עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > יהושע
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
בחפירות ארכיאולוגיות במארי, השוכנת על חוף נהר פרת, נמצאו תעודות רבות על שבטים שמיים נוודים למחצה. תעודות אלו מקבילות מבחינת זמנן לתקופת האבות ולתקופת ההתנחלות. במאמר מוצעות שתי שיטות להבנת הקשר בין מארי לבין סיפורי המקרא.



תעודות מארי וההתנחלות
מחבר: פרופ' משה ענבר


אלפי תעודות נמצאו לפני כארבעים שנה על חוף הפרת ומהן לומדים אנו גם על התיישבות בני ישראל בכנען

בחפירות בתל חרירי, היא מארי, שעל הפרת התיכון, שנערכו מאז שנת 1933 נתגלו מימצאים ארכיאולוגים חשובים וביניהם אלפי תעודות כתובות בשפה האכדית, שהקדומות בהן הן ממחצית האלף השלישי לפני הספירה והמאוחרות מאמצע המאה ה-18 לפני הספירה. המרחב הגיאוגרפי המואר בתעודות אלו משתרע מהאי תלמון (בחרין) שבמפרץ הפרסי ועד איי כפתור (כרתים) ואלישה (קפריסין) שבים-התיכון; מאנשן, בירת עילם, ומשושן שבפרס ועד כניש (כילטפה) וחתושה (בוע'אזכויי) שבאסיה הקטנה ועד חצור שבארץ-ישראל.

התקופה המתוארת בתעודות אלה היתה תקופה עשירת אירועים ורבת תהפוכות מדיניות, אשר בהם נטלו חלק עשרות מלכים גדולים וקטנים, מלכי ממלכות אדירות ומלכי ערי-ממלכה זעירות, בתעודות משתקפים הן אירועים מדיניים חובקי עולם והן חיי היום-יום של השכבה השלטת ואף של פשוטי עם.

תעודות מארי אוצרות בחובן גם מידע רב על שבטים נוודים למחצה, אשר מבחינה אתנית-לשונית יש ליחסם לענף המערבי של העמים השמיים, המכונים בתעודות מתקופת ממלכת אור ג' (2112-2004) בשם אמורים. השפה האמורית היא ניב שמי צפוני-מערבי הקרוב לעברית, לפיניקית, לאוגרתית ולארמית. אין בנמצא טקסטים בשפה האמורית והיא ידועה לנו רק ממלים בודדות, אשר שורבבו בתוך טקסטים כתובים אכדית.

השבטים האמוריים שכנו באזורי הפרת התיכון והפרת העליון, הקשורים במסורת המקראית בראשית תולדות עם ישראל. ואכן, מראשית המחקר בתעודות מארי עמדו החוקרים על ההשלכות שיש בגילוי זה על שתי תקופות קדומות בתולדות ישראל: תקופת האבות ותקופת ההתנחלות בכנען. שתי התקופות האלה הן התקופות, אשר לגביהן קיימים חילוקי הדעות הגדולים ביותר בקרב חוקרי המקרא וקדמוניות ישראל. יש מבין החוקרים המקבלים את המסופר בספר בראשית כתיאור היסטורי: משפחת אברהם מוצאה מארם נהרים, היא היגרה לכנען ובה נדדה עם צאנה בין הערים הכנעניות, עד שנאלצה, בעקבות הרעב, לרדת מצרימה. באשר לתקופת ההתנחלות, הרי יש לקבל את המסופר בספר יהושע כתיאור של התרחשות היסטורית. בני ישראל, בהנהגתו של יהושע, כבשו את הארץ בסדרה של כיבושים תכופים זה לזה, שבסופם הם התנחלו בארץ המובטחת.

לעומת גישה זו, יש חוקרים אחרים המניחים, שלא היתה כלל "תקופת האבות" בהיסטוריה של עם ישראל, וכי סיפורי האבות אינם אלא מסורות מאוחרות, אשר גובשו בתהליך ספרותי מסובך, עד שעוצבו במסגרת של שלושה דורות, אברהם, יצחק ויעקב, אבי שנים-עשר הבנים, שהם למעשה האבות הקדומים של שבטי ישראל. את החומר הקדום שבמסורות אלה יש ליחס, לדעת חוקרים אלה, לתקופת ההתנחלות. לדעתם, חלק קטן מהמסורות שומר, אולי, זכרונות מעומעמים מתקופה הקודמת לתקופת ההתנחלות. חוקרים אלה אף אינם מניחים שלהתנחלות בני-ישראל בכנען קדם שלב של כיבוש הארץ, לדעתם, תהליך התנחלותם של בני-ישראל היה תהליך איטי וממושך, אשר הביא רק בהדרגה להשתלטות על הארץ, לעתים בדרכי שלום ולעתים בדרכי מלחמה. לאחרונה אף קמו חוקרים, אשר לא זו בלבד שהם שוללים את קיומה של תקופת האבות ואת כיבוש הארץ על-ידי בני-ישראל, אלא הם אף מניחים שבני-ישראל ברובם המכריע כלל לא חדרו לכנען מבחוץ, אלא הם היו תושבי הארץ, איכרים כנענים, אשר התמרדו באדוניהם ו"נסוגו" מתחום שלטונם, והם, ביחד עם קבוצות אוכלוסין אחרות, נתלכדו סביב קבוצת עבדים יוצאי מצרים עובדי ה'. מכל אלה נתגבשה בסופו של דבר היחידה המדינית של שנים-עשר השבטים.

שתי השקפות

מסקירת המחקר בתקופה של כארבעים שנה (1938-1979) עולה, כי לפנינו שתי תיאוריות, הרואות קשר בין המצב החברתי-מדיני במארי לבין זה שבכנען בראשית תולדות ישראל. לפי התיאוריה של החוקר קיפר, אשר הגיעה לכלל גיבושה האחרון אצל קלנגל, הן במארי והן במקרא עניין לנו במערכת יחסים הנרקמת בין נוודים למחצה, רועי-צאן בעלי מוצא אתני משותף, החודרים, בקילוחים דקים ובגלים, מהערבה המדברית לארץ היישוב – לבין יושבי הארץ. לפי התיאוריה של החוקר מנדנהול, שגובשה לאחרונה על ידי גוטוולד, לפנינו מערכת יחסים בין שני מרכיבים חברתיים בתוך אוכלוסיה אחת: מצד אחד יושבי הערים ומצד שני יושבי הכפר ממוצא אתני מעורב הנשלטים על-ידי יושבי הערים. שתי התיאוריות גוזרות גזרה שווה בין השבטים האמוריים במארי לבין בני-ישראל בכנען. בשתיהן משמשת החברה הדו-צורנית במארי ברבע הראשון של האלף השני לפני הספירה כהשוואה לחברה הדו-צורנית בכנען ברבע האחרון של האלף השני לפני הספירה, אך הן נבדלות בכך, שהאחת רואה לפניה התפתחות פנימית והשניה רואה התפתחות, הנגרמת על-ידי חדירת גורם זר מבחוץ.

עוד קודם לתחילת המחקר הארכיאולוגי המודרני של ארץ-ישראל הגיע המחקר המקראי הביקורתי, על סמך שיקולים ספרותיים-היסטוריים, למסקנה, שאין לקבל את המסופר בספר יהושע על אופן כיבוש הארץ על-ידי בני-ישראל בהנהגת יהושע והתנחלותם בה כאמת היסטורית. כך, למשל, כותב וולהאוזן בעניין זה בערך "ישראל" במהדורה התשיעית של האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1881:

"ספר יהושע מתאר את כיבוש ארץ-ישראל המערבית, כמפעל משותף של כל השבטים יחדיו, המוצגים, לאחר שהתושבים המקוריים הושמדו, כמי שמניחים את הארץ חסרת הבעלים לרגלי יהושע כדי שיוכל לחלק אותה בגורל ביניהם (יהושע יא 16-23, כא 41-43). אך זוהי הכללה 'שיטתית' העומדת בניגוד לעובדות הידועות לנו ממקור אחר, שכן יש בידינו תיאור של כיבוש ארץ-ישראל, משופטים א', המתנהל במקביל לספר יהושע. הוא אכן יותר קצר ויותר שטחי, אך הוא יותר היסטורי בדרך שבו הוא מתאר את הנושא... כל מה שהוכנע במובן המדוייק של המלה הזו היה הארץ ההררית, בייחוד החלק ההררי הדרומי של הר-אפרים (יהושע יז 14-18). אולם אפילו כאן, הכנענים שמרו בבעלותם ערים לא מעטות, כדוגמת יבוס, שכם, תבץ".

מסקנות המחקר הארכיאולוגי המודרני עולות בקנה אחד עם מסקנות מחקר המקרא הביקורתי: אין לפנינו, לאמיתו של דבר, מעשה של כיבוש הארץ ולאחריו התנחלות בה, אלא לפנינו תהליך מורכב וממושך המתחלק בין אזורי הארץ השונים, אשר לכל אחד מהם הייתה היסטוריה התיישבותית מיוחדת לו, שהוכתבה על-ידי התנאים הגיאוגרפיים, המדיניים, החברתיים והדמוגרפיים של נחלתו.

לפי המתואר בספר יהושע כבשו בני-ישראל בהנהגת יהושע תחילה את יריחו ואת העי, אחר-כך פנו למסע כיבושים בדרום וכבשו בין היתר את לכיש, וסיימו את כיבושיהם במסע לצפון ששיאו היה בכיבוש העיר חצור. והנה מלמדת אותנו הארכיאולוגיה כי יריחו לא היתה עיר מבוצרת בתקופה זו. ועוד: בעוד שלכיש נהרסה בתחילת המחצית השניה של המאה ה-12 לפני הספירה, הרי חצור נהרסה לפניה, לא יאוחר מאמצע המאה ה-13 לפני הספירה. ובאשר לתהליך ההתנחלות, בעוד אשר לפי המסופר בספר יהושע התנחלו בני-ישראל בעבר הירדן המערבי בבת אחת, הרי הארכיאולוגיה מלמדת, כי לא כך היו פני-הדברים. דרך משל, תהליך ההתנחלות בנחלות בנימין, אפרים, מנשה וזבולון ראשיתו במאה ה-13 – תחילת המאה ה-12 לפני הספירה, בעוד אשר בנחלות שמעון ויששכר הוא לא התחיל לפני תקופת הממלכה, היינו סוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-10 לפני הספירה.

י. פינקלשטיין, מאוניברסיטת תל-אביב, מסכם את הנתונים הארכיאולוגיים של תקופת הכיבוש:
"הולך וגדל מספרם של האתרים המזוהים בבטחה, שמוזכרים בפרשת הכיבוש, בהם אין מימצא מתקופת הברונזה המאוחרת (במאות ה-14-13 לפני הספירה); בחבלים הכנעניים הצפופים, שנכבשו כביכול, אין כמעט התנחלות ישראלית בתקופת הברזל א' (במאות ה-12-11 לפני הספירה), בעוד שבאזורי ההתנחלות בהר, שבהם חל המהפך היישובי הגדול באותה עת, יש רק מעט אתרים כנעניים; אין כמעט עדויות להתיישבות ישראלית מיידית על חורבות הערים הכנעניות שנהרסו; העדויות הכרונולוגיות מלמדות כי המרכזים הכנעניים לא נפגעו בעת ובעונה אחת, אלא במשך זמן ארוך. כיום ברור כי בשעה שתהליך ההתנחלות בהר כבר היה בעיצומו עדיין ניצבו ערים כנעניות, כמו לכיש, על תילן".

ראשית ההתנחלות של בני ישראל, לדעת הארכיאולוג משה כוכבי, היתה בחבלי ארץ בלתי מיושבים או מיושבים בדלילות. ראשוני הבאים התיישבו במספר לא גדול של ישובים זעירים, אשד היו פזורים על פני שטחים נרחבים. מבנה הישובים ומיקומם מלמד, כי יושביהם היו במוצאם נוודים למחצה, אשר המשיכו לבסס את כלכלתם על גידול בעלי-חיים. עם הזמן השתנה מבנה היישוב למבנה המותאם למי שכלכלתו מבוססת בעיקרה על חקלאות. היישובים מנו, לפי הערכה, בין 100 ל-200 נפש, אולי בני חמולה אחת. בהסתמך על מספר היישובים בנחלאות השבטים אפשר להעריך, כי לפני תקופת המלוכה מנה למשל, שבט בנימין כאלפיים עד שלושת-אלפים נפש, בעוד אשר שבט מנשה מנה כעשרים אלף נפש. במאה ה-11 לפני הספירה הוכפל מספר ישובי ההתנחלות, הם התבססו והתחזקו והתחילו להופיע אף ערים של ממש.

המציאות ההיסטורית של תקופת ההתנחלות וההתבססות בארץ משתקפת במקרא בסיפורים, ברשימות גיאוגרפיות וגניאולוגיות ובחוקים. עיקרו של החומר הסיפורי מצוי בספר בראשית ובספר שופטים. בספר בראשית משתקפים השלבים הראשונים של תהליך ההתנחלות בארץ, וספר שופטים משקף את שלב ההתבססות וההתרחבות של ישובי ההתנחלות. בסיפורי האבות יש כמה נתונים (הארמים, הפלשתים והגמל המבויית) השזורים כמעט בכל הסיפורים, והמצביעים על כך, כי המציאות, אשר משתקפת אף בסיפורים הקדומים ביותר מבין סיפורי האבות, אינה יכולה להיות קודמת לרבע האחרון של האלף השני לפני הספירה.

בתולדותיהם של שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב יש לראות, לאמיתו של דבר, משום התגבשות של תקופה שלמה בדמותה של משפחת אחת. קורות המשפחה כפי שהם מתוארים בסיפורים הקדומים שבין סיפורי האבות עשויים לספק לנו מידע על תולדות ראשית חדירת השבטים העבריים לכנען. האבות היו רועים נוודים-למחצה טיפוסיים. משק בעלי-החיים שלהם כלל צאן, בקר, חמורים וגמלים. אופי נדודיהם הוכתב על-ידי הצאן והבקר שברשותם ולא על-ידי עובדת הימצאם של גמלים בעדריהם. הם לא היו נוודי-גמלים היכולים לחדור ללב המדבר הצחיח, אלא היה עליהם להימצא תמיד באיזור של צמחיית מרעה ובקרבת מקורות מים.

נתיב הנדודים שלהם הביאם מחרן שבמסופוטמיה העליונה לגלעד ומשם לאורך קו פרשת המים, ב"דרך האבות", מאזור שכם עד לאיזור חברון ולנגב הצפוני, עד לקו שווה-גשם של 200 מילימטר לשנה. אזורים אלה יפים לנוודים למחצה, ומאפשרים להם לעסוק בנוסף למרעה גם בחקלאות עונתית. הם נטו את אוהליהם סמוך למקומות ישוב, שאתם הם קיימו מגע מתמיד, אך תחושתם היתה תחושה של מיעוט זר בקרב יושבי הארץ הכנענים. בתקופות של בצורת ירדו מצרימה.

תהליך התנחלותם בארץ מתואר יפה בדברי חמור איש שכם: "ואתם תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה" (בראשית לד 10), וכך בתקופת השופטים אנו מוצאים את השבטים מבוססים ביישובי-קבע, אשר כלכלתם מבוססת בעיקרה על חקלאות וגידול עדרים.

חדירה הדרגתית מבחוץ

הן מחקר המקרא והן המחקר הארכיאולוגי מציירים תמונה של תהליך התנחלותי הדרגתי וממושך של רועי-צאן, נוודים למחצה, ההופכים בסופו של התהליך לאכרים, יושבי-קבע. אולם המוקדם והמאוחר בעדות המקראית פתוכים (=מעורבבים) זה בזה, והארכיאולוגיה אינה יכולה להעיד, מעצם טיבה, אלא על תרבותם החומרית של יושבי-הקבע. לעומת אלה, העדות ממארי ומבבל על תהליך התנחלותם של השבטים האמוריים יש בה כדי להאיר את עינינו ממקור ראשון על הדרך אשר בה התבצעה ההתנחלות הלכה למעשה: אנו נוכחים לדעת שהתנחלות שכזו לבשה צורה שונה באזורים השונים – הכל בהתאם לאזור שבו היא התבצעה, וכן אנו למדים על מערכת היחסים שנרקמה בין השבטים הנוודים למחצה ועל אורחות חייהם.

מבבל למדנו על דרך החדירה של הנוודים למחצה לארץ היישוב – לעתים הם חדרו בהסתננות אשר התבצעה בדרכי שלום, ולעתים היתה חדירתם בדרך של התפרצויות אלימות. במארי, לעומת זאת, מצטיירת לנגד עינינו תמונת מצב יציבה שנמשכה כיובל שנים ובה אנו מוצאים זה ליד זה אמורים בדרגה שונה של התמסדות. בקצה האחד נמצאות למשל, שושלות שמשיאדו וזמרי-לים, אשר התערו בארץ ובתרבות השומרית-אכדית. האמורים האלה תופסים עמדות בכירות באמרכלות הבירה והממלכה, כלכלתם היא כלכלת יושבי-הקבע, חקלאות שלחין וגידול בעלי-חיים המופקדים בידי רועים. בקצה השני אנו מוצאים את הסותום. הם ממשיכים לנדוד עם עדריהם בערבה, וכאשר הם מגיעים עם עדריהם לארץ-היישוב מעורר הדבר חששות בקרב האוכלוסיה יושבת-הקבע. הסותום קיימו יחסים טובים עם השלטון, אך לא משכו ידם משפיטות שוד על ערים מרוחקות. אין כל ראיה שהיו להם ישובי-קבע או שהם עסקו בחקלאות.

בין שני הקצוות האלה אנו מוצאים את החנום ואת בני-ימינה. אלה ממשיכים לנדוד עם עדריהם, אך יש מביניהם שהתיישבו בכפרים ואף בערים של ממש, מוקפות חומה. הם מקיימים ערי ממלכה משלהם ולמלכיהם יש חצרות. דרגת ההתנחלות שלהם שונה מאזור לאזור.

בראש המאמר הוצגו שתי גישות לתיאור ראשית ישראל בארצו. לפי גישה אחת חדרו בני-ישראל לארץ כנען והתנחלו בה בתהליך איטי וממושך, שנמשך כמאתיים שנה, לפי הגישה השניה היו בני ישראל תושבי הארץ, הכפריים, אשר התקוממו נגד שליטיהם העירוניים והתגבשו לישות מדינית חדשה, אשר הלכה ודחקה את אדוניה לשעבר. שתי הגישות האלה ביקשו למצוא בדרך של השוואה לתיאור השבטים האמוריים שבתעודות מארי אישור לנכונות הדגם שהציגו. לאחר מחקר מעמיק של השבטים האמוריים במארי בצירוף העדויות מתקופות קודמות מדרום מסופוטמיה, אנו מגיעים למסקנה שמארי יכולה לשמש בסיס להשוואה בשינוי כל הטעון שינוי – רק לגישה שהציגה דגם של חדירה מן החוץ והתנחלות הדרגתית – התנחלות בני-ישראל בכנען הייתה תהליך ממושך ורב-פנים, אשר הסתיים רק עם הקמת הממלכה המאוחדת, ממלכת דוד ושלמה.

ביבליוגרפיה:
כותר: תעודות מארי וההתנחלות
מחבר: ענבר, משה (פרופ')
תאריך: אוקטובר 1985 , גליון 63
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית