|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > חנוכה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ראשיתו של חג החנוכה בניצחון החשמונאים על היוונים, אך במהלך השנים – בארץ ובארצות הגולה - קיבל חג החנוכה משמעויות והדגשים שונים. למעשה, אופיו של חג החנוכה כחג לאומי של ניצחון צבאי היה מוצנע מאוד במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית – עד לעליית התנועה הציונית בסוף המאה ה- 19, כפי שתקראו בהמשך.
חג החנוכה הוא החג המסורתי היחיד שאינו נזכר בתנ"ך, אלא בספרי מקבים(1) – שאינם נכללים בתנ"ך. בספר מקבים א(2) יש תיאור מפורט של האירועים במהלך המרד, ושל ניצחון החשמונאים על אנטיוכוס אפיפנס וצבאו. הספר מציין גם את מועד החג – כ"ה בכסלו – ואת הסיבה לקביעתו: חנוכת המזבח לאחר הניצחון על היוונים בידי יהודה המקבי כחלק מטיהור בית המקדש. מלבד הטקס של חנוכת המזבח – אין בספר מקבים א פרטים על חג החנוכה. גם ספר מקבים ב(3) מתאר את טקס חנוכת המזבח, ומוסיף הסבר לשמונת ימי החנוכה: על-פי הסבר זה, היו ימי חנוכה אלה בבחינת חג הסוכות מאוחר, מכיוון שבאותה שנה (164 לפני הספירה) לא יכלו היהודים לשבת בסוכות או לעלות לרגל לבית המקדש בשל גזירות אנטיוכוס וחילול בית המקדש. (1) ספרי מקבים: קובץ של ארבעה ספרים הנקראים גם ספרי חשמונאים. שניים מן הספרים – ספר מקבים א וספר מקבים ב – מתארים את מרד החשמונאים ואת מלחמות החשמונאים ביוונים. (2) ספר מקבים א נכתב בארץ ישראל (ובעברית) בתקופת מרד החשמונאים, והוא מתאר את האירועים מתחילת המרד ועד לרצח שמעון החשמונאי בידי היוונים (שנת 134 לפני הספירה). בספר שפע של עדויות היסטוריות על אירועי התקופה – ולכן הוא החשוב בספרי המקבים מבחינה היסטורית. (3) ספר מקבים ב גם הוא באותה תקופה שבה נכתב ספר מקבים א, אבל הוא נכתב במקור ביוונית – ולא בארץ ישראל, ויש בו תיאורים של המרד ושל מלחמות החשמונאים.
המאבק בין היהודים ליוונים היה בראש ובראשונה מאבק דתי ותרבותי – ולא מאבק לאומי, ומרד החשמונאים פרץ על רקע גזירות הדת הקשות של אנטיוכוס נגד היהודים – גזירות ללא תקדים בתולדות ישראל.* המרד פרץ במודיעין – אך שיאו של הניצחון בא לידי ביטוי בכיבוש ירושלים ובטיהור בית המקדש מן הפסילים ועבודת האלילים. החשמונאים, ובראשם יהודה המקבי, הכינו כלים חדשים למקדש, ובהם המזבח והמנורה, וביום כ"ה בכסלו שנת 164 לפני הספירה חנכו החשמונאים את המזבח החדש בתפילה ובשמחה. החשמונאים קבעו את יום חנוכת המזבח – כ"ה בכסלו – כחג החנוכה, ועניין זה השתמר גם בתפילות של ימי החנוכה, שבהן מזכירים את המשמעות הדתית של הניצחון ואת טיהור בית המקדש: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך (=לבית המקדש)… וטיהרו את מקדשך …" * מנחם שטרן, "המרד", בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל – התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, הוצאת כתר ויד בן צבי, תשנ"ח – 1998, עמ' 165.
על פי ספרי מקבים, חנוכת המזבח הוא האירוע המרכזי של חנוכה, והוא קשור לניצחון החשמונאים על היוונים ולחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל. אך במקורות מאוחרים, שנכתבו לאחר חורבן הבית השני(1) – מאות שנים לאחר ימי המקבים – האירוע המרכזי קשור להדלקת המנורה ולנס שקשור בכך. מקורות אלה משקפים את תפיסת חז"ל,(2) שבחרה להמעיט במשמעות הלאומית והצבאית של חג החנוכה, ולהדגיש את המשמעות הרוחנית והדתית של חנוכה ואת הדלקת הנרות על רקע נס החנוכה – נס פך השמן: לאחר שהחשמונאים טיהרו את בית המקדש וביקשו להדליק את מנורת הזהב שעמדה בתוכו, הם מצאו רק פך (=כלי קטן לנוזלים) שמן אחד שהיוונים לא טימאו. כמות השמן שבפך יכלה להספיק להדלקת הנרות במנורה ליום אחד בלבד – אבל "נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים."(3) ולזכר שמונת הימים שבהם דלקה המנורה, קבעו חז"ל את שמונת ימי החנוכה ואת הדלקת הנרות בכל אחד מימי החנוכה. וכך, מאז תקופת חז"ל ועד ימינו – הטקס המרכזי בחג החנוכה הוא הדלקת הנרות בחנוכייה. הברכות שנוהגים לומר בהדלקת הנרות כוללות הודייה לאלוהים "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". (1) הבית השני: בית המקדש השני, שנבנה בתקופת שיבת ציון, במאה ה- 6 לפני הספירה, ובנייתו הסתיימה בשנת 515 לפני הספירה בערך. בתקופת הרומאים, במאה ה- 1 לפני הספירה, הרחיב המלך הורדוס את שטח המקדש ואת בית המקדש, והוסיף לו פאר רב. בתקופתו היה בית המקדש אחד המבנים הגדולים והמפוארים במזרח. (2) חז"ל: חכמינו זכרם לברכה: כינוי לחכמים, למנהיגים, שפעלו בארץ ישראל ובבבל במשך כ- 700 שנה, מן המאה ה- 1 לספירה ועד המאה ה- 7 לספירה. כלל יצירתם נקראת ספרות חז"ל, ובה נכללים המשנה, התלמודים וכן קובצי מדרשים המבוססים על דברי חז"ל - אך הועלו על הכתב, בדרך כלל, בתקופה מאוחרת יותר. (3) תלמוד בבלי, מסכת שבת, דך כא עמ' ב.
בהיסטוריה היהודית בולטת תקופת החשמונאים כתקופה של עצמאות מדינית בארץ ישראל, שלא הייתה כמותה מתקופת הבית הראשון(1) ועד הקמת מדינת ישראל. "תקופה זו נמשכה כשבעים שנה, אך היא נרשמה עמוק בזיכרון ההיסטורי [של עם ישראל] … והתמורות (=השינויים) שהיא חוללה התקיימו נמשכו דורות רבים."(2) התנועה הציונית, שראשיתה בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, חיפשה סמלים ותכנים מן ההיסטוריה היהודית שישמשו דגם לתחייה הציונית הלאומית בארץ ישראל. התנועה הציונית מצאה את התכנים האלה, בין השאר, בחג החנוכה של ימי החשמונאים – בסיפור המרד, הניצחון וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל בשנת 164 לפני הספירה. "איפה הם המקבים?" שאלו הביל"ויים(3) בשנת 1882 וקראו: "קום תקום יהודה!" הציונים החלוצים הזדהו עם המאבק הלאומי של החשמונאים ועם הניצחון הצבאי: "כמו המקבים בשעתם, יהיו אנשי הגדוד [העברי](4) נזכרים בדברי העם העברי. אנו נוכיח… לכל העולם כי בעורקינו עוד זורם דם גיבורינו הקדומים."(5) מדינת חשמונאים שימשה לציונות מקור השראה לערכים של לאומיות מודרנית, של חירות וריבונות מדינית(6) וגם של תעוזה: "אם אבותינו בימי החשמונאים… היו הולכים רק בדרך הפוליטיקה הריאלית ובהיגיון ישר, אז בוודאי שהיו ידיהם רפות, והעם העברי היה נידון לאבדון."(7) (1) הבית הראשון: בית המקדש הראשון. נבנה בשנת 1,000 לפני הספירה בערך בידי שלמה המלך (מלכים א פרקים ה-ז), ועמד על תלו כ- 400 שנה, עד שנחרב בידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה. (2) אוריאל רפפורט, "מדינת החשמונאים", בתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל – התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, הוצאת כתר ויד בן צבי, תשנ"ח – 1998, חלק ב עמ' 193. (3) הביל"ויים: חברי תנועת ביל"ו – "בית יעקב לכו ונלכה" – שהוקמה בעיר חרקוב שברוסיה בחודש שבט תרמ"ב – 1882 על-ידי צעירים יהודים משכילים, בעקבות הפּרעות ביהודי דרום רוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב"). (4) הגדודים העבריים: יחידות של לוחמים יהודים מבריטניה, ארה"ב וארץ ישראל, שהתנדבו במלחמת העולם הראשונה לצבא הבריטי, במטרה לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים. מייסד הגדודים העבריים היה זאב ז'בוטינסקי, שראה בגדודים העבריים בסיס לצבא עברי שיקום בעתיד. (5) זאב ז'בוטינסקי, בתוך: אורית בשקין, "חג החנוכה בשיח הציוני על-פי ספר המועדים", זמנים 61, חורף תשנ"ח – 1997/8, עמ' 44. (6) שמואל אלמוג, לאומיות, ציונות, אנטישמיות, הוצאת הספרייה הציונית ליד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשנ"ב – 1992, עמ' 36 – 39. (7) א"ד גורדון, "האומה והעבודה" בתוך: אהוד לוז, מעבר בנחל יבוק – עוצמה, מוסר וזהות יהודית, הוצאת מאגנס, ירושלים, תשנ"ט – 1999, עמ' 132.
מי הגיבור בסיפור החנוכה? לשאלה זו אפשר למצוא שתי תשובות שונות: התשובה על-פי חז"ל – אינה רואה במקבים את הגיבורים, להיפך: לפי תפיסתם, היו החשמונאים מעטים וחלשים – ולא גיבורים וחזקים. נס החנוכה – שהוא מרכזי בתפיסת חז"ל – בא להדגיש, שדווקא החשמונאים, שהיו מעטים וחלשים – ניצחו את היוונים הגיבורים. ועל כך מעידה התפילה המיוחדת לחנוכה – "ועל הנסים" – שבה נאמר: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים – ביד מעטים…" על-פי חז"ל, הגיבור האמיתי – אך הנסתר מן העין – הוא האל, שעשה נסים ללוחמים החשמונאים שהיו נחותים מבחינה צבאית – אך חזקים מבחינה רוחנית. וגם ניצחונם, שהושג הודות לאל, היה בראש ובראשונה ניצחון דתי ורוחני: טיהור המקדש, חנוכת המזבח והדלקת המנורה. אך התנועה הציונית הציעה תשובה שונה לגמרי, השוללת את מרכיב הנס בחנוכה ואת תפקידו של האל בניצחון החשמונאים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בשירי חנוכה רבים שנכתבו בארץ ישראל במאה ה- 20, בתקופת העליות הציוניות וההתיישבות בארץ. השיר "אנו נושאים לפידים"(1) מכריז ואומר: "נס לא קרה לנו, / פך שמן לא מצאנו…" שיר אחר משירי החנוכה פותח בשאלה: "מי ימלל גבורות ישראל?"(2) – במקום "מי ימלל גבורות ה'?" כמו שכתוב בספר תהלים (פרק קו פס' 2). ובהמשך מכריז השיר: "שמע! / בימים ההם בזמן הזה / מקבי מושיע ופודה." וזאת בניגוד לברכה המסורתית, המייחסת את הישועה והניצחון לנסים שעשה ה' לחשמונאים "בימים ההם בזמן הזה". והמסקנה הציונית של השיר: "ובימינו כל עם ישראל / יתאחד יקום וייגאל". (1) "אנו נושאים לפידים" – מילים: אהרן זאב, לחן: מרדכי זעירא. © הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם. http://www.acum.org.il (2) "מי ימלל" – מילים: מנשה רבינא, לחן: אנגלי עממי. © הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם. http://www.acum.org.il
כאמור, אימצה התנועה הציונית את חג החנוכה ואת המקבים כסמלים של התחייה הלאומית החדשה, הקשורה למורשת העבר ממשיכה ומחדשת אותה. וכך התגלגלו המקבים של ימי החשמונאים, מן המאה ה- 2 לפני הספירה, לדמויות של מכבים חדשים בארץ ישראל (ובמדינת ישראל) במאה ה- 20 . אגודת הספורט היהודית הראשונה, שנוסדה בארצות שונות בתחילת ימי הציונות, נקראה בשם מכבי. אגודה זו הייתה חלק מתנועת מכבי, שעסקה בחינוך בכלל – ובחינוך גופני בפרט. בשנת 1932 התקיימה בישראל המכבייה הראשונה, שהיא מעין אולימפיאדה יהודית ובה משתתפים ספורטאים יהודים מכל העולם. מאז שנת 1950 מתקיימת המכבייה בישראל כל ארבע שנים.(1) ובעניין זה של הספורט בולטת השפעת היוונים דווקא – ולא השפעת המקבים: טיפוח הספורט ותרבות הגוף היו חלק מן התרבות היוונית העתיקה.(2) ועוד השפעה יוונית על סמלי החנוכה בציונות: בתרבות היוונית (והרומית) נהגו לעטר את ראשו של המנצח בזר דפנה – ובזר הזה קישטו גם את יהודה המקבי, המנצח, בשיר "הבה נרימה": "פרח אל פרח / זר גדול נשזור / לראש המנצח / מכבי גיבור." בשנת 1926 נוסד בגרמניה "מכבי הצעיר" – תנועת נוער חלוצית, שאחר כך הוקמה גם בארצות הברית (ועדיין פועלת שם). "מכבי הצעיר" עסקה בחינוך נוער יהודי לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל – ולא רק בספורט. וכיום – יש אגודת הספורט "מכבי", וגם קופת חולים "מכבי" - ובירה "כחול – לבן" – בירה "מכבי", כמובן. (1) בשנים 1937-1949 לא התקיימה המכבייה עקב מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות שבאה אחריה. (2) אנטיוכוס אפיפנס, שנאבק בדת היהודית ובערכיה, בנה על הר הבית גימנסיון, שבו עסקו צעירים באימונים גופניים ובמשחקי ספורט בעירום.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
