|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > ירושלים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הכותל המתרומם בנדבכי אבניו הקדומות בלב ירושלים הקדושה הוא מהמקומות הנערצים ביותר בחיי ישראל, עוד מדורות קדומים. שריד דל מתפארת העבר ומקדש מעט להמונים שנהרו אליו תמיד והביעו לפניו בתפילותיהם את כיסופיהם אל הגאולה ואל הקוממיות על אדמת אבות, התפילות בחלקן התקיימו עם קום מדינת ישראל, ירושלים הייתה לבירתה ושיבת גלויות ישראל אליה, אולם הכותל נתון בידי זרים ואין היהודי יכול להתקרב אליו.
הכותל הוא קטע מהחומה המערבית, המקיפה בימינו את חצר המקדש ובימי קדם את בית-המקדש הראשון והשני, נדבכי אבניו הנראים על פני האדמה בימינו הם מתקופת בית-המקדש השני, מלפני כאלפים שנה. עליהם נוספו נדבכים בתקופה יותר מאוחרת והעליונים ביותר מלפני כמאה שנה, בהשתדלותו של השר משה מונטיפיורי בונה ירושלים החדשה. אורך הכותל יגיע ל-28 מ" גובהו - 18 מ' ובו 24 נדבכי אבנים, בתחתונים אבנים גדולות ובעליונים -קטנות, חלק גדול מהכותל טמון במעמקי מפולת החורבות, שהצטברה סביבו במרוצי הדורות. במפולת כ-19 נדבכים, והתחתונים ביותר הם הקדומים ביותר, אולי מתקופת בית-המקדש הראשון. עומק הכותל הטמון באדמה הוא כמעט כגובה הכותל הגלוי מעל האדמה. רצפת הכותל בימינו נמצאת 708 מ' מעל פני הים התיכון, זה המקום הנמוך ביותר בשטח העיר העתיקה של ימינו. מעבר לכותל, מזרחה, חצר המקדש ובו מסגדי המוסלמים: עוד מדורות קדומים התחילו יהודים לבוא אל הכותל ולשפוך לפניו את מרי שיחם ודמעותיהם על אבניו הדוממות, שספגו מצער ישראל ומכאוביו, לפיכך קוראים לו הגויים: כותל הבכיות, או כותל הקינות. הקדמונים אמרו על בית-המקדש:
היהודי היה בא אל הכותל להתפלל את תפילותיו הרגילות. "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שהחייתנו וקיימתנו וזיכיתנו וקירבתנו לבוא לביתך שבחרתה ואהבתה מכל משכנות יעקב, שעינך ולבך בו בחורבנו ובבנינו וכמו שראינוהו בחורבנו נזכה לראות בבנינו על-ידי כינוס גלויות ישראל..." בתפילה אחרת: לבין סדקי הכותל-המערבי היו שמים המתפללים פתקאות ובהן כתובות בקשות שונות לריבון-העולמים. בין האבנים תקועים גם מסמרי ברזל. מנהג היה ליהודי ירושלים, אם יוצא אחד לחו"ל, יתקע לפני צאתו מסמר בכותל. לשם סגולה וברכה, מנהג זה נוצר על יסוד דברי ישעיהו הנביא: "ותקעתיו יתד במקום נאמן".(ישעיה כ"ב, כ"ג). המסמר הוא רמז ליתד הנזכרת. משה ירושלמי דורש על התיבה:
על פני הכותל מרחפת רוח הקודש ומיללת על חורבן המקדש. מסופר על רבי נתן שנכנס ומצא בית המקדש חרב וכותל אחד עומד. אמר: מסופר על אברהם ברוכים, מגורי האר"י הקדוש בצפת בסוף המאה השש עשרה, שזכה לראות את השכינה: בדורות קודמים היה הכותל מכוסה אשפה, עד שבא הסולטן התורכי סולימן, בונה חומת ירושלים וציווה לגלותו. ר' אליעזר נחמן פואה מספר בשנת ש'- 1540 בקירוב: "הוגד לי שבימי המלך שולטן סולימן לא היה נודע מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול, ראה אישה באה ובראשה סל זבל. על דברי שיר-השירים: "הנה זה עומד אחר כתלנו" - אומרת האגדה: הקדוש-ברוך-הוא: 'עומד מאחורי הכותל והוא משגיח משם ומשקיף על בני אדם'. השם יתברך, כביכול, עומד אחורי הכותל ומציץ דרך נקבי הכותל... בנדבכי אבני הכותל הייתה אבן אחת שהייתה מעכבת את גאולתם של ישראל והיא נתקעה בכישוף בידי ירבעם בן נבט המלך הרשע שהרבה עבודה-זרה בישראל. והנה הופיע בחור בירושלים, ואמר כי שלחו המלך משבט ראובן, בירושלים להסיר אבן אחת שהייתה בכותל מערבי בבית תפארתנו אשר בנה אותו ירבעם בן נבט, והייתה עשויה בדרך כישוף ובכל עת שהייתה בכותל לא יכלו בני ישראל לצאת מן הגלות. והבחור הזה התפאר כי הוציאה...(קובץ על יד תרמ"ח עמ' 32) לפי גרסה אחרת בימי-קדם חולקה עבודת בנין בית-המקדש בין שדרות העם השונות. הכותל המערבי נפל בגורל העניים. הללו הקימוהו בעמל רב, כי לא יכלו לשכור פועלים לעזרתם. כאשר התחיל חורבן המקדש בידי שונאים מתפרצים, ירדו מלאכי עליון, פרשו כנפיהם על פני הכותל ואמרו: אין הכותל הזה, עמל עניים, חרב לעולם. (זאב וילנאי אגדות א"י מהד' ה', תשי"ט עמ' 103)
היו באים המוני יהודים לבקר את הכותל וקוראים את "מגילת איכה" וקינות לזכר חורבן ירושלים ושרפת המקדש. חכמים פסקו: המשורר הקדמון שר על תשעה באב: בחשכת הלילה מופיעה על פני הכותל והמתפללים יונה לבנה, סמל של כנסת ישראל, פורשת כנפיה והומיה בקול עצוב כמשתתפת בבכי המקוננים על חורבן המקדש. אבני הכותל מתכסות טיפות טללים, האגדה אומרת שאלו הן דמעות האבנים, הבוכות יחד עם ישראל... בליל תשעה-באב יוצא ממקום בית-המקדש קול אנחה נוראה, המתפשט על פני ירושלים ורק צדיקים גמורים מרגישים בו... באיגרת שנשלחה מן הארץ אל בני הגולה מסופר על אותות הגאולה.. בליל תשעה-באב כבים הנרות הדולקים בבתי-התפילה המוסלמים בחצר-המקדש. עולה רגל בשנת רמ"א - 1481 מספר: "וידעו רבותי כי זה דבר שאין להסתפק (= להטיל ספק) בו. כי בכל שנה ושנה, בליל תשעה-באב" כל הנרות שבעזרה (חצר-המקדש) הם נכבים מאליהם, ואין יכולים לחזור ולהדליקם. והישמעאלים הם יודעים מתי הוא תשעה-באב. וזהו ברור ומפורסם לכל".
השם הכותל המערבי כבר נזכר בספרות הקדומה, בדברי המדרש מהמאה הרביעית-החמישית לספירה. לפי הסברה הוא מצויר במפת מידבא מהמאה השישית לסה"נ. בחלקה המערבי דרומי של העיר משובצים במפה זו בנינים אחדים בגבול חצר המקדש. בצד ימין נראית צורה מרובעת ובה ארבע קווים, אולי זהו הכותל על נדבכי האבנים. עולי-הרגל היהודים ורבים גם לא-יהודים מספרים על ביקוריהם לפני הכותל המערבי. בדורות קודמים היו היהודים בירושלים נאלצים לשלם לראשי המוסלמים-המערביים הגרים בבתים הסמוכים לכותל המערבי תשלום מיוחד, בכדי למנוע כל הפרעה ותקלה להולכים אל הכותל להתפלל. מעניין לעיין בפנקס החשבונות של קהילת היהודים בירושלים, מלפני כמאה שנה, ולמצוא בין ההוצאות השונות, סכום התשלום: "למערביים וחילו בעל כותל מערבי לסתום פיהם".
הכותל נמצא בהקדש של העדה המוסלמית המערבית, (המרוקנית) שבניה מתגוררים בבתים סביבו, הקדש זה נקרא על שם קדושם אבו-מדין, הקבור במרוקו. הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד ניסה בעת ביקורו בירושלים בשנת תרמ"ז - 1887 לרכוש את הכותל. הוא הציע למוסלמים השוכנים מסביבו בבתים דלים, לבנות שכונה נוחה ויפה, מחוץ לעיר ולמסרה להקדש המוסלמי. אולם, תוכנית נשגבה זאת לא התגשמה. יש המייחסים את ראשית כישלונה בהתנגדות הרבנים הספרדים של אותם הימים. בעת ביקורו של הברון רוטשילד לפני הכותל התרגש רבות למראה הקדוש ובצד אחר בחל בעזובה והלכלוך סביבו. אז התעורר בו הרצון לגאול את המקום הקדוש הזה. הוא בא במגע עם נסים בכר שהיה עסקן רב פעלים באותם הימים בירושלים ומהלכים הלו לו גם בקרב שליטיה התורכים. המושל התורכי של אותם הימים, רעוף פחה, הסכים בהתחלה לחלופין, ובכר חשב שבזה הבטיח את הרכישה ולא בא במגע עם ראש הואקף המוסלמי המערבי בשם אבו-בשיר, שבפיקוחו נמצא גם הכותל. מכל פרשה מעניינת זאת נשארו רק קטעי ידיעות בעיתון הירושלמי 'הצבי', בעריכת א, בן-יהודה: מקץ זמן מה הופיעה באותו עיתון ידיעה: בגיליון הבא של אותו עיתון מספר העורך על, חכמי עדת הספרדים שלחו להשר הגדול בהיותו בדמשק טלגרם לבקש ממנו, כי לא יעשה בעניין הזה דבר בלי הסכמתם. והשר הנדיב החפץ בכבוד החכמים ואינו יודע מסתריהם רצה את בקשתם. ויפקד לה' נסים בכר... לבקש מהחכמים כי יחתמו גם הם על הבקשה שחתם הוא, השר, להגישה לכבוד פחת עירנו בהבקשה הזאת, אשר ראינו בעינינו מבקש השר ממשלתנו יר"ה כי תואיל הממשלה חלף הבתים אשר יבנה לעניי המוסלמים היושבים במקום הזה לכתוב את המקום על שם עדת היהודים בירושלים. ועדת היהודים תתחייב לא לבנות על המקום הזה כל בנין, כי אם להחזיקו פנוי ובקי ליהודים הבאים שמה להתפלל. אך אם אי אפשר כי ייכתב המקום על שם עדת היהודים, הנה מסכים השר שייכתב על שם העיר ירושלים, אך בתנאי מפורש, כי פקודת העיר תתחייב לעדת היהודים לא לבנות על המקום הזה כל בנין ושיהיה המקום הזה ליהודים תמיד להתפלל שם. בשני האופנים יהיו התנאים והחיובים משני הצדדים חרותים על לוח בביאה לא מעל לפתח... והעורך מסיים: , מדוע זה ועל מה זה מעכבים החכמים הגדולים את הדבר הקדוש קודש הקודשים הזה, אשר היה עליהם למהר להחיש מעשיהם ולא לעכבהו אף רגע אחד, אם בעיניהם יפלא הדבר, הנה בעינינו לא יפלא'. (שם, מספר טו) בגיליון הבא ממשיך העורך לספר, ובגיליון אחריו בא ידיעה אחרונה על הפרשה הזאת: בינתיים החרימו חכמי הספרדים בירושלים את בן-יהודה ואת עיתונו, כי הוכיחם בדברים חריפים ובנוסח החרם נגדו, בן-יהודה מביאו בעיתונו במסגרת זהב, מרומז גם שכל דבריו נגדם בפרשת הכותל אינם אלא עלילה... אחד מילידי ירושלים שעשה רבות לחקירתה כותב בזיכרונותיו על המשא ומתן בקניית הכותל וסיבת כישלונו ועל ביקור הברון רוטשילד בירושלים בשנת תרמ"ז - 1887: תייר יהודי שביקר בארץ בתרס"א - 1901, סב גם אל הכותל ומתאר את מצבו העלוב וסבל היהודים הבאים אליו. הוא גם מספר על הצעת הברון רוטשילד: בשנת תרע"ב - 1913 שוב קמה תוכנית לרכישת הכותל, והפעם בקרב בנק אפק (אנגלו-פלסטינה קומפאני), אבי הבנק הלאומי של ימינו. מנהל הבנק מספר: בשנת תרפ"ט - 1929 שימש הכותל כגורם להתפרצות מאורעות הדמים בין הערבים והיהודים, וועדה שנתמנתה מטעם הממשלה הבריטית, בהסכם חבר-הלאומים, החליטה שזכות הבעלות על הכותל היא לערבים, אך ליהודים הזכות השלימה להתפלל לפניו בכל עת. עם זה נאסר על היהודים לקבוע מקומות-ישיבה ולתקוע בשופר בימים הנוראים, אולם צעירי ישראל לא השלימו עם הגזירה הזאת והיו תוקעים בשופר הגאולה וקהל המתפללים מריעים להם בהוקרה רבה... הערבים קוראים לכותל המערבי בשם אלבורק-הברק, וזהו כינויה של אותה סוסה אגדתית שעל גבה בא ביעף מוחמד נביאם מארצו ערב אל ירושלים. ממקום המקדש, מאבן-השתייה הסמוכה, עלה עמה יחד אל המרום, לשכון בגן-עדן של מעלה. בקצה הכותל דרומה, מתחת לשער- המערביים הפתוח אל חצר-המקדש, נגלו באדמה שרידי שער קדום, שהיה נקרא בקרב הערבים על שמו של מוחמד נביאם. ידוע במדע בשם שער-ברקלאי, לכבוד מיסיונר אמריקאי שגילה וחקר אותו לראשונה. דרומה יותר בולט מתוך הכותל קטע של קשת, הנקראת אף היא על שם אמריקאי אדוארד רובינזון, חוקר נודע של הארז בראשית המאה התשע-עשרה.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
