|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ירמיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
ירמיהו בן חלקיהו, נביא במלכות יהודה בדור החורבן. מוצאו של ירמיהו במשפחת כוהנים שישבה בענתות. נראה שמשפחתו נדחתה מן הכהונה, שכן ענייני מקדש ופולחן אינם תופסים מקום רב בדברי ירמיהו. וקרוב לשער שהמשפחה התייחסה על אביתר, שנדחה מן העבודה וגורש אל שדהו בענתות על ידי שלמה (מל"א ב',כו-כז). אביתר עצמו היה נינו של פינחס בן עלי, מכוהני שילה, ובכך מסתבר הזיכרון החד של חורבן מקום ה' בשילה הבא בדברי ירמיהו (ז', יב, יד; כ"ו, ו, ט). ירמיהו החל להינבא בעודנו 'נער' בשנת שלוש-עשרה ליאשיהו, היא שנת 627/6 לפסה"נ, ומותר לשער שנולד בין השנים 640-645. תחילה ניבא בענתות ועורר עליו את חמתם של אנשי המקום, אפילו מבני משפחתו (י"א,כא;י"ב,ו). אחר כך החל להינבא בירושלים, מרחק שעה הליכה מביתו. הופעתו בירושלים היתה, כנראה, עוד בימי--יאשיהו, שכן חלק מנבואות הגאולה לעשרת השבטים (כגון ל"א, א-כא), ומנבואות הפורענות על הגוים (כגון מ"ט,א-ג) נראות כאחוזות במלחמות יאשיהו להשבת גבול ישראל, בין השנים 609-627 לפסה"נ; וקשה לשער, שזיקתו של ירמיהו לנושאים מדיניים כאלה נוצרה עוד בהיותו בכפר הולדתו, ענתות. על כל פנים, בזמן הקרב הגדול בכרכמיש (605) כבר היה ירמיהו מתמצא לפני ולפנים בפרטי המדיניות הבינלאומית (מ"ו, ב-יב). בימי יהויקים (598-608) כבר היה ירמיהו נביא בשל. הוא אסף למגילה אחת את כל נבואותיו הקודמות (ל"ו) והעז לצאת נגד המלך (כ"ב,יג-יט) ונגד האמונה בנצחיות בית ה' (כ"ו, א-יט). כן ניבא לכיבוש בבלי של כל המערב (כ"ה,אנ-יג;ל"ו,כט). באותה תקופה גם נמצאו לו תומכים, ידידים-ומגינים בקרב הפקידות הגבוהה של המלכות - ה"סופרים" מבני שפן (כ"ו, כד; ל"ו, י', כה) ומבני נריהו (ל"ו, ד ועוד). לאחר החורבן, ישב ירמיהו עם גדליהו בן אחיקם במצפה. כשנרצח גדליהו, ורוצחיו נמלטו לארץ עמון, נאספו השרידים, מן העם ומשיירי צבאו של צדקיהו, בגרות-כמהם על יד בית-לתם. כאן דרשו בירמיהו, אם לרדת מצרימה או להישאר בארץ. לבסוף, בניגוד לדעתו, ירדו מצרימה וכפו את ירמיהו ואת ברוך בן-נריה מזכירו ללכת אתם. במצרים עוד ניבא ירמיהו, הן כלפי היהודים שאתם ישב (מ"ד,א-כט) והן כלפי השלטון המצרי (מ"ג, ח-יג; מ"ד, ל; מ"ו, יג-כו) הימצאותן של נבואות אלה בספרו מעידה שירמיהו וברוך לא נהרגו בידי היהודים במצרים, שאם לא כן היו הנבואות האלה נספות עמם. הדעה שירמיהו נהרג במצרים בידי בני עמו צמחה מן המגמה של האגדה היהודית בתקופת בית שני לתאר את הנביאים כקדושים שעונו ומתו על אמונתם1. ספר ירמיהו הוא המקור המהימן היחידי המעיד על תולדותיו של הנביא, אישיותו, נבואותיו, והשקפותיו, אך קיימים קשיים לא מעטים בגביית עדות זו. בתרגום השבעים קיים סדר אחר. הנבואות על הגויים סודרו בו אחרי כ"ה,יג, ואחריהן בא כ"ה, טו וכולי עד מ"ה (לפי המספור של נוה"מ). דגם סידור זה נמצא גם בישעיה אי-ל"ט, יחזקאל וצפניה: תוכחה ופורענות, נבואות על הגויים, נחמה. אין ספק שהסידור של תה"ש הוא פרי תקופה מאוחרת, כאשר ספרי נביאים שונים יצאו מידי חוגי תלמידיהם לידיהם של הסופרים שקיבצו של כל ספרי הנבואה, ואלה ארגנו את הספרים לפי דגם אחיד. על איחורו של הסידור בתה"ש לירמיה מעידה גם העובדה שהוא תלוי בפירוש משני שניתן לכ"ה,א-יג - לא עוד תוכחה ופורענות על יהודה (פס' ג-ט, עד "ועל ישביה"), אלא "על כל הגוים האלה סביב" (פס' טב -יג). ואולם גם הסידור של נוה"מ איננו קדום, כפי שנראה להלן. כן יש בספר עקבות של ארגון אחר, שאינו.מתחשב בחלוקת הקבצים 2-1 שבנוסח המסורה. לפי סידור זה, העולה מן הכותרות א', ב-ג; מ', א, כולל החלק הראשון (א'-ל"ט) את הנבואות "עד גלות ירושלים בחדש החמישי", והחלק השני (מ'-מ"ד) את הנבואות שמן הגלות ואילך. אפשר שחלוקה זו הוכנסה משום שהיה קשה להכיל את כל דברי ירמיהו במגילה אחת. בהתהוותו של ספר ירמיה ניחן להבחין בשלבים שונים. בשלב הראשון נרשמו במגילות-ספר מאמרות מפיו ואפיזודות אודותיו. המאמרים, מהם קצרים ביותר (כגון כ"ב, כג), מהם באורך בינוני (כגון י"ד, ב-י; כ"ב, יג-יט), היו בוודאי תמציות או עיבודים מסוגננים מן הדברים שאמר בפומבי. האפיזודות תיארו מעשים בולטים שעשה ירמיהו למילוי שליחותו (כגון כ"ז; ל"ב; ל"ה) או מאורעות שקרו לו, שבהם נתבטאה מסירותו לדבר ה' (כגון כ"ו; כ"ח; ל"ו). בכתיבת כל אלה היה חלק נכבד לידידו-מזכירו של ירמיהו, .ברוך בן נריה. לגבי המאמרות עולה הדבר במפורש מירמיהו ל"ו, ב, ד, יח, כח, לב, ובאשר לאפיזודות מסתבר לומר כן, משום שהן אינן קודמות לתחילת מלכות יהויקים, היא התקופה שבה מופיע ברוך לראשונה אצל ירמיהו (ל"ו, א-ד: מ"ה,א) החומר המקורי הזה נמסר בשלב הבא בידי תלמידים-סופרים מן האסכולה המשנה-תורתית, והם עיבדו אותו לפי תפיסותיהם הספרותיות והדתיות. סיפורים ומאמרות הפכו לנאומים, כפי שניכר מל"ז, ג-י שעובד בכ"א, א-ז ומכ"א, יא-יב א שעובד בכ"ב, א-ה. לפעמים קלטו הסיפורים והמאמרות תוספות קצרות בלבד, כגון כ"א, יבב או המלים "ועל דם הנקי לשפוך" בכ"ב, יז; בכ"ו נוספו פס' ג-ה לפני גוף דברי ירמיהו שבפס' 1. העיבוד המשנה-תורתי הזה מקיף ביותר והרחבותיו ותחיבותיו מצויות כמעט בכל פרק. מגמות העיבוד היו: בסיכומו של דבר, ספר ירמיה, עם כל חסרונותיו, הוא הספר הנבואי העשיר ביותר בנתונים, שמהם אפשר לשחזר באופן סביר את דרך התהוותו ולהכיר את הנביא עצמו, תולדותיו, אישיותו, השקפותיו ותוכן נבואתו. ירמיהו ונבואתו אפילו נפעיל את אזמל הביקורת ונישען רק על מה שנמצא כדבריו המקוריים של ירמיהו, עדיין תצא לנו אישיות נבואית מורכבת ורבת פנים. אין זאת אלא שבמשך למעלה מארבעים שנות נבואה נשתנה הרבה באישיותו של ירמיהו ובדבריו. ירמיה ומופיע כנביא פורענות הנאבק בנביאי הישועה ומבטל את דבריהם. אבל בתחילת דרכו דיבר גם הוא כנביא ישועה וליווה את מלחמותיו של יאשיהו בנבואות נקמה נגד שכניו-יורשיו של ישראל (מ"ט, א-ה). בנבואתו על חורבן בית ה' עורר על עצמו את חמתם של "הכהנים והנביאים" (כ"ו, ז, ח, יא, טז) שדרשו להוציא עליו גזר דין מוות. נראה שהנביאים, מתנגדיו של ירמיהו, השתייכו לפרסונאל המקדש, שקינאו לכבודו, ממש כמו הכוהנים, ואכן מהזדמנויות אחרות מתברר שכלי המקדש עמדו בראש מעייניהם (כ"ז, טז; כ"ח, ג) והתפילה בראש תפקידיהם (כ"ז, יח). אולם גם ירמיהו נחשב לבעל תפילה מובהק (למשל י"ח, כ) ותפילותיו בזמן הבצורת התאימו לדגם המקובל של תלונת-העם (י"ד, ב-י; י"ד, יט-ט"ו, א). מסתבר איפוא שירמיהו נמנה לכתחילה על מעמד הנביאים המקצועיים במקדש, שתפקידם היה להתפלל בעד העם, ציבור כיחיד, ולהשיב חזון בשם ה'; ובשלב כלשהו ניתק ירמיהו מהם ודחה את תשובותיהם ואת התנהגותם גם יחד (כ"ג, יד-יח). אישיותו של ירמיהו מצטיירת כדו-ערכית. מחד גיסא הוא איש חלש, ירא מאימת המלחמה (ד',יט-כא), מתלונן תדיר על לעגם של הבריות (כ', ז-ט), על ניכור מן החברה (ט"ו, טו-יח), על שנאתם אותו (ט"ו, י) ועל רדיפות (י"א, יח-כ; י"ב, ה-ו). בסיפורים הוא מופיע כאיש פאסיבי (כ"ח, י), המתחנן על חייו לפני אויביו ואוהביו גם יחד (כ"ו, יד-טו; ל"ז, כ). בכל זאת הבטחת ה' לעשותו "לעיר מבצר, לעמוד ברזל ולחומת נחשת" (א', יח; ט"ו, כ) נתקיימה בו; לעולם לא כבש ירמיהו את דבר ה' שבפיו (כ', ט), ולעולם, גם באיומי מוות, לא חזר בו מנבואתו. אין ספק שהשליחות הנבואית, שלה התמסר ירמיהו, ובעטייה ויתר על חיים .פרטיים (ט"ז, א-ט), חישלה את אופיו למרות טבעו הרך. בתוך שליחותו הגיע ירמיהו לידי הזדהות עם אלוהיו. לא זו בלבד, שה' עשה את חיי ירמיהו לסמל למה שעתיד להתרחש, אם לחורבן (ט"ז, א-ט), ואם לגאולה (ל"ב), אלא שמתוך ניסיונו האישי, כיצד נאלץ לעזוב את ביתו בענתות, וכל נחלתו הושחתה ונרמסה, הכיר מהי בשביל ה' התנכרותה והענשתה של חלקת חמדתו ישראל (י"ב, ז-יב). תפיסתו הפוליטית-היסטורית של ירמיהו עברה תמורות ושינויים. מתחילה ירש את שנאתו של הושע (ואולי גם של ישעיהו) למדיניות הבריתות הבינלאומיות, שכפי הנראה נקט אותה יאשיהו בזמן השתחררותו מאשור; כנגד הברית עם מצרים דרש ירמיהו להישען אך ורק על ה' (ב', יד-יט, לו-לז). אבל במהרה, עם הצלחת מסע הכיבושים של יאשיהו, נסחף בהתלהבות, נטש את הביקורת ובישר ניצחון על השכנים, שיביא להשבת גבול ישראל (מ"ט, א-ג) ולשובם של עשרת השבטים לארצם (ל"א, א-כא). מפלת מגידו ומותו של יאשיהו, שאותו העריך מאוד (כ"ב, טו-טז), היו בלי ספק חוויה טראומטית לירמיהו. הוא ביקש ומצא את הסיבה - החטא שבארץ - ותפיסתו הפוליטית נשתנתה בהתאם. החל משנת 605, לפני קרב כרכמיש, בישר ירמיהו את מפלתה של מצרים, מעצמת החסות של העריץ יהויקים, ואת נצחונם הגמור של הבבלים (מ"ו, ב-יב). אף נראה שהוא קשר במסעו הראשון, הצפוי, של נבוכדנאצר אל המערב חזון נורא של חורבן מיידי ליהודה ולירושלים. הדבר מסתבר מן הראיות הבאות: ואולם חזון החורבן המיידי נתבדה, ובמסעו משנת 604 הסתפק נבוכדנאצר בקבלת כניעתו של יהויקים. הניסיון הזה לימד את ירמיהו שאפשר לבטל את הגזירה על ידי קבלת עולם של הכשדים ולחזור בכך על גורלה של יהודה תחת האימפריה האשורית. מכאן ואילך הטיף ירמיהו להשלמה עם שלטונה המתמשך של בבל ולנשיאת עולה (כ"ז; כ"ח; כ"ט), והמשיך בעקיבות בתפיסה זו גם בזמן מרד צדקיהו והמצור (ל"ח,יז-:כג), ואפילו בדבריו לשרידים אחרי החורבן. ירמיהו לא היה איפוא נביא החורבן כפי שנוהגים לכנותו, אלא דווקא נביא ההצלה מתוך כניעה. הוא הכיר במציאות של האימפריה העולמית ודרש להסתגל אליה כדי להתקיים. בהמשך לקו הזה צפה ישעיהו השני את גאולת יהודה וירושלים בתוך מסגרת האימפריה הפרסית. תלמידיו המשנה-תורתיים של ירמיהו קיבלו את תפיסתו על שלטון העולם של בבל, אך קצבו -לו עיתים: שבעים שנה (כ"ה, יא-יב; כ"ז, ז; כ"ט, י-יד). נראה שבכך עדכנו את נבואת רבם על פי המאורעות של מפלת בבל לפני כורש. כשם שהצטיין בחשיפה מפוקחת, עד כדי אכזריות, של המציאות ההיסטורית, כן חשף ירמיהו את מהותם וטיבם של מושגים ומוסדות. זהו המסר הקיים של ירמיהו, המקנה לו את מקומו הנכבד בכל תרבות המערב. אך חשיפה זו אינה נעשית על ידי שקלא וטריא עיונית בנוסח הדיאלוגים האפלטוניים, אלא על ידי הכרזות החלטיות, בשמו או בשם האל, תוך התייחסות מעשית לאישים ולפעולותיהם בהווה. ירמיהו קבע שיש אדיקות פסולה, אם היא מריצה את האדם לפולחן סינקרטיסטי בהרים ובגבעות (י"ד, י, השווה ב', כג-כה), ויש גבורה ומרוצה (=זריזות) שהן רעות, אם תכליתן היא ניאוף (כ"ג, י). בתוך כלל דבריו העמיד את השאלה, מהי מלכות? והשיב שמהותה איננה בהיכלות פאר, אלא במשפט בעתו לעשוקים (כ"ב, יד-יז; השווה כ"א, יא-יב), כלל גדול הוא זה, שעדיין מצפה ליישומו בחיי המדינה בימינו. הוא שאל על הקדושה, והשיב שהיא איננה מקנה חסינות לעבריינים (ז', ד, ט-יד), ואפילו לא לבניינים שהוקדשו לאלהים. את הקטגוריה המוסרית הוא החיל גם על הנבואה: נביא האמיתי נבחן בהתנהגותו האישית (כ"ג, יד) וביכולתו להשיב אנשים מחיי (כ"ג, יז, כב), שהרי זהו רצון ה'. אך אין זה הכל: הנביא האמיתי הוא זה שזכה להתגלות במישרין, ש"עמד בסוד ה'" (כ"ג, יח), במחיצתו ממש, ודבר ה' לא בא אליו בקלות, בשינה ובדמדומי הכרה של חלום, אלא זעזע את כל ישותו, כי דבר ה' הוא "כאש, וכפטיש יפצץ סלע" (כ"ג, כט). ואולם מעל לכול העמיק ירמיהו בתוכחתו את מושג התשובה (ב', לג-לה; ג', א-ה, יבב-יג, יט-כ - כולם מאמר אחד). הוא דחה את התשובה הקלה והאלגנטית, זו התשובה השאננה, הבוטחת בסליחה. הוא חיפש את תודעת החטא ואת יסורי המצפון, ואת מה שנובע מהם - את הבכי ואת היאוש (ג',כא-ד', א). אלה בלבד ימרקו את החטאים מעוונותיהם עד שה' ישוב ויקרב אותם. מדבריו של ירמיהו על התשובה מסתבר מה היה יחסו למהפיכה הדתית המכריעה בתולדות ישראל, שאירעה בימיו - הריפורמה של ייחוד הפולחן בשנת שמונה עשרה ליאשיהו, היא שנת 622 לפסה"נ. אין ספק שירמיהו רצה בריפורמה, ומעידים על כך אותם הכתובים המקוריים, שבהם גינה את פולחן מזבחות השדה כאלילות (ב', כ, כג; ג', ב; י"ג, כז). מזבחות אלה גרמו לסינקרטיזם, היינו טשטוש תחומים בין ה' והבעל, או לשיתופו של ה' בפנתיאון אלילי. ביטולם הרחיק את העם מאמונות אלה, ועל כן היה צריך להיות רצוי לירמיהו. אך ירמיהו לא יכול היה להסתפק בריפורמה; טקסים, עצרות, תהלוכות היו בעיניו מצוות אנשים מלומדה. ומה עוד, שבראשם הלכו זקנים, כהנים ונביאים (מל"ב כ"ג, א-ב); כל הממסד הדתי הישן. זו היתה בעיני ירמיהו פארודיה של תשובה, ואילו הוא דרש תשובה במעמקים, שתבטא את כל עצמת הזעזוע שבנפש. התלמידים המשנה-תורתיים התקשו למסור הסתייגות זו של ירמיהו מן הריפורמה ונתנו לה ביטוי יותר פורמאלי: איש יהודה ויושבי ירושלים "שבו על עונת אבותם הראשונים" (י"א, י) והפרו את הברית. דבקותם של תלמידים אלה בריפורמה לא הניחה להם לבטא את התביעה המצפונית שירמיהו הציג בפני עמו: הכרת החטא הגורמת לתשובה צריכה לגרום גם לשברון לב ולייאוש (ג', כא-כה), עד שיבוא מענה של חסד (ד', א). תביעה זו מצאה לימים ביטוי נשגב בדברי אחד מאחרוני הנביאים - "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב', יג) – וממנו הונחלה לבעלי ההלכה: "אחינו, לא נאמר באנשי נינוה 'וירא האלהים את שקם ואת תעניתם', אלא 'וירא האלהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה'" (משנה תענית ב', א)2 הערות:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
