רויטר בונה רכבת

סוכנות רויטר ידועה כסוכנות המביאה חדשות מקצווי העולם. מייסדה של הסוכנות, הברון יוליוס פון רויטר, היה יהודי גרמני שהמיר דתו בגיל 28, ועבר לגור באנגליה, שם קיבל אישור לתואר האצולה שלו. הוא נשא לאשה את בתו של העשיר היהודי מגנוס, וצבר עושר בעסקי מניות ובנקים. רויטר הקים את סוכנות הידיעות המודרנית הראשונה בעולם והצליח מאוד. הוא שלח כתב לסקר את מלחמת האזרחים בארצות-הברית והיה הראשון שפירסם באנגליה ובאירופה את דבר רצח הנשיא לינקולן.

בשנת 1871 חיפשה ממשלת פרס משקיעים אירופים, כדי שישקיעו בפיתוח ארצה. השגריר הפרסי בלונדון, מוחסין חאן נפגש עם רויטר, שהיה ידוע כאיש הנוטל סיכונים, וניסה להשפיע עליו להשקיע בפרס. מדינה זו הציעה למשקיעים פיתוח מסילות-הברזל, ניצול מיכרות, פיתוח דרכים וייסוד בנק מרכזי. רויטר, הידוע בשמו הקודם ישראל בר יהושפט, התלהב מן הרעיון והחל לנהל משא-ומתן עם השגריר הפרסי, כדי לזכות בזכיון המוצע.

עד מהרה נתברר לרויטר, שללא "מתנות" לא יזכה בזכיון, והוא שילשל לידיו של השגריר סכום כסף גדול. אף אחיו של השגריר, מזכירו, קיבל סכום לא קטן. מוחסין חאן הבטיח לרויטר, שאכן מובטח לו הזכיון, וזה שלח את נציגו, א. קוט לטהרן, כדי לבדוק את התנאים ולהציע תכנית לפיתוח מסילת ברזל וכו'.

השאה מצפה למתנות

כמו השגריר, היה השאה הפרסי, נאסר א-דין, פתוח לחידושים ולמתנות, וכן שרי הממשלה בטהרן, שכולם ציפו לרווחים אישיים, ולכן לא התנגדו לרעיון. כדי שלא לעורר התנגדות מצד הרוסים, שאף הם היו מעונינים בזכיון, וכן לנטרל את כהני-הדת, נשמר המשא-ומתן בסוד.

לרויטר הובטח מונופול על ניצול מיכרות, סלילת מסילת-ברזל ויסוד בנק. לשגריר הבריטי תומסון נודע על המו"מ בעזרת אנשי סודו בטהרן, והוא דיווח על כך לממשלת בריטניה.

לאחר שנציגו של רויטר בדק את התכנית בפרס, הוא הציע להוסיף לזיכיון את גבייתו וניהולו של המכס, שהיה עד אז בידיו של יהודי-בלגי, נאוס. זה הוזמן לפרס לנהל את המכס, משום שהפקידים הפרסיים נטלו את דמי המכס לכיסם.

ביולי 1872 נחתם ראשון שהעניק לרויטר זכיון לסלול מסילת-ברזל, מן הים הכספי ועד למפרץ הפרסי, עם הסתעפויות לפי הצורך וזכות לניצול הקרקע. חומרי הבנין שוחררו ממיסים, עולם על חברתו של רויטר הוטל להפקיד בבנק של בריטניה סכום של 40 אלף שטרלינג, כערובה להתחלת ביצוע העבודה כעבור שנה וחצי.

משנודע דבר ההסכם לרוסים החלו בפעולות שונות כדי לבטלו. רויטר פנה לממשלת בריטניה וביקש את תמיכתה בתכניתו. הוא נתקל בסירוב מוחלט, והשמועות אמרו, שרויטר היהודי לשעבר, אינו מהימן, ואין האנגלים בטוחים אם לא יעביר נאמנותו לרוסים. רויטר טען שהוא משרת אינטרס בריטי על-ידי שיפור התחבורה להודו, אולם ממשלת בריטניה אמרה שקיים סיכון גדול בחוזה, והיא גם לא רצתה לתת ידה לתכנית שעשויה להעמידה במצב של יריבות גלויה עם הרוסים, שכן אז ידרשו הרוסים מפרס זכויות לתכניות משלהם, בתמורה למה שניתן לאנגלים.

החוזה אמנם נחתם, אך העתק לא נמסר לרויטר. הובטח לו שזה יימסר לו בלונדון. רויטר הבין את הרמז, והעניק לשאה סכום כסף גדול למימון טיולו לאירופה. השאה יצא לטיול עם אשתו, שריו ומשרתים לרוב, דרך מוסקבה.

בהיות השאה במוסקבה, נאמר לו שממשלת רוסיה מתנגדת לזכיון של רויטר.

בהגיעו ללונדון, נערך לכבודו מסדר צבאי, ובארמונה של ויקטוריה נערכה מסיבה מפוארת רבת משתתפים, שם העניק נאסר א-דין לויקטוריה את אות המיסדר הפרסי, הארי והשמש, וקיבל מידיה אות כבוד. הוא אכל פירות בלבד ושתה מי-קרח לרוב, כך כתבה המלכה בזכרונותיה.

האנגלים מתנגדים

מאחורי הקלעים נערכו שיחות מדניות, במגמה להבטיח את שלימותה של פרס, נוכח מזימותיה של רוסיה. וכן הודגש שאין בריטניה תומכת בתכניתו של רויטר, כדי שלא לעורר ניגודים ויריבות מיותרים.

רויטר ביקש להתחיל בהנחת המסילה, אולם הרוסים (וגם הפרסים) הערימו קשיים על דרכו בהעברת המסילות וחמרי הבנין לאנזלי, שעל-שפת הים הכספי, נקודת ההתחלה למסילה המיועדת. רויטר, שהיה טרוד בעניני תכניתו לא נתן דעתו לקשיים אלה. השגריר באנגליה המשיך לסחוט ממנו כספים, מהנדסיו של רויטר המשיכו בינתיים במדידות וביישור השטח למסילה. שלא כברון הירש, שסלל את המסילה בתורכיה, לא ידע רויטר לנהל עסקים עם אנשי המזרח, ונפל ברישתם של נוכלים, שכל רצונם היה לסחוט ממנו כספים. בינתים הודיעה ממשלת בריטניה רשמית שהיא תומכת בביטול הזכיון. לאחר משא-ומתן קשה ניאותו לפצות את רויטר על ביטול החוזה.

הרוסים, מעודדים מאדישותה של בריטניה לגורלו של הזכיון, החלו בפעולות בטהרן לרכוש את הזכיון. האיש שביצע את מדיניותה של רוסיה היה הברון פאלקנהאגן, קצין גרמני-רוסי ומהנדס דרכים, שסלל מסילות ברזל בקוקז. אולם, אף הוא לא השיג את הזכיון.

רויטר הפסיד את זכותו לביצוע התכנית לסלילת מסילת ברזל ומפעלים אחרים בפרס, אולם, כעבור שנים אחדות עלה בידו ליסד בנק ("הבנק האימפריאלי הפרסי") בעזרת ידידו, שגרירה החדש של בריטניה בטהרן, הנרי דרומונד וולף, בנו של יוסף וולף, יהודי שהתנצר אף-הוא והפך למיסיונר. ההסכם ליסוד הבנק נחתם על ידי בנו של רויטר, ג'ורג', בינואר 1899. כמנהל הבנק נתמנה היהודי יוסף ראבינו, שמוצאו היה ממצרים, ושותפים לבנק היו בין היתר, דוד ששון מהודו, זליגמן מניו-יורק, ולוי מברלין.

זמן קצר אחר-כך יסדו גם הרוסים בנק בטהרן, והתחרו בבנק של רויטר על-ידי מתן הלוואות נוחות כמעט ללא ריבית.

יהודי אחר שנכנס לתמונה, היה הברון לזר פוליאקוב מרוסיה, מיליונר שעלה לגדולה בזכות יוזמתו והשקעותיו. ממשלת רוסיה תמכה בו, אף-על-פי שבאותו זמן דיכאה את יהודי רוסיה. פוליאקוב הציע לממשלת פרס לסלול עבורה מסילת ברזל, באזור הצפוני של פרס. אולם גם תוכנית זו לא הוגשמה.

אחר שנוסד הבנק, הוצא הזכיון לפיתוח המיכרות והמשאבים של הטבע לאיל-כספים, ד'ארסי, שגילה, לאחר מאמצים רבים, נפט בדרומה של פרס. היתה זו תגלית שאיש לא שיער אז את חשיבותה הגורלית. ממשלת בריטניה מיהרה להעניק את חסותה למפעליו של האיש, ואז הוקמה החברה האנגלו-אירנית לניצול הנפט הפרסי.

בתי-ספר בזכות רויטר

ביקורו של השאה נאסר א-דין באירופה, שמומן על-ידי רויטר, הניב פירות אחרים והביא תועלת ליהודי פרס. בזמן ביקוריו בפריז ובלונדון, פנו אליו גדולי היהודים שם וביקשו ממנו להתיר להם לסייע ליהודי ארצו. אנשי חברת "כל ישראל חברים" והאגודה האנגלו-יהודית, הצליחו לקבל מהשאח הבטחה, שיוכלו לפתוח בפרס בתי-ספר, כאמצעי לסייע לקידומם של ילדי היהודים. אולם, על-אף שהבטיח להם זאת רשמית, לא הוקמו בפרס בתי-ספר אלא כשנתיים אחר שנרצח נאסר א-דין, דהיינו בשנת 1898. אז הוקם בית-הספר הראשון של "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בטהרן, וכעבור שנים אחדות אף באיספהן, שירז, המדן וערים אחרות.

אפשר לומר במידה מסוימת, שרויטר המומר שילם את המחיר, כדי שילדי היהודים בפרס יוכלו ללמוד לימודים מסודרים ולהשכיל.