מעשה דור הפלגה כדרמה סאטירית

הקדמה

בחלק הסיפורי של המקרא מצויות דרמות – בנות שתיים ועד חמש מערכות – בצורתן הראשונית או בעריכה של מחבר הספר ובעיבוד הדברים על פי מגמתו. דרמות אלה, במקורן, נועדו להיות 'מוצגות' בלשון-של-פעולה – על ידי מספר-אמן בפני קהל מאזינים 'בעל רמה'; קהל שחונך והורגל מנעוריו 'לביים' בדמיונו – על-פי 'התסריט' שהובא לפניו – 'התרחשות', כאן-ועכשיו, של עלילה, דיאלוגים וקונפליקט בתמונות ובמערכות.

קריאה של טקסט מקראי בלשון-של-פעולה – כ'תסריט' לדוגמה – יש בה, לעתים, כדי לפתור קשיים פרשניים, הנובעים מן ההתייחסות אל הכתוב כאל סיפור גרידא.

פרשת הסיפור כדרמה

הסיפור הקצר 'מעשה דוֹר הַפְּלָגָה¹ שבבראשית י"א, א-ט היווה אתגר פרשני לקדמונים ולאחרונים². שלמותו הספרותית והלשונית³ עוררה פרשנים לגלות את שהצפין האמן היוצר בסיפור 'דחוס' זה.

גם אנו, מתוך ההנחה כי ההרמנויטיקה⁴, בחליפות העתים מפרשן לפרשן, משחזרת את משמעותם של הכתובים מזוית ראייה שונה, ננסה לקרוא סיפור זה, הכתוב בלשון של פעולה, כ'תסריט' לדרמה: מחזה – לא להצגה – הערוך בשתי מערכות; כשבכל מערכה שלש תמונות – מקבילות באורח ניגודי⁵.

הסיפור כדרמה אמור להציע מֶסֶר פוליטי⁶, המעוגן בהשקפת העולם של המקרא על האדם, על החברה ועל אלהים; מֶסֶר המנוגד להשקפת העולם המיתולוגית, המעוגנת בתרבות המסופוטמית הקדומה⁷. לשם הצגת העימות האידיאי, וכדי להבליט את הביקורת האידיאולוגית, נזקק האמן לדרמה סאטירית⁸ דווקא על 'מגדל-בבל'⁷. זאת, בדומה לדרך שנקט האמן שביקש להעביר ביקורת על המקדש בדן, בהציגו את סיפור 'פסל-מיכה' (שופטים י"ז-י"ח) כדרמה סאטירית⁹. ואמנם, כדרמה, יש בסיפור 'מעשה דור הפלגה': עלילה מיתית, 'גיבורים', גורליוּת וקונפליקט¹⁰. ובהיותו ערוך כדרמה במבנה קלימטי¹¹, אכן נראה הסיפור כנטול מתוך מסכת הסיפורים על אודות ואלה משפחֹת בני נח לתולדתם בגוֹיהם. ומאלה נפרדו הגוים בָּאָרֶץ אחר המבול (בראשית סוף פרק י')¹².

העלילה – כבדרמה במבנה קלימטי¹¹ - מתמקדת במקום אחד בארץ שנער: בבל; משך הארועים אינטנסיבי וקצר. הדברים – המעשים¹³ - מתפתחים על דרך הסיבה והמסובב בקו-עלילה ליניארי ובו עלילות-משנה. 'גיבורי' העלילה מועטים: בני-האדם כגיבור-קולקטיבי וכן המנהיג-השליט; ולעומתם האל (והפמליה של מעלה).

הצעתנו לחלוקת הסיפור, כדרמה, לשתי מערכות³, נשענת על תופעה ספרותית משמעותית גלויה: במערכה הראשונה (פסוקים א-ד) נעדר שם ד' כליל¹⁴; בעוד שבמערכה השניה (פסוקים ה-ט) מצויות לא פחות מחמש אזכרות (של שם ד'). רוצה לומר: העשייה ('הדרמה') במערכה הראשונה מתנהלת, כביכול, בהעדר אלהים – הדברים מתרחשים במימד 'הארצי' בלבד: הכרעות בני האדם ומעשיהם (ויאמרו איש אל רעהו... ויאמרו הבה נבנה לנו) ממצים את יכולתן כמי שנבראו בצלם אלהים: בני חורין, ברי-דעת ויוצרים. בני האדם, פליטי המבול, יורדים מקדם (=הרי אררט)¹⁵ ובוחרים להתיישב בבקעה בארץ שנער. הבעיה הקיומית הניצבת בפניהם – העדר אבן לבניית מגוריהם – נפתרת באמצעות המצאה טכנולוגית (הבה נלבנה לבנים)¹⁶. ברם אחדות הדעת (שפה אחת)¹⁷ ושותפות הפעולה (ודברים¹³אחדים) מנוצלות בעורמה (פן נפוץ)¹⁸ על ידי המנהיג, המשתלט על בני האדם, על מנת להעצים ולהאדיר את שלטונו (ונעשה לנו שֵׁם).

במערכה השנייה יורדת, כביכול, ההשגחה האלוהית (וירד ד') מן המימד 'השמימי'; והיא מתערבת במעשי בני-האדם (הבה נרדה). על פי השקפת העולם של המקרא אין זו התערבות טכנית (בחינת 'דיאוס אקס מכינה'), אלא ממהות האלוֹהוּת 'האיכפתית': מדת הרחמים (ד' – שם הויה דווקא)¹⁹ מבקשת לעצור בעד הדרדרות האנושות החדשה אל עבר אסון (וזה הַחִלָּם לעשות ועתה לא-יִבָּצֵר מהם כל אשר יזמו לעשות) שיעבוד בני-האדם לשלטון טוטליטרי²⁰. ד', ברוב חסדו¹⁹, מביא אך בלבול (וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם)²¹ בתוך אחדות הדעות. בני-האדם נפוצים – כבתכנית האלוהית²² – על פני כל הארץ; ומשתדלים להקים לעצמם מסגרת לאומית צודקת תחת הקוסמופוליטיות (שפה אחת) השקרית. מתוכם זֶרע-אברהם יֵיעשה לגוי גדול – ואברכך ואגדלה שמך (י"ב, ב)²³ – בהקימו חברה למופת: ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו). אחדות האנושות לא תקום ולא תהיה אלא באחרית הימים: כִּי אָז אֶהְפֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵּׁם ד' לְעָבְדוֹ שֶׁכֶם אֶחָד – כדברי צפניה (ג', ט)²⁴.

הקהל המאזין לדרמה כסאטירה חש בלעג המכוון כלפי המגדל – גאוות בני בבל העיר הקדושה²⁵ – סמל כשל שלטון האדם בבני האדם; אות אזהרה לבני-האדם, הרואים את האיוולת שבהתנהגות השליט ואינם עושים מאומה²⁶, עד אשר רוח-ממרום (וירד ד') מנערת אותם (ויפץ ד')²⁷ ומוציאה אותם משוויון- נפשם. נמצא הָאֵל, בורא-האדם, אינו מניח לבריותיו לילך אחר יצרם – עד כדי ההשתעבדות לשליט-יחיד. אדרבא, בהתערבותו הפעילה מביא ד' (מדת הרחמים) את בני-האדם לפעול על פי תכניתו; לקיים מסגרות לאומיות עצמאיות; ובני ישראל – זרע אברהם – אמורים להקים מסגרת ייחודית: ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מבנה המחזה

מגדל בבל

(י"א, א-ד) מערכה ראשונה: העשייה האנושית – מעצמה רודנית.
I	1. (א) פרולוג:	חברה שוויונית: אחדות דעים ומעשים משותפים – ויהי כל הארץ שָׂפָה אֶחָת ודברים אחדים.
II	2. (ב) תמונה א':	הקולקטיב מסכים להתיישב במקום אחד – ויהי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וימצאו בקעה בארץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
III	3. (ג) תמונה ב':	המדענים מנצלים את המצוי בבקעה לצרכי בני האדם – ויאמרו איש אל רעהו הבה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה ותהי להם הַלְבֵנָה לאבן וְהַחֵמָר היה להם לַחֹמֶר.
IIII	4. (ד) תמונה ג':	השליט מערים על בני האדם לבנות להם עיר ומגדל - ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים
IIIII	5. השיא:	ונעשה לנו שֵם – פֶּן נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.
(ה-ט) מערכה שנייה: העשייה האלוהית – לאומים עצמאיים.
IIII	4. (ה) תמונה א':	הָאֵל בוחן את איוולת בני האדם בוני העיר והמגדל – וָיֵרֶד ד' לִרְאֹת את העיר ואת המגדל אשר בָּנוּ בְּנֵי האדם.
III	3. (ו-ז) תמונה ב':	האל מפר את מזימת השליט לנצול בני האדם לצרכיו – ויאמר ד' הן עם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לעשות ועתה לא-יִבָּצֵר מהם כל אשר יָזְמוּ לעשות. הבה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אשר לא ישמעו איש שְׂפַת רעהו.
II	2. (ח) תמונה ג':	האל מפרק את הקולקטיב והמקום נעזב - וַיָּפֶץ ד' אֹתָם מִשָּׁם על-פני כל הארץ ויחדלו לִבְנֹת העיר.
I	1 (ט) אפילוג:	חברה לאומית: כל עם ותרבותו הייחודית – על כן קרא שמה בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל ד' שְׂפַת כל-הארץ ומשם הֱפִיצָם ד' על-פני כל-הארץ.

הסיפור-הדרמה בפועל

מערכה ראשונה: העשייה האנושית – מעצמה רודנית.

פרולוג: על רקע הרי אררט שבארץ הקדם¹⁵ קבוצת בני-אדם מכונסת באסיפה כללית. החברה מצטיירת כשוויונית – כמין דמוקרטיה ראשונית בפעולה. הקריין מתאר את התמונה: ויהי כל (יושבי) הארץ שפה (אחדות דעים)²⁸ ודברים (מעשים)¹³ אחדים (משותפים).

תמונה א': על אותו רקע הררי שבפרולוג – בעקבות החלטת האסיפה הכללית – כל בני האדם, באחדות דעים, נעים במסע מאורגן אל עבר מרגלות הרמה: ויהי בנסעם מקדם – וימצאו בקעה בארץ שנער – וישבו²⁹ – ישיבה של קבע במסגרת שיתופית.

תמונה ב': קבוצה של אומנים 'בעלי-מקצוע' מתייצבת לפני האסיפה הכללית ומציעה פתרון טכנולוגי¹⁶ לבעיית מגורי בני האדם בשל העדר אבנים בבקעה: ויאמרו איש אל רעהו: הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. הצעתם מתקבלת על-ידי האסיפה הכללית של בני-האדם: ותהי להם הלבנה לאבן וְהַחֵמָר היה להם לַחֹמֶר.

תמונה ג': קבוצה מצומצמת של 'נבחרים' מתכנסת בנפרד ובחשאי. המנהיג, המדבר בלשון רבים (ויאמרו)³⁰, מציע לאסיפה המצומצמת לנצל את ההמצאה הטכנולוגיה (הַלְּבֵנָה) על מנת לרתום את בני-האדם לבנות להם עיר לרווחתם ומגדל, כביכול, לבטחונם (פֶּן-נָפוּץ). הנאספים מבינים – ומסכימים בשתיקה – ליתן יד ל'מנהיג' להערים¹⁸ על בני-האדם לבנות עיר-מדינה, שאך תבטיח שליטה ריכוזית שלהם, כמיעוט, על הרוב; וכי המגדל בעוצמתו אך יטיל את מרות היושב בו, המלך-הָאֵל, על כל נתיניו: ויאמרו: הבנה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים³¹. לכאורה, מבנה גבוה שישמש את בני העיר-המדינה (פן-נפוץ על-פני כל הארץ) כסימן להם, לבל יאבדו דרכם במסעיהם; אך למעשה, המבנה העצום יהיה קריאת תיגר כלפי שמיא: ונעשה לנו שֵׁם - סמל שלטוני להבטחת המשטר הריכוזי – פן-נפוץ על פני כל הארץ³². כל הנאספים מבינים כי בזאת יבוא הקץ על חברת בני-האדם כבני-חורין (מי שנבראו בצלם אלוהים) – שיאו של המחזה.

מערכה שנייה: העשייה האלוהית – לאומים עצמאיים

תמונה א': הבקעה, תחת שמים קודרים, רוחשת אנשים כנמלים-פעלתניות, אשר מתוך אחדות-דעים (שָׂפָה אחת) עמלים במשותף (דברים אחדים) להשלים בדחיפות את תוכנית מנהיגם (הבה נבנה לנו עיר ומגדל). באיוולתם אין הם חשים כיצד, בסחף הבנייה, הרי הם הופכים לעבדים. איש מבין הבונים אינו קם ואינו מערער על השינוי שנתהווה בתנאי חייהם.

לפתע בוקעת השמש מבעד לעבים: וַיֵּרֶד ד' (מן 'השמים' לשפוט את 'הארץ')³³ לראות (לבחון ולהעריך³⁴) את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם³⁵. עננים קודרים שבים ומכסים את פני השמים.

תמונה ב': ב'שמי מרום' – בפמליה של למעלה – נועץ האל עם 'המלאכים'³⁶ על-אודות 'הדברים' הנעשים ב'ארץ': בני האדם, באיוולתם, עומדים לאבד את חירותם – בבנותם עיר-מדינה הנשלטת על ידי עריץ-ערום. ויאמר ד': הן (העובדה ש) עם אחד ושפה אחת לכלם (נוצלה על ידי 'המנהיגים') וזה הַחִלָּם לעשות (מצליחים בבנין העיר והמגדל); ועתה (בעתיד) לא יִבָּצֵר מהם (המנהיגים) כל אשר יזמו³⁷ (=ויאמרו הבה נבנה לנו... ונעשה לנו...) לעשות (מדינה רודנית). אי-לכך מציע האֵל - המשגיח על בני האדם³⁸ - לעשות מעשה אשר ימנע מן 'המנהיגים' לבצע את זממם: יש לעורר בקרב בני האדם דעות ספקניות באשר לתכלית בנין העיר והמגדל: הבה נרדה ונבלה שם שפתם (אחדות דעותיהם) (עד) אשר לא ישמעו (יבינו ויסכימו) איש שפת (דעת) רעהו.
הפמליה של מעלה מסכמת עם דעת עליון להביא אך בלבול על בני האדם ולקיים בדרך זו את הברית הכרותה עמהם: ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט', טו).

תמונה ג': מתוך הבקעה צצה וקמה עיר; ובמרכזה מגדל באמצע תהליך של בנייה. חילוקי דעות בין 'המשגיחים' על הבנייה ובין בני-האדם הבונים את המגדל הביאו להפסקת בנייתו. בני-האדם מחליטים לנטוש את המקום ולחפש להם מסגרת חיים אחרת: וַיָּפֶץ ד' אֹתָם מִשָּׁם על-פני כל-הארץ (אחר ש) וַיַּחְדְּלוּ³⁹ לִבְנֹת הָעִיר. – שיירות של בני-האדם יוצאות את העיר ופונות לכל עֵבר.

אפילוג: על רקע המסע על-פני כל-הארץ מבאר הקריין, בנימה של לעג, את שנראה לו כמשמעות המתאימה לשם בבל⁴⁰ (כביכול שער-האל³¹): על כן קרא שמה בבל, כי שם בָּלַל ד' שפת כל הארץ; וּמִשָּׁם הפיצם ד' על-פני כל-הארץ – ובכך סלל את הדרך להתהוותן של מדינות לאומיות כתכנית האלוהית²².

המסֶר לדורות

קהל המאזינים בישראל, שעה שבנה בדמיונו את 'תמונות' הדרמה הסאטירית, ונתרשם מן האירוניה המשתמעת מגופן של המלים³, נהנה לחוות - ולשוב ולחוות – במפלת בבל: סמל המדינה הרודנית נושאת הדגל של השחצנות הלאומית⁴¹.

חוויה זו חיזקה את אמונתו בהשגחה האלוהית על זרע אברהם – מי שעזב ונתרחק מבבל, והלוך הלך אל הארץ אשר אַרְאֶךָ, על מנת ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך...²³ ונברכו בְךָ כל משפחֹת האדמה (להלן י"ב, א-ג) – בעתיד הרחוק כאשר: אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְּרוּרָה לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵּׁם ד' לְעָבְדוֹ שֶׁכֶם אֶחָד – כנבואת צפניה (ג', ט)²⁴.

הערות

זהו השם הנהוג בספרות היהודית. ראה מ"ד קאסוטו, מנח עד אברהם, ירושלים תשי"ג, עמ' 154. השם הפופולרי הוא 'מגדל בבל'. ראה N.M. Sarna, Understanding Genesis, New York, 1966, p. 64.
מעט מזער יאוזכר להלן על פני העניין.
ראה קאסוטו, שם, 159-160. וראה יצחק אבישור, עולם התנ"ך, בראשית, 1982, עמ' 82-83.
ראה זאב לוי, הרמנויטיקה, ישראל תשמ"ו, עמ' 132.
ראה אבישור, שם, עמ' 82.
מסר 'פוליטי' מצוי אצל פרשנים ראשונים ואחרונים: כגון, אצל דון יצחק אברבנאל על-אתר מחד גיסא; ואצל הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' מאידך גיסא. ראה יוסף צמודי, "הנחות מובלעות בפרקי 'בראשית'", בית מקרא קכ"ו, ניסן-סיון תשנ"א, עמ' 245-247. וראה אברהם וולפנזון, "הבה נבנה לנו עיר..." בית מקרא קל"ו, תשרי-כסלו תשנ"ד, עמ' 28-33.
ראה קאסוטו, שם, עמ' 155; סרנה, שם, עמ' 64; וראה: E.A. Speiser, Genrsis, York 1964 p. 75-76.
להגדרת הסאטירה ראה עזריאל אוכמני תכנים וצורות ב', ישראל תשל"ט, כמ' 85-87, וראה הצורה השניה של הסאטירה אצל Northrop Frye, Anatomy of Criticism, 1990, p. 230. הסאטירה מלעגת על מציאות 'מכוערת', כדי לעמת אותה עם מציאות אחרת, 'רצויה'.
לפי הצעתנו כאן 'מעשה דור הפלגה', כדרמה סאטירית, קדם לסיפור 'פסל מיכה'.
ראה עזריאל אוכמני, תכנים וצורות, תל אביב תשל"ז, הערך "דראמה".
ראה: E. Wilson, The Theatre Experience, New York 1976 p. 128-9.
המלים המודגשות מצביעות על זיקת מעשה דור הפלגה לפרשת המבול כמבואר להלן. ראה, קאסוטו, שם, 96-101; וראה סדנה, שם, 64-65.
ראה א. אבן שושן, קונקורדנציה חדשה, בערך דבר ב) מעשה.
תופעה זו אופיינית לסיפור המקראי: כל אימת שאחד מגיבוריו נזקק לדרך העורמה נעדר שֵם ד' מן הסיפור. ראה ניסן אררט, אמת וחסד במקרא, ירושלים תשנ"ג, עמ' 54; ושם הערה 23. להגדרת העורמה ראה שם עמ' 21-22.
ראה אטלס דעת מקרא, ירושלים תשנ"ג, עמ' 214.
ראה באור בנו יעקב כמובא אצל נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשל"א, עמ' 75. וראה סדנה, שם, עמ' 71.
ראה קאסוטו, שם, עמ' 70 השקפת ר' יצחק עראמה לעומת השקפת אברבנאל.
המגדל נועד, כביכול, לסמן נקודת-ציון לבל יטעו בני האדם בנדודיהם; אך למעשה הוא מסמל מגמה של ריכוז האוכלוסין תחת שלטון המנהיגות החדשה. ראה קאסוטו, שם, עמ' 166; וראה צמודי, שם, עמ' 246. להגדרת העורמה כהצגת האמת החלקית, האמת המסולפת, או את השקר, כאמת לאמיתה, ראה אררט, שם, עמ' 21-22.
ראה אררט, שם, עמ' 9-10. שם-הויה – מידת הרחמים; שם-אלוהים – מידת הדין.
יושם אל לב: ביסוד האסון הנמנע בדור הפלגה עומדת העורמה; בעוד שביסוד האסון שבא על דור המבול עמדה המרמה: ותמלא הארץ המס – אנוכיות מוחלטת; העדר אמון גם בין איש לאחיו. להגדרת המרמה ראה אררט, שם, עמ' 21-22.
משום הברית ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (שם, ט', טו). מבול ונבלה – לשון נופל על לשון.
כדברי התורה לעיל פרק י'. ראה קאסוטו, שם, עמ' 154; 168. וראה סדנה, שם, עמ' 65-67.
כנגד ונעשה לנו שֵם.
ראה קאסוטו, שם, עמ' 158. וראה נחמה ליבוביץ, שם, עמ' 77. ראה א. אשל מ. סטון, "לשון הקודש באחרית הימים לאור קטע מקומראן", תרביץ טבת-אדר תשנ"ג, עמ' 169-177.
ראה עולם התנ"ך, בראשית, עמ' 83.
ראה ברברה י. טוכמן, מצעד האיוולת, ישראל תשמ"ו, עמ' 12.
כנגד: פֶּן-נָפוּץ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
הלשון, כמובא בבראשית פרק י' לעיל (מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִּם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ; לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּגוֹיֵּהֶם) מציינת קשר פונקציונלי-קומוניקטיבי מצומצם; בעוד שהַשָּׂפָה-באה לציין קשר מושגי-חברתי רחב.
לשבת – לעומת לגור, מציין במקרא ישיבת-קבע לעוצת ישיבת-ארעי.
הביטויים וַיֹאמְרוּ הבה נבנה לנו... וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ מקבילים אל דברי ד' במערכה השנייה: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה; ולדברי אלהים במעשה הבריאה: נַעֲשֶׂה אדם. לשון רבים באה לציין מלכות ואדנות. השווה בראשית מ"ד, לא; שמות י"א, ח ועוד במקרא.
ראה עולם התנ"ך, בראשית, עמ' 84-85; וראה סדנה, שם, עמ' 73-74.
ראה צמודי, שם, עמ' 245-246. וראה סדנה, שם, עמ' 74 על מלכים העושים להם שם בבנותם זיקורת.
ראה קאסוטו, שם, עמ' 167; ראה סדנה, שם, עמ' 77; וראה הערה 38 להלן.
כמשמעות וירא אלהים בפרשת הבריאה (בראשית א').
ראה קאסוטו, שם, 167: אשר התחילו לבנות.
ראה ראב"ע בבאור על-אתר. וכדרך באורו לכתוב בבראשית א', כו נעשה אדם.
יזמו מקביל, על פי עניינו, אל ויאמרו במשמעות של חשבו לעשות.
מכאן שימוש לשון שם-הויה, ולא שם-אלהים הדיין השופט, גם בפתח המערכה: וירד ד'; וגם בפתח התמונה הנוכחית: ויאמר ד'. וראה הערה 19 לעיל.
מאוחר שהוא מוקדם.
ראה קאסוטו, שם, עמ' 169; וראה סדנה, שם, עמ' 69.
ראה ישעיהו פרקים י"ג, י"ד, מ"ז; ירמיהו נ', נ"א.