בראי הארכיאולוגיה - תמנע מחברת: אופירה גל

חזרה3

בקעת תמנע טומנת בין סלעיה המגוונים את סיפורה של תעשיית הנחושת הקדומה. השרידים בשטח מעידים על כך שבני התקופות הקדומות ידעו לנצל את הנחושת המצויה במקצת הסלעים לצורכיהם ולהפיק ממנה רווחים.

התקופה הכלקוליתית

באלף הרביעי לפני הספירה התרחשה מהפכה טכנולוגית חשובה: האדם למד להפיק נחושת מן העפרות שבסלע. השם שניתן לתקופה זו - התקופה הכלקוליתית - מבטא למעשה את היכולת של בני התקופה להפיק נחושת (ביוונית כלקוס) מן האבן (ביוונית ליתוס).

תחילה נאספו העפרות מפני השטח, ולאחר מכן גם מעומק האדמה על-ידי פעולת כרייה. כדי להפיק את הנחושת מן העפרה היה צריך להכניס את העפרה לתנור חם. בטמפרטורה גבוהה (1,200 מעלות צלסיוס) נפרדת הנחושת מיתר החומרים שבעפרה. כיוון שהתנור לא היה משוכלל והידע הטכנולוגי היה מצומצם, ההפרדה בין הנחושת לבין יתר החומרים, בשלב קדום זה, לא הייתה באיכות טובה.
כריית הנחושת, הפקתה וניצולה לבנייה ולהכנת כלים ודברים נוספים הביאו להתפתחות האזור והפיכתו למוקד משיכה לזרים.

התקופה הכנענית

באלף השני לפני הספירה (לפני 3,500 שנה), בזמן שלטון המצרים באזור, התפתחה בתמנע תעשייה אדירה של הפקת נחושת.

משלחות של כורים מצריים כרו את הנחושת בתמנע, ולקחו איתם חזרה למצרים את הנחושת הנקייה שהפיקו. במפעל הועסקו גם תושבים מקומיים, כפי שמעידים כלי חרס מדייניים ואדומיים שנתגלו במקום.
הכורים ירדו אל עורקי הנחושת שבבטן האדמה בפירים שהגיעו עד לעומק של 36 מ'. בין הפירים קישרו מנהרות, ובהן חצבו את עפרות הנחושת באזמלי מתכת והוציאו אותה אל פני השטח. מאוחר יותר ננטשו המכרות ופתחי הפירים נסתמו. כיום הם נראים כשטחים דמויי צלחות שטוחות. במקום הוקמו מחנות כורים עבור העובדים. בכל מחנה הוקצה אזור להתכת הנחושת ואזור למגורי העובדים. אתר "הפטרייה" שנחקר על-ידי הארכיאולוג בנו רותנברג היה אחד מהמחנות שהוקמו.

כיום ניתן לצפות בשחזור תהליך ההפקה וההתכה של הנחושת. יזמי פארק תמנע בנו תנור מיוחד, ובעזרתו מדגימים במקום כיצד עבדו הקדמונים.
הפעילות היום- יומית באותה תקופה כללה הבאת מים ועצי שיטה להסקה, כרייה, התכה, העמסת תוצרת מוגמרת והובלתה בשיירות למצרים בים וביבשה. במרכז הבקעה, למרגלות "עמודי שלמה", הוקם מקדש לכבוד חתחור - אלת המכרות המצרית.

נראה שהמקדש הוקם במאה ה- 13 לפני הספירה, כדי לשרת את התושבים המצריים שהאמינו כי תפילותיהם לאלה והמנחות שיגישו לה יסייעו להם במציאת מתכת. החצר שבחזית המקדש שימשה כהיכל, ובתחתית אחד מ"עמודי שלמה" נחצב שקע ששימש ככל הנראה להצבת פסלה של האלה.

כשהוחזרו משלחות הכורים למצרים נשארה הפעלת המכרות בידי המדיינים שהגיעו מערב ובידי תושבים מקומיים. המקדש הפך למקום פולחן, וחצרו כוסתה ביריעות בד צבעוניות שהתגלו בחפירות. האלה בגלגולה המקומי זכתה למנחות מיוחדות שהובאו למקדש, כמו פסלוני ברונזה וצלמית קטנה בדמות נחש נחושת בעל ראש זהב.

פעולת כריית הנחושת בתמנע נפסקה בסביבות 1,200 לפני הספירה, וחודשה בתקופה הרומאית.