חלומות ענק על ממדי ננס : כל התפתחות הננוטכנולוגיה המבשרת (אולי) את המהפכה התעשייתית הבאה

חפשו את המושג "ננוטכנולוגיה" באינטרנט ותוצפו באוקיינוס של מידע - עשרות אלפי דפי רשת. נשיא ארצות-הברית מכריז על "יוזמה לאומית לננוטכנולוגיה". חתן פרס נובל, ריצ'רד סמולי, צופה שזו תהיה אחת הטכנולוגיות החשובות ביותר של המאה ה-20, אם לא החשובה שבהן. ארבע אוניברסיטאות בישראל מקיימות מרכזי מחקר מיוחדים לננומדע ולננוטכנולוגיה. על מה כל הרעש?
הננוטכנולוגיה היא טכנולוגיה "מפציעה" - כל עתידה עוד לפניה, ונראה שנכון לה עתיד גדול. היא מבוססת על יכולת שכבר קיימת כיום, אמנם ראשונית אך מרשימה, לבצע מניפולציות במולקולות ובאטומים בודדים: להזיזם ממקום למקום ולסדרם בתצורות שונות. הקידומת "ננו" (מקורה הלשוני "ננוס" ביוונית או "ננס" בעברית) קשורה ליחידת האורך "ננומטר" - מיליונית המילימטר או אלפית המיקרון כגודל מולקולות מסוימות. המעגלים האלקטרוניים הזעירים ביותר, בשבבים שתעשיית המיקרואלקטרוניקה יודעת לבנות היום, גודלם כ-180 ננומטרים - גודל ענק לעומת תחום העיסוק של הננוטכנולוגיה. אבל לא רק הגודל קובע. מדובר על שינוי תפיסה מוחלט: לבנות דברים מאטומים וממולקולות, אבני היסוד של הטבע, משל היו קוביות "לגו". אטומים כקוביות לגו? וכי אפשר לאחוז אטום ביד? אפשר גם אפשר - אם כי לא בדיוק ביד.
סיפורה של הננוטכנולוגיה הוא סיפור מרתק שמעורבים בו חלומות של סופרי מדע בדיוני בצד חזונות של מדענים חתני פרס נובל; הגיגים של פנטזיונרים מול חששות של ספקנים; ראייה מפוכחת של אנשי טכנולוגיה מעשיים מול נבואות של רואי שחורות. היום מעורב בסיפור גם כסף - ובעתיד הלא רחוק, הרבה מאוד כסף. זו גם דוגמה יוצאת דופן של מפגש בין חשיבה מדעית נועזת, אפילו ספקולטיבית, לבין חשיבה טכנולוגית-חברתית-כלכלית המנסה להעריך את המשמעויות מרחיקות הלכת של טכנולוגיה שתוצריה חבויים עדיין בעתיד, הקרוב או הרחוק.

קח את X, פרק אותו לאטומים ובנה מהם את Y

הרעיון העקרוני אפילו אינו ממש חדש. עוד ב-1959 נתן הפיסיקאי הנודע, ריצ'רד פיינמן (שזכה כעבור שנים אחדות בפרס נובל לפיסיקה על מחקרו באלקטרודינמיקה קוואנטית) הרצאה במכון הטכנולוגי של קליפורניה (CalTech) תחת הכותרת "יש עוד שפע של מקום בתחתית" - ציון דרך בתולדות הננוטכנולוגיה (אף כי המונח עצמו עדיין לא היה אז בשימוש). פיינמן טען באוזני הקהל הנדהם שאין שום חוק פיסיקלי השולל את האפשרות "לשחק" באטומים בודדים ולארגן אותם כרצוננו, אחד אחד. "זו התפתחות בלתי נמנעת", טען וגם התנבא שיבוא יום שבו, אם יזדקק לניתוח, הוא לא יפקיר את עצמו לידיו של מנתח אלא פשוט יבלע אותו - רמז ל"ננורובוט" רפואי המשייט בתוך גופנו ושיוזכר בהמשך המאמר. הוא גם התווה את הנתיב העקרוני למימוש היכולת הננוטכנולוגית: כלים מכניים הבונים כלים קטנים יותר, אלה בונים כלים קטנים עוד יותר וכך הלאה - עד ל"תחתית", כלומר עד לרמה האטומית.
פיינמן הושפע קרוב לוודאי מסיפור מדע בדיוני בשם "וולדו" מאת רוברט היינליין משנת 1942, שתיאר מערכת דומה של "ידיים" רובוטיות ההולכות ומתמזערות (אלא שאצלו התהליך לא הגיע עד לאטומים אלא "רק" לתאים חיים שבהם ה"ידיים" הזעירות ביצעו כל מיני מניפולציות). פיינמן דיבר למעשה על שכלול פנטסטי של תהליך ה-Top-Down, המזעור "מלמעלה למטה" (וזאת בימים שלפני עידן המיקרואלקטרוניקה).
בשנת 1981 תיאר לראשונה אריק דרקסלר, מי שהפך לאחר מכן מעין "גורו" של חסידי הננוטכנולוגיה, גישה חדשה בתכלית, מהפכנית - בניית אובייקטים בדרך של Bottom-Up - מהאטומים הבודדים, אטום אחר אטום (או מולקולה אחר מולקולה), כלפי מעלה, עד למוצר המבוקש. כל זה היה אז תאורטי לחלוטין.
ב-1986 משתלב בסיפור פרס נובל נוסף, שקשור הפעם ישירות לננו. הפרס ניתן להיינריך רוהרר ולגרד ביניג ממעבדות IBM בציריך שווייץ על המצאת המכשיר שסלל את הדרך למימוש, ולו חלקי והתחלתי, של החלום: ה-STM - "מיקרוסקופ מינהור סורק". הממציאים התכוונו בעצם "בסך הכול" לחקור חומרים ברזולוציה אטומית: לראות (או מוטב לומר "לחוש") אטומים נפרדים - יכולת שאין ערוך לחשיבותה למחקר במדעי החומרים. לב המכשיר הוא מחט חדה ביותר הסורקת את פני החומר הנבדק. אלקטרונים קופצים מחוד המחט אל האטום הקרוב שמתחת (זהו "מינהור" - אחת המוזרויות של פיסיקת הקוואנטים). זרם האלקטרונים נמדד ו"מתורגם" להדמיה ממוחשבת - שבה האטומים של החומר הנבדק נראים כגבשושיות ברורות. למרבה ההפתעה התברר, שנים אחדות אחרי המצאת המכשיר, שתוך בקרת "זרם המינהור" ניתן "לתפוס" אטום רצוי (הוא מתנתק מפני החומר ונצמד אל חוד המחט), להזיזו ממקומו ולהניחו במקום אחר. זו כבר היתה מהפכה אמיתית: לראשונה עמד לרשות האדם כלי המאפשר אחיזה באטומים בודדים וסידורם במבנה רצוי, ולא רק זאת. מדענים הצליחו גם למקם שני אטומים של חומרים שונים במקום מסוים על פני משטח, לקרבם זה לזה ולגרום לתגובה כימית וליצירת מולקולה רצויה בדיוק במקום הרצוי - יכולת שמבשרת כימיה מסוג חדש (ננוכימיה או מכנוכימיה), שבה יש שליטה מלאה, בדיוק אטומי, על התרכבות אטומים למולקולות.

מגלריית האמנות של מיקרוסקופ המינהור הסורק ועד ל"מאגדים אוניברסליים"

באתר האינטרנט "גלריית STM" של מעבדות IBM אפשר להתפעל מאוסף של "יצירות אמנות" - סידורים יפיפיים של אטומים שנעשו ב-STM. מכאן הדרך קצרה להתפרעות הדמיון באשר לאפשרויות העתידיות של "ננוהנדסה". אריק דרקסלר, "נביא" הננוטכנולוגיה המולקולרית, כתב ספר הנדסי שלם על "ננומערכות": מסבים, גלגלי שיניים, זרועות רובוטיות - כולם מאטומים בודדים. חלק מאנשי הקהילייה המדעית הגיבו בספקנות מוחלטת. אחרים אימצו בהתלהבות את חזון "הייצור המולקולרי": הרי כל דבר בעולם עשוי ממולקולות ומאטומים, מדוע, אם כן, לא יפותחו בעתיד "מאגדים אוניברסליים" (universal assemblers), מעין רובוטים זעירים שיוכלו לפרק כל דבר לאטומים ולבנות מהם כל דבר אחר שנחפוץ בו? שוו בנפשכם שאי-פעם בעתיד נוכל "להוריד" מהאינטרנט תוכנה עם המבנה המולקולרי של מוצר כלשהו, כולל הוראות הרכבה, לחבר למתקן ייצור ביתי (בצירוף מעט אשפה כחומר גלם), ללחוץ על כפתור וחיש מהר המוצר המבוקש (אולי סטייק עסיסי?) מוכן לשימוש. אותו מתקן מופלא יוכל גם לשכפל את עצמו, כמובן - לפי חזון הננוטכנולוגיה בנוסח דרקסלר. הקץ למפעלי הייצור המזהמים, הקץ למחסור ולרעב - וברוך בואכם לעידן השפע האולטימטיבי!
מימוש החזון הזה עדיין רחוק מאוד - ויש אומרים, גם בלתי אפשרי. דון אייגלר, המדען מ-IBM, שגילה את יכולת המניפולציה של ה-STM, אומר בזהירות שקשה לחשוב לפי שעה על שימוש תעשייתי מעשי, וההתמקדות בשלב זה היא רק על מחקר. התהליך אטי מדי, מסובך, לא מכל מולקולה ניתן לבנות תצורות, ואם ניתן - אזי רק תצורות שטוחות, דו-ממדיות. ובכל זאת בטווח הקרוב צפויים יישומים ראשונים של מדע הננו - למשל, ננואלקטרוניקה שתחליף את המיקרואלקטרוניקה. התוצאה: מעגלים אלקטרוניים מולקולריים, ומכאן מחשבים מהירים ויעילים יותר, המעמידים בצל את שיא השכלולים של היום (למשל, מחשבי-על בגודל של קוביית סוכר). גם תחום ה- MEMS(מערכות מיקרו-אלקטרו-מכניות, המשמשות כיום בין היתר במנגנוני ההפעלה של כריות אוויר במכוניות או בראשי מדפסות הזרקת-דיו) יהפוך בהדרגה ל- NEMS(הקידומת "מיקרו" תוחלף ב"ננו"), וממדי המרכיבים המכניים והאלקטרוניים יצומצמו לעשרות ננומטרים או ננומטרים בודדים.
יישום חשוב נוסף של המחקר בננו-מדע הוא פיתוח של חומרים חדשים, בעלי תכונות מיוחדות, תוך בקרת המבנה המולקולרי. משפחה מעניינת במיוחד של חומרים הם ה"פוּלרנים" (Fullerenes) - מולקולות ענק הבנויות מאטומי פחמן. כאן אנו מגיעים לפרס נובל נוסף שהוא ציון דרך בהתפתחות הננוטכנולוגיה, אשר קושר בבירור תגלית מדעית חשובה עם יישומיה הטכנולוגיים העתידיים. הפרס הוענק בשנת 1996 לשלושה מדענים: ריצ'רד סמולי ורוברט קורל מאוניברסיטת רייס בארצות הברית והרולד קרוטו מאוניברסיטת סאסקס בבריטניה על הצלחתם (11 שנים קודם לכן) ליצור מולקולה חדשה, דמויית כדורגל, שעל פניה ערוכים 60 אטומי פחמן. המולקולה נקראת בלשון הכימית 60C (60 אטומי פחמן מסודרים על פני המעטפת הכדורית), והיא חלק ממשפחת ה"פולרנים" הכוללת תצורת שונות דמויות כדורים או צינוריות שדפנותיהן עשויות מאטומי פחמן ("ננוצינוריות פחמן" - Carbon Nanotubes). למעשה יצרו שלושת המדענים צורה חדשה של מולקולות פחמן שלא היתה ידועה קודם לכן (גרפיט ויהלום הן שתיים מצורות הפחמן האחרות המוכרות לכול) - עם תכונות פיסיקליות מיוחדות במינן. למשל, יציבות גבוהה, חוזק פנטסטי (ביחס למשקל) ותכונות חשמליות ומגנטיות יוצאות דופן. בזכות תכונות אלה נעשו מולקולות הפולרן על צורותיהן השונות מועמדות רציניות לשמש אבני בניין למוצרים שונים של הננוטכנולוגיה העתידית, החל מחומרים חדישים לבניית חלליות ועד ל"ננומכונות", כמו אלה שעליהן חלם דרקסלר. לדברי ריצ'רד סמולי, העומד היום בראש המרכז לננומדע וננוטכנולוגיה באוניברסיטת רייס, "השפעת הננוטכנולוגיה על בריאות, רווחה, וחיי האדם תשתווה לפחות לסך ההשפעות של המיקרואלקטרוניקה, ההדמיה הרפואית, ההנדסה הממוחשבת ותעשיית הפולימרים שפותחו במאה ה-20". הדברים נאמרו בעדות בפני חברי הקונגרס האמריקני ביולי 1999, חודשים אחדים לפני שקלינטון, נשיא ארצות הברית לשעבר, הכריז על "יוזמת ננוטכנולוגיה לאומית".

Nanogear - הדמיית מחשב של ממסרת גלגלי שיניים העשויה מאטומים (מקור: NASA).

ננובוטים בשירות הרפואה העתידית

בסרט המדע הבדיוני "המסע הפנטסטי" משנת 1966 מוזערה קבוצת מדענים לממדים מיקרוסקופיים כדי לשייט במעין "צוללת" זעירה בתוך מחזור הדם של מדען השרוי בתרדמת, לחדור למוחו ולתקן, כמו שרברבים מיומנים, את הדרוש תיקון. מזעור אנשים הוא דבר מופרך, אך רעיון ה"צוללת" הזעירה עשוי להתממש - ויותר מכך.
אחד היישומים המעניינים המצופים מהמחקר בננוטכנולוגיות הוא "ננורפואה" - רתימת היכולת הננוטכנולוגית, אולי במשולב עם הישגי ההנדסה הגנטית, לשירות הרפואה. חזון "בליעת המנתח" שהציע פיינמן לפני 42 שנה, ספק בהלצה, מתחיל להיראות היום בר-מימוש. קרוב לוודאי שתוך כ-10 שנים צפויים לפעול "ננורובוטים" (או "ננובוטים") רפואיים: כלים זערוריים שינועו באופן עצמאי בתוך הגוף, יאתרו ליקויים ויבצעו פעולות ריפוי - החל מהזלפת תרופות מבוקרת בדיוק לאן שצריך ועד לחיסול תאים סרטניים, וכל זאת תוך התאמה אישית למאפיינים הביולוגיים של המטופל. למעשה, אב-טיפוס ראשוני בכיוון זה כבר קיים, וכולו כחול-לבן: ה"גלולה" המצוידת במצלמת וידאו זעירה לצילום דפנות המעי הדק, פרי פיתוח החברה הישראלית Given Imaging . זה עוד לא "ננו" אלא "מיקרו", דבר פרימיטיבי מאוד ביחס ל"ננובוטים" העתידיים - אך משוכלל ביותר במושגי היום.
תכנון ראשוני של "ננובוט" רפואי של ממש הוצע לפני שנים אחדות על ידי רוברט פרייטס, מדען בחברה האמריקנית ZYVEX, אשר מתיימרת לבנות אב-טיפוס של ה"ננואסמבלר" הראשון תוך שנים אחדות. הננובוט של פרייטס, המכונה בפיו "רספירוסייט" (respirocyte), הוא בעצם כדורית דם מלאכותית משוכללת בגודל של חיידק, המעוצבת במבנה כדורי על בסיס מולקולות פולרן ומתפקדת כמכל לחץ זעיר המכיל 9 מיליארד מולקולות חמצן ופחמן דו-חמצני. כשיוזרק הכדורון למחזור הדם, חישנים שעל פניו ימדדו את רמת החמצן והפחמן הדו-חמצני בדם. בהתאם לכך יופעלו בתוכו משאבות זעירות כדי לקלוט באופן מבוקר חמצן ולשחרר פחמן דו-חמצני (בתוך הריאות) או להיפך (ברקמות הגוף). הכדורונים הננורובוטיים יהיו, לפי פרייטס, יעילים בהרבה מכדוריות דם טבעיות: הם יאחסנו פי 200 יותר גז ליחידת נפח. לכך יש יתרון אדיר בעת התקף לב, למשל: אספקת חמצן סדירה לרקמות עד 4 שעות מהרגע שהלב מפסיק לתפקד. זאת ועוד, היכולת לצלול במים למשך 4 שעות ללא צורך בנשימה!
גרסה עתידנית יותר של ננובוט רפואי היא מכשיר לתיקון תאים, שיחליף כרומוזומים פגומים בגרעין התא בכרומוזומים תקינים (שהוכנו מראש מגנים בריאים של המטופל), וכך יאפשר לתא "לתכנת את עצמו מחדש" ולהתרפא. אך גם בכך לא נגמר הדמיון היצירתי של הוגי הננורפואה העתידנית. הם צופים דורות סופר-מתקדמים של ננורובוטים, שלא רק ירפאו מחלות אלא יעצרו את תהליכי הזדקנות הרקמות, וגם זה לא הכול. ננומנועים שיושתלו בשרירים ישפרו את היכולת הגופנית. ולבסוף - רעיון שנשמע היום פרוע למדי: ננומחשבים דמויי תמנון רב-זרועות שיתחברו לרשת הנוירונים במוח וישפרו את כושר הזיכרון והחשיבה.

DNAcube - קוביה עשויה מדנ"א - אולי אבן בניין למוצרי "ננו" עתידיים
(מקור: אוניברסיטת ניו יורק, המעבדה של פרופ' סימאן).

מהפכת הייצור המולקולרי

מכאן עדיין ארוכה הדרך עד ל"ננואסמבלרים" של ק. אריק דרקסלר, המשכפלים את עצמם ובונים כל דבר מכל דבר. רבים סבורים שהם לא ייתכנו לעולם. אחרים (כמו ביל ג'וי, מראשי חברת "סאן מיקרוסיסטמס") מזהירים את העולם מהסכנה של "ננורובוטים" היוצאים מכלל שליטה עד כדי סכנה קיומית לאנושות. לדרקסלר ולחסידיו יש תשובה ניצחת למפקפקים ביכולת האולטימטיבית של הננוטכנולוגיה המולקולרית. הרי יש לזה כבר הוכחת היתכנות, הם אומרים. הטבע עושה את זה, ואנחנו יכולים לחקות אותו ואולי אף לעשות זאת עוד יותר טוב. זו טענה חזקה, המבטאת השקפה מעניינת על הטכנולוגיה והקשר בינה לבין הטבע. כדאי לקרוא בעיון את הציטוט הבא מתוך ספר של דרקסלר משנת 1991 (בתרגום חופשי ועם קיצורים אחדים):

"התעשיה המוכרת לוקחת מחצבים מהאדמה, או עצים מהיער, ומעבדת אותם לדברים מועילים. עצים נהפכים לקרשים, ומזה לרהיטים. הרים נהפכים לעפרות, ואז לברזל מותך, ואז לפלדה, ובסוף למכוניות. חול הופך לגאז מטוהר, אחר כך לסיליקון, ואחר כך לשבבים אלקטרוניים. ככה זה הולך. כל אחד מהתהליכים הללו הוא גס - מבוסס על חיתוך, ערבוב, טחינה, איכול, אפייה, וכו'.
אבל עץ צומח אינו פועל באופן גס שכזה. כדי ליצור את חומר הגזע, את העלים או את הפירות, הוא קולט ומנצל אנרגיה מהשמש על ידי התקנים אלקטרוניים מולקולריים, בתהליך הפוטוסינתזה. הוא מנצל את האנרגיה להפעלת מכונות מולקולריות עם חלקים הנעים בדייקנות, כדי לעבד פחמן דו-חמצני ומים ולהפכם לחמצן ולאבני בניין מולקולריות. הוא משתמש במכונות מולקולריות כדי לצרף את אבני הבניין הללו וליצור שורשים, גזע, ענפים, קולטי שמש ומכונות מולקולריות נוספות. כל עלה הוא יותר מתוחכם ממטוס, ופרטיו מעוצבים בדייקנות העולה על כל שבב מחשב. ואת כל זה עושה העץ בלי רעש, חום, עשן רעיל או עבודת כפיים של פועלים, והוא אפילו צורך ומחסל חומרים מזהמים תוך כדי כך. כשמסתכלים על זה כך, מתברר שהעצים הם טכנולוגיה עלית, ולא שבבי מחשב או טילים."

האסכולה ה"דרקסלריאנית" של הננוטכנולוגיה מאמינה שהמחקר במדעי ה"ננו" אכן יוכל להוביל ל"ייצור מולקולרי", שיבשר אולי את המהפכה התעשייתית הבאה - ננומכונות שמפרקות, מרכיבות, משכפלות ומשתכפלות. ואכן, יותר ויותר מחקרים עוסקים לאחרונה בלימוד ובחיקוי של תהליכים המתחוללים ב"ננו מכונות" של הטבע - וירוסים, חיידקים, תאים, גנים, חלבונים, דנ"א. בצמידות למונח "ננוטכנולוגיה" נתקלים יותר ויותר במונחים "ננוביולוגיה" או "ננו ביוטכנולוגיה", המשקפים מעין מיזוג בין הננוטכנולוגיה לבין ביולוגיה מולקולרית, הנדסה גנטית, הנדסת חלבונים וכו'. במעבדות כבר הצליחו להדגים מעגלים אלקטרוניים ש"בונים את עצמם" תוך שימוש המולקולות דנ"א - כך אולי ייבנו "ננו מחשבים" עתידיים.

Abacus_small - "החשבוניה הקטנה בעולם": נבנתה בעזרת ה-STM ממולקולות C60 (מקור: IBM).

C60 - המולקולה C60 - צורה חדשה של פחמן ממשפחת ה"פולרנים" הכוללת גם גרסאות בצורת "ננוצינוריות". אולי אחת מאבני הבניין של הננוטכנולוגיה העתידיים.

עידן ה"ננו"

מרכזי מחקר רציניים משקיעים משאבים רבים בננוטכנולוגיה העתידית. בנאס"א, למשל, עוסקים בסימולציות ממוחשבות של מנועים ומכונות מולקולריות - שעדיין לא יודעים איך לבנותן בפועל, אך המחשב מוכיח את היתכנותם. הנשיא קלינטון הכריז בשלהי כהונתו על "יוזמת ננוטכנולוגיה לאומית" - בנאום שנשא, איך לא, באותו אולם במכון הטכנולוגי של קליפורניה שבו ניתנה הרצאתו הנבואית של פיינמן ב-1959. גם בישראל גוברת המודעות לחשיבות של קידום מחקרים בתחום זה. המרכז הבין-תחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית באוניברסיטת תל אביב עוקב אחר ההתפתחויות בתחום החל מתחילת שנות ה-90, וחוקריו הצביעו על הפוטנציאל הרב הטמון בו בעבודה מקיפה של הערכה טכנולוגית שבוצעה בשנים 1995-1996. בשנת 2000 קיים הפורום הבין-תחומי של אוניברסיטת תל אביב, ביוזמת המרכז לתחזית טכנולוגית, מפגש על "עולם הננו" בהשתתפות מדענים ואנשי תעשייה. בשנה האחרונה מוקמים, בהשקעות ענק, מרכזי מחקר בין-תחומיים לננוטכנולוגיה במיטב האוניברסיטאות בארץ: באוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה. משרד המדע הגדיר את התחום כבעל עדיפות לאומית במסגרת תכנית המחקר התשתיתי שהוא מממן. יש גם התחלות של מיזמים תעשייתיים בשטחים הקשורים לעולם הננומטרי. אין ספק - עידן הננו בפתח, גם בישראל.

STM_MOLECULES - הרכבת מולקולה מאטומים בעזרת ה-STM (האטומים של חוד המחט של המכשיר צבועים בכחול) (מקור: אוניברסיטת קורנל).

לעיון נוסף:

1. Drexler E.K., Peterson C., Pergamit G., 1991, unboudiing the future, Quill-william Morrow, New-York.

2. אד רג'יס, ננו - בריאת העולם מולקולה אחר מולקולה (תרגום: עמנואל לוטם), הוצאת זמורה-ביתן, 1998. ספר פופולרי בעברית.

3. בספטמבר 2001 יצא גיליון מיוחד של Scientific American המוקדש לנושא ננוטכנולוגיה.

4. מכון "פורסייט" (שפע של מידע ומאמרים):
http://www.foresight.org

5. גלריית STM של מעבדות IBM (מעין תערוכה של יצירות "אמנות" שנוצרו מאטומים נפרדים):
http://www.almaden.ibm.com/vis/stm/gallery.html

6. דף הבית של "יוזמת הננוטכנולוגיה הלאומית" של ארצות הברית :
http://www.nano.gov

ד"ר אהרון האופטמן הוא חוקר בכיר במרכז הבין-תחומי לניתוח ותחזית טכנולוגית ליד אוניברסיטת תל-אביב. המאמר מבוסס בחלקו על כתבות של המחבר שפורסמו בעיתון "הארץ", ב-20.3.00 וב-3.4.01.