|
החזרה היא ממאפייני השירה המובהקים והנפוצים ביותר. שכיחותה מעידה על כך שהיא, ככל הנראה, עונה על צרכים בסיסיים ביותר של האדם, בכל מקום וזמן - היא מעניקה צורה וסדר, יוצרת מקצב מוסיקלי, מעוררת ציפיות ולרוב גם עונה עליהן. האם תהיה זו השערה פראית להניח שההיענות האנושית הטבעית לחזרה לסוגיה (בשירה, במוסיקה ובריקוד) מקורה בגעגועים לפעימות הלב המרגיעות ששמענו ברחם אמנו?
כך או כך, יסוד החזרה קיים בשירה מראשיתה, עוד לפני המצאת הכתב, באותם ימים רחוקים שבהם נהגו משוררים להשמיע שירים מן הזיכרון בפני קהל מאזינים. החזרה הקלה על זיכרון המדקלמים ושמרה על הקשב והדריכות של המאזינים.
החזרה המילולית נפוצה מאוד גם בטקסטים של פולחן והשבעה. בטקסטים אלה היא נקשרת בדרך כלל למספרים בעלי משמעות סמלית-מאגית, בעיקר למספרים שלוש ושבע. (תפילת "נעילה" ביום הכיפורים, למשל, מסתיימת בחזרה על הפסוק "ה' הוא האלוהים" שבע פעמים רצופות!)
יש חזרות סדירות, שמופיעות בתדירות קבועה ובמיקום קבוע בשיר, והקורא כבר יודע לצפות להן מראש במקום המתאים. לעומתן, ישנן חזרות בלתי סדירות. ההשפעה של שני סוגי חזרה אלה על הקשב ועל הדריכות של הקוראים תהיה, קרוב לוודאי, אחרת ושונה.
לפעמים חזרה סדירה נשברת בחריגה פתאומית. שבירה כזאת יכולה להפתיע ולטלטל מעט את הקורא השאנן, אולי כמו מכונית שבולמת באופן לא צפוי את קצב הנסיעה. דווקא בחריגה כזאת טמון לעתים קרובות המפתח להבנת השיר כולו.
חזרה יכולה להיחשב כהיפוכם של השוני והחידוש. יחד עם זאת, חשוב לומר שגם כאשר חוזרים על אותן מלים בדיוק במקומות שונים בשיר, משמעותן יכולה להשתנות. זאת משום שההצטברות ההדרגתית של תכני השיר מעניקה למלים החוזרות ממדים נוספים. לכן, למשל, מלים בסיומו של שיר, אשר כבר הופיעו בראשיתו, אינן בהכרח אומרות בדיוק אותו דבר, כי בינתיים הן נושאות אתן את משקלו המצטבר של השיר כולו.
בשירה יש חזרות המתאפיינות על-פי מיקומן, למשל, האנאפורה והאפיפורה.
|
