|
![]() |
![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() |
הסדרי נגישות
![]() |
![]() |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור הבריאהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראית | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
במאמר קודם שעסק בתחינות היחיד ביקשתי להראות שאחד המפתחות להבנה ולשיפוט אסטטי של מזמורים היא מודעות למאבק המחברים במוסכמות (קונבנציות) הספרותיות שסוג ספרותי זה מטיל עליהם.1 טענתי, שעקב הכרתם את אילוצי הז'אנר ידעו בעלי המזמורים מראש, מהי הבעיה המבנית העיקרית שעליהם לפתור על מנת שיישום המוסכמה – לסיים את התחינה בהבעת תקוה – לא ייראה מאולץ מבחינה אמנותית. במאמר זה אבקש להראות שבמקרה של מזמור קד המצב שונה במקצת. אמנם גם כאן עשויה הבנת מערכת האילוצים עימה התמודד המשורר לתרום לשיפוט האסטטי של יצירתו, ואולם במזמור קד הדגם המסורתי מהווה אילוץ משני בלבד, ובעייתו העיקרית של המשורר אינה התמודדות עם מוסכמה ז'אנרית נוקשה. למעשה לא בעיה אסטטית מרכזית אחת עמדה בפני מחבר המזמור, אלא שורה של בעיות, שדרך פיתרונן היא אשר קבעה את האופי האמנותי של מזמור קד.2 בעקבות מיונם הסוגי של המזמורים על-ידי גונקל מקובל לשייך את מזמור קד לטיפוס ההמנונים,3 וכבכל סוג איבחנו גם כאן דגם יסודי, ובו ארבעה מרכיבים: הזמנה להלל את ה', משפט מעבר קצר, המציג את נושא ההלל; החלק העיקרי, שהוא הפיתוח וההרחבה של הנושא; מסקנה, שזיקתה הענינית לחלק הראשון יוצרת מסגרת למזמור כולו.4 ואולם למעיין בהמנונים מתברר, שמוסכמותיו הספרותיות של סוג זה אינן כה כובלות כאלו שבתחינת היחיד, שהיא מוגבלת למדי בשל המוטיב העיקרי שלה – המאמין הנתון במצוקה, בעוד שמסגרת ההמנון מאפשרת למשורר מרחב תמרון רב יותר: יש לפניו מבחר מגוון של מוטיבים (כגון: האל בורא העולם; אדון ההיסטוריה; חסדי האל לאדם; חסדיו לישראל), מתוכם הוא יכול לברור אחד או יותר בהרכב זו או אחר, בלא שייפגע הדגם היסודי של ההמנון. זאת ועוד: דגם ההמנון אינו מחייב מעבר חד מאוירה אחת לשניה (כגון מיאוש לתקוה בתחינות היחיד), שהוא קושי אמנותי, אשר חומרתו מכתיבה מראש את הבעיה המבנית העיקרית אותה יהא על המשורר לפתור. ניתן אולי לדמות את הבא לכתוב תחינת יחיד למי שטרם צאתו לדרך הוא משקיף עליה עד סופה, מאתר בה את המכשול העיקרי, וקובע כיצד יתגבר עליו. לעומתו כותב ההמנון הוא כמי שרואה לפניו מספר דרכים, אף רואה את המכשולים הראשונים בכל אחת מהן, אך גם לאחר שהחליט באיזו דרך ילך עדיין אינו יודע אילו מכשולים נוספים צפויים לו, ואין לו אלא לסמוך על תושיתו, שיידע להתגבר עליהם לכשייאלץ לעשות כן. ה'מכשולים' הללו הם משני טיפוסים: בעיות רקע ובעיות מזדמנות.
על בעיות הרקע אני מציע למנות את הנתונים הבאים: (א) שכיחותם של הגדים וחיבורים קצרים בשבח האל הבורא בספרות המקראית בכלל, בספרות המזמורית בפרט ובהמנונים במיוחד. (ב) המנון אחנתון לשמש. (ג) קיומן של מסורות בריאה שונות וסותרות בישראל. (א) המצופה והמובן מאליו הם אויבי האמנות, האורבים במיוחד לפיתחו של אמן הבא לעסוק בנושא שיגרתי. בבואו לכתוב המנון לאל הבורא עמד המחבר בפני מציאות תרבותית של ריבוי אמירות שבח והלל בנושא זה. אין צורך לתארך במדויק את חיבורם של מזמר קד5 ושל שאר הכתובים שנזכיר להלן כדי לקבוע, שבעת חיבורו של מזמורנו היו נפוצים בתחומים השונים של היצירה הספרותית בישראל אמירות וחיבורים קצרים בשבח האל הבורא ויפי היקום. נמצאם בספרות הנבואה (כגון יש' מ, יב-טו, כב, כו; מא, ד; מב, ה; מה, ז, יב, יח; מח, יג; נא, ט-י; יר' ה, כב; י, יב-עג [= נא, טו-טז]; לב, יז; עמ' ד, יג; ה, ח; ט, ו; יונה א, ט; זכ' יב, א); בספרות החכמה (כגון: משלי ג, יט-כ; ח, כב-לב6; וכמובן בספרות המזמורית (כגון: תה' ח; יט; כד א-ב; לג, ה-ז; סה; עד, יג-יז; פט, יא-יג; צ, ב; צה, א-ד; צו, ה, יא-יב; קלה, ה-ז; קלו, א-ט; קמז; קמח).7 נראה שלפחות חלק מהם שימשו אף בפולחן,8 ועל כן היו מוכרים יפה. בנסיבות אלו ניתן להניח, שאמן אמיתי שבא לכתוב המנון, נתן בכך ביטוי לתחושתו, שכיוצר יש לו מה לחדש בסוג זה, אף שדשו בו רבים. ואכן, בחינת מזמור קד מראה, כי אם גם יש בו חידוד של אי אילו מסרים תיאולוגיים, הרי חידושו הממשי הוא בתחום האמנותי, והוא המקנה עוצמה גם למסר התיאולוגי שבמזמור. על רקע שבחי הבריאה האחרים בשירה המקראית ובמיוחד בספרות המזמורים ניתן להצביע על ייחודו הבולט ביותר של מזמור קד: הבריאה מתוארת כאן באריכות יתרה, ברצף של 33 פסוקים, ב-כג, ולאחר קיטוע קצר (פסוק כד) גם בפסוקים כה-כו. זאת בהשוואה למזמור קלו, בו מתמשך תיאור הבריאה לאורך 5 חצאי פסוקים בלבד (ה-ט; חציו השני של כל פסוק הוא הנוסחא החוזרת 'כי לעולם חסדו'). הצגה מובהקת עוד יותר של ייחודו של מזמור קד יש בנתונים הבאים: המזמור מציין לא פחות מ- 36 ברואים9 לעומת 6 במזמור קלו;10 14 במזמור סה,11 ו- 15 במזמור קמז,12 שהם ההמנונים הקרובים ביותר למזמור קד מבחינה זו. במקרים אחדים מתבקש הקיצור היחסי בשבח הבורא מעצם ההקשר והז'אנר, כגון באמירות כבוד הבאות כלוואי לשם האל (כדוגמת 'כה אמר האל ה' בורא השמים ונטיהם רקע הארץ וצאצאיה...', יש' מב, ה), או כשהרחבה יתרה עלולה להסיט את הדובר מעניינו הראשי (כגון ביר' י, יב-יג). לא כן בהמנונים. כאן מבטא אולי הקיצור את הצורך לומר, שאם 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע' (תה' יט, א), כלומר, אם היקום עצמו מעיד על גדולת בוראו – מוטב לא להרבות במילי שבח; די להפנות את הקורא להביט סביבו ('כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך...' תה' ח, ד)! מכל מקום מתברר, שעל רקע המסורת הספרותית של אמירות קצרות בשבח הבורא ברר לו מחבר מזמור קד דרך ספרותית חדשה: להאריך במקום לקצר; להרבות בפרטי הבריאה במקום להסתפק בדוגמאות מעטות. מן המזמור גם עולה, שפרטנות יתרה זו הולמת יפה את מטרתו ('מה רבו מעשיך ה'', פסוק כד), ויש עימה הגד ברור: אין צורך להרבות במילות שבח לבורא; די למנות את מעשיו אחד לאחד! משמעותו של פתרון זה היא, שככל שירבה באיזכור פרטי הבריאה, כך ייטיב המזמור לשבח את האל. המימוש הז'אנרי היעיל ביותר של עקרון זה הוא צורת הקטלוג: רשימת פרטים, שהמכנה המשותף שלהם ברור ומובן בין מאליו בין בזכות משפט פתיחה המציין אותו.13 הקטלוג היא ז'אנר ידוע ומוכר במזרח הקדמון (ראה לקמן) ובישראל בכלל, ואין זו המסגרת המתאימה להאריך בדוגמאות לכך. כי להזכיר שוב את מזמור קלו, המבוסס על דגם זה, כדי לציין, שעצם השימוש בקטלוג במזמורנו אינו יוצא דופן. ואולם חרף היותו כלי מתאים למשוררנו מבחינה אחת, הרי מגבלותיו האסטטיות של הקטלוג גלויות לעין. זהו ז'אנר טכני, יבש, חסר "הוד והדר", ומבחינה זו הוא מנוגד לתכלית ההמנון – להפעים. אני סבור שאתגר זה, הצורך לגשר על הפער בין היתרונות (התיאורטיים) לבין המגבלות (בתחום החוויתי) של דגם הקטלוג, הוא אחד הגורמים החשובים שתרמו לעיצוב המזמור כמות שהוא. כיצד התמודד המשורר עם קושי זה? בניסוח עקרוני ניתן לומר, שהוא דחה שניים משלשת המאפיינים המובהקים של ז'אנר הקטלוג ואין רק את המאפיין הבולט ביותר – ריבוי פרטים בעלי מכנה משותף. שני המאפיינים שנדחו הם (1) הסגנון האובייקטיבי;(2) חוסר החשיבות של סדר אברי הקטלוג.
(ב) מיד עם פרסומו של המזמור המצרי לאתון, השמש, הוכרו קווי דמיון בינו ובין תה' קד.16 הרי השוואה של כתובים נבחרים משני ההמנונים, על מנת להזכיר לקורא מעט מן המשותף ביניהם. המובאות הן לפי סדר המזמור המצרי. בסוגריים מראי המקום ממזמור קד:
דומה כי די בכתובים אלה להסיר ספק בקיומה של זיקה בין מזמורנו לבין ההמנון לאתון.17 מודעות למבנה השלד הקטלוגי אף של המנון אתון18 מאירה ביתר בהירות את מהות הזיקה בין שתי היצירות. אני סבור, שהשלד הקטלוגי של ההמנון המצרי היה אחד הגורמים אשר קבעו את מבנהו של מזמור קד; שההמנון המצרי, שכולו שיר שבח לאל הבורא אתון, מלא תפקיד דיאלקטי בחיבורו של מזמור קד: נשאבו ממנו חומרים רבים, ודווקא משום כך ניכר ניסיון להשתחרר ממנו, לבנות את מזמורנו בדרך שונה, עצמאית. ברור, מכל מקום, שהמחבר לא התעלם מן ההמנון המצרי, הן משום שהיתה בכך התחמקות מעימות רעיוני עם תפיסתו הדתית, והן משום שראה אתגר אמנותי בהתמודדות עמו. ניתן איפא לראות את מזמור קד כמעין דיאלוג (ואף פולמוס) סמוי עם ההמנון המצרי, במישור האמנותי והרעיוני כאחת. מצב זה עורר בעיה פואטית, וכפי שנראה בהמשך אכן התמודד עמה המשורר, ובהצלחה: המזמור חייב לעמוד כיצירה עצמאית, בלתי תלויה בהמנון אחנתון, אך בלי לוותר על הדיאלוג עמו. והרי זו בעיה פואטית מרכזית בכל תחומי האמנות.19 השלד הקטלוגי של ההמנון המצרי העמיד את מחברו בפני בעיות מן הסוג שציינו לעיל ביחס למזמור קד: כיצד לכתוב המנון, שיר הלל, על תשתית של ז'אנר כה יבש כקטלוג. מתברר שבהתמודדו עם בעיה זו נקט המחבר המצרי רק באחת השיטות אותן יישם מחבר מזמור קד, והיא החריגה מן הסגנון האוביקטיבי היבש (כגון: תופע בהדר; כל הארץ מלאת הדרך; מצרים בחג; דגי היאור יפזזו אל פניך; מה נפלאו דרכיך, ועוד). המאפיין השני של הקטלוג, אדישות לסדר האברים, שבעיני מחבר מזמור קד נראה כבלתי הולם את יצירתו, נשמר ביצירה המצרית.20 גם במישור הרעיוני עומד מזמורנו בפני עצמו, חרף הפולמוס הסמוי שהוא מנהל עם ההמנון המצרי. דוגמא מובהקת לכך היא איזכור שם האל הבורא. שם ה' נזכר במזמור קד שבע פעמים (א; טז; כד; לא; לג; לד; לה) בפיזור מעניין ובעל משמעות במזמור כשהוא נידון בפני עצמו: הופעתו מיד בפתיחת המזמור מבטלת כל "מתח", כביכול באשר לזהות הבורא שגדולתו מתוארת בהמשך; הופעתו במלים האחרונות של המזמור מעמידתהו אף היא במקום איסטרטגי ביותר; על מעמדו המיוחד של פסוק כד במערך המזמור כולו נעמוד בהמשך, אך בשלב זה ראוי לציין, שהוא נותן "תאוצה" לאיזכור צפוף יותר ויותר של שם ה', עד להופעתו הרצופה בכל אחד משלשת הפסוקים האחרונים של המזמור. פרישה זו של שם ה' יש לה איפא הגיון פנימי במבנה המזמור כשהוא לעצמו; אך מי שמכיר את ההמנון המצרי אינו יכול להתעלם מן הרושם שיש כאן גם פולמוס סמוי. ההמנון המצרי מזכיר רבות את שם אתון (תשע פעמים); פסוק כד עצמו, בנוסף על תפקידו האימננטי במזמור, נראה כמתפלמס עם מקבילתו המצרית: לעומת 'מה רבו מעשיך... האל היחיד, אין אחר מבלעדיו' פונה מזמורנו לאל (בלשון נוכח!) 'מה רבו מעשיך ה'', וכביכול "מתרגם" בכך את המונח "האל היחיד" למקבילתו המובנת מאליה. במקום '[מה רבו מעשיך] נסתרו מפני' נמצא בפסוק כד 'כלם בחכמה עשית' – ובכך מודיענו המחבר, שהוא הצליח לעמוד על אחד היסודות החשובים ביותר בבריאה, וכפי שנראה לקמן אף בנה את המזמור כולו בדרך שתדגיש זאת. נימה נוספת של פולמוס סמוי יש לראות בתאור הארץ החשכה: בהמנון המצרי משולה היא למת ('הארץ בחשכה כמו מת'), נתונה לשלטון חיות טרף, 'כי נח יוצרם באפקו', ואילו במזמורנו יש תפקיד חיובי גם ללילה,21 שאין בו כל אנרכיה, וגם בחשכה חיות הטרף שואגות 'לבקש מאל אכלם' (כא). כללו של דבר: אתון הוא חלק ממערכת היקום, ואילו ה' הוא מחוצה לה, אינו כפוף לה. אמירה זו עולה ממזמור קד כשהוא לעצמו, אך מי שרואה לנגד עיניו גם את ההמנון המצרי יכול לעמוד גם על היסוד הפולמוסי שבה.22 (ג) הרצון להטיל על דגם הקטלוג סדר אברים משמעותי מעורר את הבעיה, על-פי איזה עקרון יוזכרו פרטי הבריאה: לפי סדר (עולה או יורד?) חשיבותם (מאיזו בחינה?) ואולי מן הקרוב לאדם (קרקע, עצים וכו') אל המרוחק ממנו (שמים, גרמי השמים)? אחת האפשרויות המתבקשות היא, כמובן, עריכה "כרונולוגית" – לפי סדר בריאתם. והנה מתברר, שבעל מזמור קד לא בחר בשיטה זו. דבר זה עולה הן מן הלשונות בהן נקט והן מן ההגיון הפנימי שבתאוריו. אין המזמור נוקט בשום מקום לשון המרמזת על סדר זמנים כלשהו, כגון 'בראשית', 'ראשון', 'שני', 'ויוסף ו...', 'ואחר...'; לשונות המביעים בריאה, יצירה, פזורים אמנם לאורך המזמור ('עשה' – ד; יט; כד; 'יסד' – ה; ח; 'יצר' – כו; 'ברא' – ל), ועולה מהם בברור שכל היקום נברא על-ידי ה'; אך לגבי מרבית הברואים (כגון השמים, החיות, האדם) אין שימוש בפעלים אלה (אלא: 'מקרה',23 'ינוסון', 'יעלו', 'המשלח', 'ישקו') ואף אין אמירה שהם נבראו. בדרך זו מתחוור לקורא, שהברואים אינם נמנים על-פי סדר בריאתם ה"כרונולוגי". כזאת עולה גם מסדר הפרטים הנזכרים: המזמור פותח ב'עטה אור...', אך רק בפסוק יט מדובר במפורש על יצירת הירח והשמש; המים לסוגיהם נזכרים לכל אורך המזמור (ג; ו-י; כה); כך גם בעלי החיים (יא-יב; יד; יז-יח; כ-כא; כה-כא). מתברר, אם כן, שהמחבר בחר ליצור רושם שאין הוא מונה את הברואים על-פי סדר בריאתם, ונראה לי הדבר תוצאה של ריבוי מסורות בריאה בישראל. על השאלה כיצד נברא העולם נותן המקרא יותר מתשובה אחת. סיפורי הבריאה בבר' א-ב, ג; ב, ד-כה, שאינם עולים בקנה אחד, לצד איזכורים אחרים בספרות המקרא הקשורים בבריאת העולם, כגון יש' נא, ט-י; איוב לח, מלמדים ללא ספק על ריבוי מסורות בריאה בישראל.24 התמונה המתקבלת כיום אצל הקורא במקרא לפי תומו, כאילו בבר' א מובאת המסורת ה"רשמית" (שלא לומר ה"נכונה") ואילו כל שאר הכתובים הם מעין ואריאציות ספרותיות, המיוסדות על המסורת העיקרית, בוודאי אינה נכונה; אין היא אלא ראיה למעמדו האסטרטגי של סיפור פתיחה, ולכח השכנוע שיש לסגנון "יבש", ו"סכמטי", כסגנון בר' א, כשמשתמשים בו בדרך ובהקשר הולמים. נמצא שאילו בחר לשבח את האל על-ידי תיאור סדר הבריאה, היה על מחבר המזמור להכריע איזו מסורת בריאה יציג במזמורו. אכן, אפשר לומר, כי מן הסתם יציג את המסורת המקובלת עליו, ואולם זהו פתרון גרוע מבחינת תכלית יצירתו: אם רצונו למקד את דבריו בשבח האל הבורא, מוטב לו שלא ירמוז לסיפור בריאה שיש עליו חולקים, משום שבכך הוא עלול להכניס למזמור יסור מעורר מחלוקת, שיסיט את תשומת הלב מן העיקר, ויפגום בתכלית המזמור. ואף זאת: מי לנו ערב, שהיתה למשוררנו העדפה של מסורת בריאה זו או אחרת? נמצא שהשאלה כיצד לספר על הבריאה, באיזה סדר למנות את פרטיה, היא ביצ רקע שהמחבר לא יכול היה להתעלם ממנה, באשר פתרונה עשוי לקבוע במידה מכרעת את מבנה המזמור כולו.25 מבעיה זו פטורים היו בעלי ההמנונים הקצרים יותר, לא רק משום שקיצורם איפשר להם לאזכר רק פרטים מעטים מן הבריאה, אלא גם משום שהיות הבריאה רק אחד המוטיבים בהם מחליש את חריפות הבעיה.
לאחר שנפרשו כמה מנתוני הרקע העשויים לתרום להבנת המזמור, אבקש לעיין בו במגמה לחשוף את הבעיות המזדמנות, שהפתרונות להן קבעו במידה רבה את עיצובה של היצירה. (א) המזמור פותח ומסיים במשפט קצר זהה 'ברכי נפשי את ה'', ויוצא בכך ידי חובת הדגם לפתוח בהכרזה ולסיים במסקנה (יסודות D; A) בדרך קלה ופשוטה, הנקוטה גם בהמנונים אחרים.26 בנמקו את קריאת הפתיחה במלים הספורות 'ה' אלהי גדלת מאד, הוד, והדר לבשת' (יסוד B) יצר לעצמו המשורר מרחב להקדיש את המזמור כולו למוטיב העיקרי בהמנונים – פירוט שבחי האל (יסוד C). ואולם הפתיחה 'ברכי נפשי' חורגת מעט מן המוסכמה בפתחה בברכה ולא בהלל לאל, וכך למקרא הפסוקים הראשונים המפרטים את שבח האל נוצר הרושם, כי גיוון זה של הדגם השגור בא על חשבון ההגיון הפנימי של הכתוב: הקשר בין ההמרצה העצמית לברך את האל, לבין הנמקתה המתיחסת ליפי הבריאה, נראה מאולץ: כהקדמה לתיאור הוד והדר הבריאה היינו מצפים לקריאת התפעלות ולא להמרצה לברך.27 השוואה עם מזמורים ח ו-קג תבהיר זאת. מזמור ח פותח בקריאת התפעלות 'ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים', ומיד בעקבותיה אכן מתאר המשורר מהו שמאדיר את שם האל ומבטא את הודו. מזמור קג פותח בהמרצה כפולה (פסוקים א; ב) זהה לזו שבמזמורנו, ומיד בהמשך באה הנמקה הולמת לקריאה זו 'ואל תשכחי כל גמוליו. הסולח לכל עונכי...' וגו'. נוצר איפא הרושם שבמזמורנו יש מעין קצר בין היסודות A ו- B, על מנת להגיע בפשטות יתרה לסוג C. אולם למקרא המזמור כולו מתברר, שהמפנה המפתיע הוא תכסיס ספרותי דומיננטי ביצירה, שקבע לא במעט את מבנה, ובהופעתו מיד בהתחלה יש משום רמז מטרים לכך. הוכחתה של טענה זו תידחה להמשך הדיון, באשר היא מחייבת ניתוח עניינים נוספים, אך כבר בשלב זה ראוי להתיחס למשפט הסיום, הזהה, כאמור, למשפט הפתיחה.28 לעומת המעבר התמוה בפסוק א הרי הופעת קריאת 'ברכי נפשי' בסוף המזמור נראית מובנת וטבעית ביותר, משום שפסוקים לג-לה מכשירים עבורה היטב את הקרקע. פסוקים אלה שונים מאלה שבפתיחת המזמור (למעט הקריאה 'ברכי נפשי את ה'') משתי בחינות: הם מנוסחים בגוף ראשון, ומדברים על תחושות השמחה והבטחון של המשורר (אשירה, אזמרה, שיחי, אשמח). לפיכך קריאת 'ברכי נפשי' בעקבותיהם היא טבעית, כמעט מתבקשת. בשיבוצה אחרי המלים 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם' ממלאת קריאה זו תפקיד נוסף: היא "מגלה" לקורא, שבעל המזמור הוא ההפך מן ה'חטאים' וה'רשעים', משמע הוא צדיק, אשר על כן הוא קורא לנפשו לברך את האל, מכחיד הרשעים. נמצא שסיום המזמור מתקשר באופן מעגלי לפתיחתו לא רק בעצם החזרה ה"טכנית", לכאורה, על 'ברכי נפשי', אלא גם מבחינה עניינית: אי אתה יכול להבין את פתיחת המזמור אלא אם כן הגעת לסופו. (ב) עצם הקריאה '...גדלת מאד הוד והדר לבשת', והתפקיד שהיא ממלאת – לנמק (בצורה בלתי צפויה, כאמור) את קריאת הפתיחה 'ברכי נפשי' –קובעים את התרשמותו הראשונה של הקורא: זהו מזמור שעיקרו ביטוי לרגשות המחבר. התרשמות זו מתחזקת למקרא פסוקי ההמשך, המתארים דברים מפעימים ביפים ובהדרם, כהוכחה לאמירה 'הוד והדר לבשת': השמים המוארים, העבים וצורותיהם הציוריות מעוררות הדמיון, מלאכים אפופי אש לוהטת, זרימה אדירה של שטפונות מים, נופי הרים וגבעות. ככל שמתמשכים התיאורים הללו כן מתגבשת בקרב הקורא ההכרה, שהוא עמד על הרעיון היסודי של המזמור: הוכחת טענת 'הוד והדר לבש'. הכרה מעין זו (היכולה לאפיין גם את המאזין ליצירה מוסיקאלית, בהיות המוסיקה כמו הספרות אמנות המתרחשת במימד הזמן) עשויה להיות מורכבת משלשה שלבים. בשלב הראשון מגשש הקורא תוך נסיון למצוא את ה"מפתח" להבנת היצירה, ובסופו, משנדמה לו כי אכן הגיע אליו, הוא חש ריגוש אינטלקטואלי של מי שהגיע לתובנה; בשלב השני, עם המשך הקריאה, משמתברר לו שהנחתו מקבלת אישור וחיזוק, מתחלף הריגוש לנחת רוח שלווה; ואולם אם שלב שני זה מתמשך יתר על המידה עלולה תחושת הנחת להתחלף בשעמום, במסקנה שאין טעם להמשיך לקרוא, משום שכבר הכל גלוי וידוע וצפוי. נמצא שביסוס היצירה על קטלוג של פלאי הטבע, שהוגדר לעיל כ"הגד" בפני עצמו, ולא רק כאמצעי טכני, יוצר בעיה מבנית: כיצד להתמיד בדגם הקטלוג בלא שיגיע הקורא מוקדם מדי לשלב בו יחוש שאין לו עוד חפץ בקריאת היצירה. האם פתר המשורר בעיה זו? דומה כי בעובדה שאנו קוראים במזמור עד סופו בלא להגיע לשלב השעמום יש משום תשובה חיובית חד משמעית לשאלה זו, ולא נותר אלא לבדוק כיצד עשה זאת המחבר. את הפתרון ניתן להגדיר כהעתקה מודרגת של הדגשים בתיאור הבריאה מן המרגש אל התכליתי. תיאורי האור, השמים, המים, העבים, זרימת המים, המתמשכים עד פסוק ט יוצרים בבירור את תחושת ההוד וההדר, ובהדרגה מגבשים אצל הקורא את ההשערה, כי יפי הבריאה הוא המסר של המזמור. עתה הוא מצפה לתחושת נחת הרוח המלווה את האישור המוחלט של השערתו. ואולם כבר לפסוק ח מתגנב מוטיב התכליתיות בבריאה: זרימת המים 'אל מקום זה יסדת להם' מונעת שיטפונות בעולם; הנחלים הזורמים משקים את חיות השדה ואת העצים, שבין עפאיהם שוכנות הצפרים. הופעתו הראשונה של מוטיב התכליתיות אינה בולטת, ואי אפשר לאבחן אותה אלא במבט לאחור. משהוצג רצף של מספר פרטים; אך אם אין בה עדיין כדי להעלות השערה חדשה בעניין המסר של המזמור, הרי יש בה כדי לעכב בעד אותה תחושת נחת רוח לה מצפה עתה הקורא. נראה שרק בהגיעו לפסוקים יא-יב הוא יכול לתקן לעצמו את השערתו הקודמת, לפיה עיקר המזמור לשבח את יפי הבריאה, ולהעלות בהיסוס השערה חדשה לגבי הצופן של המזמור29: עיקרו הוא השבח על תכליתיות הבריאה. חיזוקים להשערה חדשה זו אפשר למצוא בפסוקים יד-כג: מילית המפתח בהם היא 'ל' התכלית, והשימוש החוזר ונשנה בה30 תורם לביסוס התחושה, כי הפעם לא טעה. אישור מוחלט לכך בוודאי מוצא הקורא בפסוק כד, המשבח לא את יפי הבריאה אלא את חכמת הבורא.31 גם המבנה המשולש של הפסוק, החורג ממבנה מרבית הפסוקים במזמור, (מה שהביא כמה חוקרים לפקפק במקוריותו. ראה לקמן, הערה 34) מאשר, שזהו שיא המזמור. עתה, משהגיע לשיא נראה לקורא שיותר אין למזמור מה לחדש: אכן, הוא טעה בשלב ראשון בהבנת המסר, אך עתה אין עוד מקום לטעות: חכמת האל בבריאה היא שבחו העיקרי. מה שנראה במבט ראשון יפה בלבד – הלך והתברר גם כתכליתי, מחוכם ומחושב.32 (ג) מיקומו של פסוק השיא (כד) הרבה לפני סופו של המזמור, בצורה שקוטעת את רשימת ברואי האל (שהרי רשימה זו נמשכת גם בפסוקים כה-כו),33 ממלא תפקיד מבני כפול: (1) ביצרו רושם של התפרצות פתאומית, הוא מציג את המשורר כמי שלא יכול היה לעצור בעצמו מלהביע, שלא במקומה, כביכול, את התובנה שהבריקה בו לגבי המסר האמיתי של הבריאה; והרי במצב זה ממש מצוי הקורא. (2) קוטע את דגם הקטלוג, קודם שייגע יותר מדי את הקורא בשל ארכו ובשל השימוש התכוף ב'ל' התכלית בפסוקים יד-כג. ואולם הגעה לשיא היצירה בשלב מוקדם מדי, אחד-עשר פסוקים לפני סיומה, יוצרת בעיה מבנית חדשה: יש סכנה שיתרת המזמור תהיה מעין סרח עודף שמיותר אולי לקראו, שהרי כבר אנו מעבר לשיא המזמור, וכבר עמדנו על המסר שבו. אני סבור, שגם בעיה זו באה על פתרונה תוך שימוש מתוחכם באותה טכניקה מבנית של המפנה המפתיע, הפעם בלא שיצטרך הקורא להחליף את השערתו, כי תכליתיות הבריאה היא הצופן להבנת המזמור. תוך כדי פיתוח מוטיב התכליתיות בבריאה, ובד בבד עם התחדדות ההכרה אצל הקורא בחשיבותה, מתגבשת תחושה, שהמזמור מלמדנו גם על קיומה של מחזוריות אימננטית ביקום. הרושם הוא, כי מוטיב זה, שבספר קוהלת נעשה בו שימוש אמנותי ליצירת אוירה מלנכולית ('דור הולך ודור בא... וזרח השמש ובא השמש ...סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח' וכדו', א, ד-ט), מצטרף כאן לשבחי האל, כחלק בלתי נפרד מתיאור התכליתיות בעולם. אמנם בניגוד למוטיב התכליתיות, הנישא באופן ברור על-גבי 'ל' התכלית, אין כאן דברים מפורשים על המחזוריות הנצחית, הבלתי נמנעת, כביכול, בעולם, אך יש במזמור מספיק נתונים התורמים לבניין ההשערה, שכוונתו לשבח לא רק את תכליתיות היקום אלא גם את המחזוריות שבו. השערה זו נבנית מתיאורי זרימת המים בפסוקים ו-י; מאיזכור השמש והירח, היום והלילה בפסוקים יט-כ; מתיאור "חילופי התפקידים" המחזוריים בין האדם לבעלי-החיים בפסוקים כא-כג. וכך מגיע הקורא לפסוק כד כשהוא מצוייד בהכרה ברורה לגבי המסר הכפול של המזמור: העולם תכליתי ומחזורי, וזהו שבחו של הבורא. ה-anticlimax בפסוקים כה-כז, העשוי, כאמור, להיראות "סרח עודף" (וגם בכך הוא ממלא תפקיד פואטי, שהרי כדי להעניק לפסוק כד מעמד של שיא יש הכרח ליצור אחריו ירידה כלשהיא!) אין בו דבר שיכול לערער את מסקנת הקורא. ואולם בפסוקים כח-ל חוזרת בפעם השלישית אותה תופעה מבנית – המפנה המפתיע, המעבר הבלתי צפוי, ושוב נשברת, הפעם רק בחלקה, השערתו ה"וודאית" הקודמת של הקורא. שהרי הכתוב קובע כאן במפורש, שאין בעולם מחזוריות בלתי נמנעת: 'תתן להם ילקטון תפתח ידך ישבעון טוב תסתיר פניך יבהלון תסף רחם יגוועון ואל עפרם ישובון. תשלח רוחך יבראון ותחדש פני האדמה'. נמצא הקורא מופתע שוב, אולי אף מאוכזב, מכשלונו החוזר ונשנה לגלות את ה"צופן" של היצירה במלואו: אכן, הבריאה תכליתית, אך אין היא מחזורית כמו שטעה לחשוב. למקרא המנון אחנתון, שאחד הלקחים העיקריים העולים ממנו הוא כי יש מחזוריות קבועה ובלתי ניתנת להפרעה בעולם, יובן ההבט הפולמוסי של המסר ההפוך של מזמור קד. אף דרך הבעתו של מסר זה במזמור – כהפתעה, כתיקון של אי-הבנה, יש בו מן התשובה הסמויה לטענת ההמנון המצרי. (ד) אין זו הפעם האחרונה שעושה המחבר שימוש בתכסיס המפנה המפתיע. הפיסקה לב-לה חורגת מכמה וכמה בחינות מכל שקדם לה: רק כאן חוזר המזמור (לאחר 'ברכי נפשי' שבפתיחה) לגוף מדבר (פסוק לג); בעוד שלאורך המזמור כולו ממלא האדם תפקיד משני ושולי הרי בפסוקים אלה הוא העיקר; מוטיב הצדק והרשע אינו נרמז כלל לאורך המזמור, ונראה לפיכך שלא במקומו בסופו. ואולם אין בזאת כדי להצדיק את הסברה, שפסוקים אלה אינם מעיקרו של המזמור המקורי.34 כבר ציינתי שהקריאה 'ברכי נפשי' והמעבר החד לתיאור הוד הבריאה הם רמז מטרים, היוצר ציפיות לנימה אישית גם בהמשך המזמור. ציפיה זו מתממשת רק בפסוק לג. הנימה האישית יוצרת זימון נאה ומקובל בספרות המזמורים לאיזכור מוטיב הצדיק והרשע, וגם את הבאתו כסיכום להמנון אפשר להבין: ההרמוניה המלאה ביקום, עליה עמד המחבר תוך כדי תאוריו, הביאתהו למסקנה שלא יתכן שיהיה קיום ממושך לרשעים, שהם הגורם היחיד הפוגם בהרמוניה זו, ומכאן בקשתו (או מסקנתו ההגיונית, לדעת אחרים) 'יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם'.35 לכאורה, אין בהסברים אלה כדי לבטל את הצרימה המבנית של מעבר חד מדי מתיאורי הבריאה, מן ההפתעה ה"טריה" של המסקנה בדבר חוסר הוודאות במחזוריות היקום, אל הבעת שמחה אישית של המשורר. ואולם טענתי היא, שכיוון שלאורך כל המזמור הוכנה הקרקע למעבר חד זה – אין הוא חד מדי בעשותו את המפנה המפתיע לנורמה האסטטית השלטת במזמור, לצד הקטלוג, נתן המחבר הכשר (במשמע "כשר" ומשמע "כשירות" כאחת) ספרותי למעבר החד גם בסוף המזמור, וכך היה ההגד בתחום החברתי-מוסרי לחלק בלתי נפרד מן המזמור גם מבחינה רעיונית ואסטטית. הערות:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
![]() |
|
123 |