|
טקסטים, כמו אנשים, 'משוחחים' זה עם זה, מצטטים ומאזכרים זה את זה, ובמלים אחרות: מקיימים ביניהם דיאלוגים סמויים או גלויים. לדיאלוגים מסוג זה יש שמות שונים: אזכור, הרמז, אלוזיה, קונוטציה או - כפי שמקובל לומר היום - אינטרטקסטואליות.
אזכור טקסט אחד בתוך טקסט אחר יכול להיעשות בצורות שונות: על-ידי ציטוט ישיר, על-ידי התייחסות לדמויות או להתרחשויות מסיפורים ידועים (למשל, שילוב עקדת יצחק בסיפור מודרני), על-ידי שימוש בסממנים סגנוניים של הטקסט המאוזכר, וכדומה.
דוגמה 1
כאשר אנחנו מזהים בטקסט מסוים אזכור או הרמז לטקסט אחר המובלע בו, אנחנו מסוגלים לקלוט ולהבין אותו באופן עשיר ומלא יותר. במקרים כאלה הטקסט ה'אחורי' (המוקדם יותר) כאילו מחלחל אל תוך הטקסט ה'קדמי', שאותו אנחנו קוראים.
לעתים הטקסט המאוזכר הוא מקור השראה והזדהות ולעתים הוא דווקא בסיס לעימות ולוויכוח.
במקומו 'החדש' מקבל הקטע 'המושתל' משמעות חדשה. למשל, פסוק מהמקרא או מהתפילה עשוי להתגלגל לטקסט מודרני ולהשתנות או לשנות את 'סביבתו'.
דוגמה 2
כיום מרבים לדבר על "אינטרטקסטואליות". יש המשתמשים במושג זה כמושג נרדף לאזכור, אך בכל זאת יש ביניהם הבדל. כאשר מדברים על אינטרטקסטואליות יוצאים מנקודת הנחה שכל טקסט, באשר הוא טקסט, מקיים זיקות אינטרטקסטואליות בלתי-מתוכננות או אפילו בלתי-רצוניות עם מספר רב של טקסטים אחרים, מעצם היותו 'ארוג' במסורת תרבותית ולשונית. (ואגב, משמעותה המקורית של המלה "טקסט" בלטינית - textum - היא אריג.) במלים אחרות, אי-אפשר לכתוב מבלי לקיים זיקות אינטרטקסטואליות, ממש כשם שאדם שנמצא בחדר עם אנשים אחרים אינו יכול שלא לנשום מהאוויר שהם נשמו. אך בנבדל מאזכורים, אלה לא נועדו מראש להיות מזוהים כרמזים נושאי משמעות מכוונת.
גם באמנות הפלסטית - בציור ובפיסול - אפשר להצביע על תופעות של ציטוט או אזכור היוצרות מעין דיאלוג, אם כי במקרים אלה הדיאלוג אינו ממש מילולי.
גם באמנויות החזותיות לפעמים יצירה אחת 'מתכתבת' עם יצירה אחרת שקדמה לה, מצטטת אותה או מצביעה עליה בדרכים שונות. מטרת ההתכתבות משתנה: החל מהעשרה ועיבוי של משמעויות ועד לפרודיה.
|
