א, יט 19) ומכאן הלשון 'צמד שדה' או 'צמד כרם' (ישעיה ה 10), שמשמעותה מידת שטח מסויימת.

כמה כלי בקר נזכרים במיוחד, וביניהם מלמד הבקר (שופטים ג 31, וראה גם ירמיה לא 17) והעול (דברים כא 3, ישעיה י 27) – כלי הריתמה העשוי משני מוטות המחוברים במושכות ומוסרות.

השרון והבשן שימשו איזורי מרעה לבקר – ומכאן הכינויים 'פרות הבשן' (עמוס ד 1) ו'אבירי הבשן' (תהלים כב 13). הבקר שאכל מתוך איבוס - אכל תבן (ישעיה יא 7).

שימושים אחרים בבקר הם בפולחן ובמזון: נהגו להקריב מהבקר לאלים; ונהגו לבשל בקר, ולאכול ממוצריו חמאה וגבינה. לא השתמשו בחלב של הבקר.

השור נחשב לסמל הכוח והפיריון, ולכן גם סימל את האל הראשי בפנתיאון הכנעני, ואת הבעל - אל הגשם והסערה, אל הפוריות והחקלאות. דמויות שור היו מקובלות בפולחן, ומכאן גם 'עגל הזהב' שנבנה בזמן הנדודים במדבר, ועגלי הזהב שהעמיד ירבעם בן נבט בדן ובבית-אל.