|
חריזה היא חזרה צלילית על תנועות ועיצורים המתרחשת בדרך כלל בסיומות של שורות השיר.
כבר מגיל הילדות מוכרת לנו החריזה כתופעה המלווה את השירה, ואמנם ילדים קטנים נהנים מחרוזי שיר ואפילו מסוגלים ליצור אותם בעצמם. נראה שהאדם, בכל מקום וזמן, מפיק הנאה משחקית-אסתטית מתופעות החריזה לצורותיה השונות.
אך מעבר להנאה האסתטית והמוסיקלית הנגרמת על-ידי החריזה, אפשר לטעון כי מסרים נקלטים בזיכרון ביתר קלות כשהם ארוזים בחרוזים. מסיבה זו פרסומות, למשל, או סיסמאות בחירות, עושות שימוש רב, ולעתים גם יצירתי למדי, בתחבולה זאת.
בשירה אנו מייחסים לחריזה ערך נוסף, ומצפים ממנה שלא תהיה טכנית בלבד, אלא תתרום גם ליופיו של השיר ולמשמעויותיו. אפשר אף לומר שמקור ההנאה הייחודית של הקוראים מחריזה בשירה הוא בזיהוי הדומה בתוך השונה ובזיהוי השונה בתוך הדומה (צלילים דומים במלים שונות).
טיב החרוז:
טיבו של חרוז נבחן על-פי הרכבו, כלומר על-פי מספר ההגאים - העיצורים והתנועות - המשתתפים בחריזה. בהתאם לכך נוהגים להבחין בין חרוזים דלים לעשירים.
בהקשר לכך יש לציין כי חריזה דקדוקית (הנשענת בעיקר על הטיות דקדוקיות) נחשבת בדרך כלל פחות מוצלחת מחריזה שאינה דקדוקית. במיטבו מבליט החרוז את החוויות המרכזיות בשיר. הוא נבחן לא רק בעושרו הצלילי אלא גם בחיבור שלו למשמעות.
דפוסי חריזה:
מבחינים בכמה סוגי חריזה, לדוגמה:
חריזה צמודה: א א ב ב
חריזה צלובה-סרוגה: א ב א ב
חריזה חבוקה: א ב ב א
חריזה פנימית:
חרוזים, מעצם טיבם, נוטים 'להתגלגל' אל סופי השורות והם מהווים אחד האמצעים (בנוסף למשקל) המעניקים לשורה השירית את מעמדה המיוחד. אך קיימת גם תופעה של חריזה פנימית - חריזה בתוך השורה - והיא נפוצה למדי בשירה המודרנית.
|
