הצומח - התאמה לתנאי מדבר מחברת: אופירה גל

חזרה3

מרבית הצמחים במדבר אינם "אוהבי מדבר". אם נגדל אותם בעציץ מושקה, הם יגדלו יפה יותר מאשר בסביבתם הטבעית. לכן, מניחים יודעי דבר שצמחי המדבר נדחקו לסביבה קשה זו כתוצאה מתחרות עם צמחים אחרים.
בתהליך האבולוציה נכחדו הצמחים שלא יכלו להתאים עצמם לתנאי המדבר, ואילו אלה שהצליחו לעשות זאת - שרדו.

השפעת תנאי האקלים והקרקע על צמחי המדבר

בעייתם העיקרית של צמחי המדבר היא כמות המים המוגבלת העומדת לרשותם. היובש נובע מתנאי האקלים המדברי:
כמות המשקעים ברוב שטחו של הנגב נמוכה - מ- 200 מ"מ לשנה - והמשקעים אינם יורדים בצורה סדירה. הטמפרטורות הגבוהות יחסית והלחות היחסית הנמוכה גורמות להתאדות רבה של מים מהצמחים, וטמפרטורות קיצוניות גבוהות (ביום, בקיץ) או נמוכות (בלילה, בחורף) מגבילות לעתים את הצמיחה.

בעיה נוספת היא הקרקע. במקומות רבים במדבר הקרקעות מלוחות ועניות בחומרים אורגניים, שמקורם בצמחים והם גם חשובים מאוד להתפתחותם.
על קרקע הלס המכסה חלקים נרחבים מהנגב נוצר קרום אטים למים, והמים ניגרים על פניה ואינם מחלחלים לתוכה, מה שמקשה על קליטתם בשורשי הצמחים.

צמחים ה"מתחמקים" מיובש

צמחים ה"מתחמקים" מיובש גדלים אמנם במדבר, אך אינם צומחים בתקופת היובש, אלא רק בחורף או באביב.
יש ארבע קבוצות עיקריות של צמחים כאלו:

1. צמחים חד-שנתיים - צמחים שמחזור חייהם קצר. הם צומחים רק בעונת הגשמים ומייצרים במהירות זרעים עמידים ביובש, שנובטים רק לאחר שירדה כמות מספקת של גשם.

2. צמחים גיאופיטים - צמחים בעלי בצלים או פקעות. צמחים אלה אוגרים מים וחומרי תשמורת בעונת החורף, וכך יכולים לפרוח גם בעונות לא גשומות.

3. צמחים נשירי קיץ - צמחים אלו מצמיחים עלים וענפים בעונת הגשמים, אך בקיץ הם שרויים בתרדמה.

4. צמחים שאינם מדבריים, אך חיים במדבר בגומחות אקולוגיות מיוחדות, כמו למשל מקומות הסמוכים למעיינות, או כיסי קרקע בין משטחי סלע.

צמחים עמידים ביובש

הצמחים העמידים ביובש מתחלקים לשתי קבוצות:

א. צמחים בעלי מנגנונים המונעים התייבשות של הרקמות.
ב. צמחים שביכולתם לחזור ולצמוח לאחר התייבשות.

א. צמחים עמידים ביובש פיתחו לעצמם שני מנגנונים עיקריים למניעת התייבשות:
1. מנגנון המייעל את קליטת המים. המנגנון יכול לפעול באמצעות מערכת שורשי עומק המגיעים למי התהום, או באמצעות שורשים רחבים ושטוחים, המאפשרים קליטת מים מהשכבות העליונות של הקרקע.
2. מנגנון להקטנת איבוד מים. המנגנון יכול לפעול בדרכים שונות. אחת מהן היא הקטנת שטח הפנים של העלים. באופן זה מקטין הצמח את מידת התאדות המים. ישנם צמחים שמשירים את עליהם או את עלעליהם בקיץ, וישנם צמחים - כמו למשל לענת המדבר - שעליהם גדולים בחורף וקטנים בקיץ.

ישנן דרכים נוספות להקטנת איבוד המים:
פיוניות השקועות בחריצים וכך מוגנות מקרינה ישירה.
התאמות ביוכימיות המאפשרות פתיחת פיוניות בלילה וסגירתן במשך היום ועוד.

ב. צמחים שביכולתם לצמוח לאחר ההתייבשות הם בעיקר צמחים ירודים כגון אצות קרקע, טחבים וחזזיות מדבריות. צמחים אלה מסוגלים להתייבש באופן כמעט מלא ובכל זאת להמשיך להתקיים, ואף לחזור ולצמוח כאשר יש די מים.

צמחים בשרניים

בין הצמחים המדבריים העמידים ביובש ישנם רבים שהם בעלי ענפים או עלים בשרניים האוצרים בקרבם כמות גדולה של מים, כמו למשל היפרוק. יש דעות שונות באשר לתפקידה של תכונה זו.
יש הטוענים כי הבשרניות נועדה לאגירת כמות גדולה של מים בתקופה הגשומה, מים שיתאדו בהדרגה בעונת הקיץ.

חוקרים אחדים סבורים שהעלים והענפים הבשרניים חשובים דווקא לקיומו של תהליך הטמעה מיוחד המאפשר לפיוניות להיפתח בלילה ולהישאר סגורות במשך היום. חוקרים אחרים טוענים כי תכונה זו התפתחה בצמחים שגדלים בקרקעות מלוחות. לדעתם, התפקיד העיקרי של כמות המים הגדולה בצמחים בשרניים הוא מהילת עודפי המלחים.