המבול וה abūbū

למרימי הגבה התמהים על הכותרת המוזרה נסביר מיד כי abūbū הוא מבול באכדית. סיפור המבול המסופוטמי, האבובו- המסופר בשפת בבל העתיקה, אכדית, דומה דמיון מפתיע לסיפור המבול הישראלי.
בחפירות ארכאולוגיות ברחבי המזרח התיכון נמצאו גרסאות אחדות לסיפור המבול. נעסוק בשתיים שבהן שרידי הטקסט מלאים למדי - אַתְרַ-חַסִס וגִלְגַמֵש.

כיצד הגיע לידנו סיפור המבול המסופוטמי?

במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה זנח פרקליט בריטי חסר מנוח את החיים המשעממים שבבריטניה ויצא למסע במזרח. הוא הגיע לעיר מוסול (בעיראק של היום) והוקסם מן הביצורים ומהחפירים המאובקים שהיו בה. כעבור כמה שנים התברר שזו העיר העתיקה נינווה שמסופר עליה בספר יונה. שמו של הפרקליט חובב הארכאולוגיה הוא אוסטין הנרי לאיארד, והוא שחשף את ארמונו ואת ספרייתו של אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, מלך אשור. אַשוּרְבַּניפַּל חי במאה השביעית לפני הספירה, והיה מגדולי מלכי אשור וחובב השכלה. בספרייתו נמצא אוצר בלום של כתבי דקדוק, היסטוריה, המנונים ורשומות מסחריות. הספרייה נחשפה לאחר 2,500 שנה על לוחות הטין, התבליטים והפסלים הועברו למוזאון הבריטי בלונדון. הם נמצאים שם עד היום.
בין שאר הספרים נמצא בספרייה המיתוס רחב היריעה עלילות גִלְגַמֵש, כתוב על גבי 12 לוחות. שרידי תרגומים של המיתוס הזה לחוֹרית ולחִיתִית נמצאו באנטוליה שבטורקיה ואף במגידו שבישראל.

עלילות גלגמש

גלגמש היה מלך העיר אֶרֶךְ שבדרום מסופוטמיה מ-2,500 לפנה"ס בקירוב. בין הסיפורים שנכתבו עליו גם 'עלילות גִּלְגַּמֵשׁ' - הגדול שבהם. על פי 'עלילות גִלגַמֵש' יצרו האלים מטיט את אֶנְכִּדֻ, אדם שיכולתו הייתה כשל גִלגַמֵש. אֶנְכִּדֻ וגלגמש נעשו ידידים בנפש ויחד חווּ הרפתקאות רבות. באחת מהן נגזר על אֶנְכִּדֻ למות. מותו הטיל אימה על גלגמש, כי הוא הבין שביום מן הימים ימות גם הוא.
גלגמש סירב להשלים עם גורלו והחליט ללכת אל אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, גיבור סיפור המבול. לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם ולרעייתו העניקו האלים חיי נצח, והוא ישב בקצה העולם. גלגמש יצא למסע מפרך ומסוכן והגיע אל אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם. הוא ביקש ללמוד מאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם את סוד חיי הנצח. אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם הציע לגלגמש לזנוח את כוונתו, אך בכל זאת סיפר לו כיצד השיג את חיי הנצח. הסיפור הזה נמצא בלוח האחד עשר של 'עלילות גלגמש' (מתוך 12 הלוחות שהתגלו בספרייתו של אשורבניפל). וזה הסיפור:
האלים הגדולים, ובראשם אלוהי השמים אַנֻ ואלוהי הרוח אֵנְלִל, החליטו להביא מבול שיִמחֶה את כל האנושות. אל החוכמה אֵאַ לא היה יכול לגלות את ההחלטה לבן חסותו האנושי אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, כי האלים נשבעו לא לגלות את הדבר לבני האדם. כדי להתגבר על מגבלה זו מצא אֵאַ תחבולה. הוא פנה לגדר הקנים בדברים הבאים כאילו הוא מדבר אליה:

'גדר קנים, גדר קנים, קיר, קיר!
גדר קנים - שמעי! קיר - הקשב!
הו, איש שֻׁרֻפַּךְּ,* בן אֻבַּר-תֻּתֻּ!**
החרֵב ביתך, בנה ספינה!
עזוב רכושך, בקש חיים!
מְאַס בחפצים, חלֵץ חיים!
העלה לתוך הספינה זרע מכל חי!
והספינה שאתה תבנה,
יהיו חלקיה מדודים;
יהא רוחבה שווה לאורכה.
כסה אותה בגג כמו התהום'.
('עלילות גלגמש',בתרגום אליעזר [אד] גרינשטיין, לוח יא, שורות 21-31)

* שֻׁרֻפַּךְּ - שם עיר.
** אֻבַּר-תֻּתֻּ - שם של אחד ממלכי שומר.

אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם שמע את הדברים שאמר אֵאַ לגדר הקנים והבין שבעצם הוא נתן לו עצה. אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם התחיל לבנות ספינה, אולם הוא חשש שגם אנשים אחרים יבינו שצפויה סכנה גדולה. לפיכך הציע אֵאַ לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לספר לבני עירו שהוא חושש מכעס אל השמים אֵנְלִל, ובונה ספינה כדי להפליג במים ולהיות תחת חסות אל החוכמה והתהום – אֵאַ:

אֵאַ פתח פיו ודיבר,
אמר אלי, אל עבדו:
'אתה תדבר אליהם כך:
נדמה לי שאַנְלִל מואס בי.
לא אוכל לשבת בעירכם;
לא אשים רגלי באדמת אַנְלִל.
ארד לתהום ואשב עם אֵאַ, אדוני.
(שם, שורות 36-42)

אֵאַ הציע לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לספר לבני עירו שעם עזיבתו ימטירו עליהם האלים ברכה. אולי בעקבות הבטחה זאת נאספו בני העיר - מנער ועד זקן - ועזרו לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם במרץ לבנות את הספינה. לאחר חמישה ימים היה שלד הספינה מוכן:

ביום החמישי עיצבתי תבניתה.
כל צלע בסיפון 120 אמה; גובה צדדיה היה 120 אמות.
כל צלע בתקרתה מידתה 120 אמות.
עיצבתי צורתה וציירתי אותה.
עשיתי בה שישה מפלסים;
כך חילקתי אותה לשבעה.*
בחלקה הפנימי עשיתי תשעה תאים.**
(שם, שורות 56-62)

* שבעה- שבע קומות
** תשעה תאים - בכל קומה תשעה תאים.

1אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם ביצר את הספינה, אטם אותה וצייד אותה במזון רב. כשהושלמה המלאכה הוא העלה לספינה את כל רכושו, את בני משפחתו וכן בעלי חיים ובעלי מלאכה.

[עד] שקיעת [השמש], הספינה גמורה.
[היות והעלייה לספינה] קשה,
הביאו קרשי כניסה למעלה ולמטה.*
[הקרשים הגי]עו עד שני שליש (מגובהה).
[כל מה שהיה לי] העמסתי עליה:
כל מה שהיה לי בכסף העמסתי עליה;
כל מה שהיה לי בזהב העמסתי עליה;
כל מה שהיה לי מזרע כל חי [העמסתי] עליה.
העליתי לתוך הספינה כל קרובי משפחתי.
חיית הבר, חיית השדה,
ואף אומנים - כולם העליתי.
(שם, שורות 76-86)

* למעלה ולמטה- כדי לעלות הן למפלסים העליונים והן למפלסים התחתונים.

נקבע שאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם יקבל אות שיודיע לו על התחלת המבול. מזג האוויר הפך סוער.

התבוננתי בצורת היום;
להביט ביום היה דבר מפחיד.
באתי לתוך הספינה וסגרתי היטב את הפתח.
(שם, שורות 92-94)

עם שחר התגלתה תמונה מבעיתה - אל הסערה אַדַד, מלוּוה באלים המשחיתים, מרעימים בקולם:

אימת אַדַד חוצה את השמים,
והופכת את המואר לחושך.
[...] הארץ ככלי [חרש] ניפץ.
יום אחד נשבה [הרוח בארץ].
במהרה נשבה ו[...] את הארץ.
היא עברה על [התושבים] כמו קרב.
איש לא ראה את אחיו;
לא הובחנה האנושות מן השמים.
(שם, שורות 106-113)

האלים עצמם נחרדו מאימת המבול, וכמה מהם התחרטו על ההחלטה למחות את האנושות.
המבול נמשך שבוע. לאחר שבעה ימים התבונן אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם בעולם:

בבוא היום השביעי, פרש (?) מן הקרב הסער, המבול,
שנאבק כמו אישה בחבלי הלידה.
הים נרגע, הסערה שככה, והמבול נגמר.
כשהבטתי ביום, שררה דומייה.
האנושות כולה הפכה לעפר.
המרחב השטוף היה שטוח כמו גג.
(שם, שורות 130-135)

הספינה של אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם נעצרה באחד ההרים ועמדה שם שישה ימים. ביום השביעי התחיל אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לשלח ציפורים מהספינה. הוא שלח סנונית ולאחר מכן יונה ולבסוף את העורב. לאחר שהעורב לא חזר ידע אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם שהמבול תם. הוא הקריב קרבנות לאלים. האלים הריחו את ריח הקורבן והתקבצו. עם האלים בא גם אַנְלִל. הוא זעם משום שלא כל בני האדם נכרתו במבול.
האלים ניחשו שאֵאַ הדליף את המידע על המבול לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם. אבל אֵאַ לא התנצל על מעשיו ואף בא בטענות לאַנְלִל. לדעתו אסור לפגוע בכל האנושות אלא רק במי שראוי לעונש:

אֵאַ פתח פיו ודיבר, אמר לאַנְלִל הגיבור:
'הרי אתה, הגיבור, יועץ האלים -
איך יכולת להביא מבול מבלי לחשוב?
על בעל החטא הטל העונש!
על בעל הפשע שלם גמולו!
(שם, שורות 179-183)

אֵאַ אמר לאלים כי לא גילה לאיש את תכנית המבול, ושרמז עליה לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם בלבד. לאחר התלבטות החליט אַנְלִל להפוך את אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לבן אלמוות.