ההתנחלות הישראלית : האסכולה הסוציולוגית במבחן העדות הארכיאולוגית מחבר: ישראל פינקלשטיין

חזרה3

פרשת התנחלותם של שבטי-ישראל נמצאת במוקד מחקר תולדות הארץ זה עשרות שנים, והיא העסיקה מלומדים מתחומי המקרא, הארכיאולוגיה והגיאוגרפיה ההיסטורית כאחד. ניצני המחלוקות במחקר ההתנחלות נראו כבר קודם להיות הארכיאולוגיה מכשיר מרכזי בלימוד קדמוניות ארצנו, אך משהחלו החפירות הגדולות של שנות העשרים והשלושים להעלות ממצאים שפורשו בהקשרים של התאור המקראי על כבוש ארץ כנען, הלך הויכוח והחריף.

במרוצת השנים התגבשו שלוש אסכולות מרכזיות, שעניינן שחזור אופיו של תהליך ההתנחלות הישראלית.¹ האחת, של אולברייט ותלמידיו, תארה אותו, בהתאם למתואר בחציו הראשון של ספר יהושע, ככיבוש צבאי במסעי מלחמה שארעו בפרק זמן לא ממושך, ושהביאו להרס ערים כנעניות רבות. את שכבות החורבן מסוף תקופת הברונזה המאוחרת שנחשפו באתרים כמו לכיש, בית-אל וחצור ראו כראיה חותכת לצדקת תפיסתם.² האסכולה השניה, של אלט ותלמידיו, תארה את פרשת ההתנחלות כתהליך של חדירה איטית ושקטה של אוכלוסיה נוודית למחצה אל האזורים ההרריים של הארץ שהיו מיושבים בדלילות, חדירה שהביאה רק בשלב מאוחר יותר, עם התבססות האוכלוסיה הישראלית, להתמודדות צבאית עם המרכזים הכנעניים בעמקים.³

האסכולה השלישית, היא האסכולה הסוציולוגית, התגבשה בעשרים השנים האחרונות. את יסודותיה הניח בראשית שנות הששים מנדנהול,⁴ והיא נבנתה והתפתחה בעבודותיו של גוטוולד בשנות השבעים.⁵ ראשיתו של ישראל, לפי אסכולה זו, היא בשכבות החברתיות המדוכאות והמנוצלות, שחיו במסגרת השיטה המדינית של ערי הממלכה הכנעניות של תקופת הברונזה המאוחרת, ואשר מרדו כנגד השיכבה השלטת. לדעתם, הביאו נגישות השלטון לכך שהיסודות המדוכאים נפלטו מן המערכת העירונית, נטשו את הערים הגדולות במישור החוף ובעמקים, ועברו להתיישבות במסגרות חברתיות חדשות בהר.⁶ מנדנהול וגוטוולד שמו דגש מיוחד על שתי טענות שיש בהן, לדעתם, כדי לערער את שיטותיהם של אולברייט ואלט כאחד.
א. המאבק החברתי בארץ ישראל הקדומה לא ניטש בין תושבי המדבר לאנשי הארץ הנושבת, או בין הרועה לחקלאי, אלא בין תושבי הכפר לבין תושבי העיר.⁷
ב. טיבו של הפסטורליזם הנוודי במרחב שלנו לא הובן כראוי – צורת חיים זו היתה בעת העתיקה משנית בחשיבותה, כמו שלוחה של הכפר, ולא דרך חיים של אוכלוסיה שמקורה במדבר.⁸ השורש המשותף לשתי טענות אלה של בעלי האסכולה הסוציולוגית הוא תפיסה חדשה על יחסי חברות פסטורליות, כפריות ועירוניות, שנשענה בעיקר על הידיעות ממארי שבצפון סוריה, מראשית האלף השני לפסה"נ.⁹

את הגישה הסוציולוגית, כמו גם את האסכולות האחרות, יש לבחון בשתי אמות מידה:¹⁰
א) ההיבט הסביבתי-מרחבי הכללי (בו עסקו מנדנהול וגוטוולד ברמת הדיון התאורטי בלבד)
ב) הצד הארכיאולוגי – התרבות החומרית ודגם הישוב כאחד (שהוזנח על-ידם כמעט לחלוטין).¹¹

הגישה הסוציולוגית קמה ונפלה, למיטב הבנתנו, מכוח הנתק הכפול של בעליה מן המציאות הארץ-ישראלית: החסרון הראשון הוא היעדר הכרה וידיעה של טבע הארץ. הכוונה למבנה הגיאוגרפי-פיסי ולפוטנציאל הכלכלי-חברתי שלה, וכמו כן לחלקים מאוכלוסיתה שחיים עדיין במסגרות מסורתיות ומהווים, לכן, מפתח להבנת תופעות חברתיות-היסטוריות שהתרחשו בה בעבר. בעיקר אמורים הדברים באזורי ההר והמדבר של הארץ שחשיבותם רבה לברור הסוגיה הנדונה. החסרון השני בשיטתם טמון ביחס אל הממצא הארכיאולוגי ובשימוש בנתוניו: מנדנהול התעלם ממנו לחלוטין, וגוטוולד עשה שימוש בעדויות הישנות בלבד, דהיינו בנתונים שמן התילים הכנעניים הגדולים, אולם הוא לא הכיר את התמונה המצטיירת עתה ממחקרי השדה המקיפים שנערכים ברחבי הארץ ובעיקר בהר המרכזי. שניהם כאחד לא ניסו כלל להתמודד עם ההשלכות שיש לשחזור התרבות החומרית של תקופת הברונזה המאוחרת מזה, ושל תקופת הברזל א' מזה, על הבנת תהליך ההתנחלות הישראלית בכנען.

ההיבט הגיאוגרפי והאקולוגי-אנושי

במילים בוטות תוקפים מנדנהול וגוטוולד את התיאוריות של קודמיהם אודות ההתנחלות.¹² אולם מי שציפה כי חוקרים אלה יפרשו יריעה רחבה ומגובשת היטב אודות ההתנחלות, נכונה לו אכזבה, שכן השקפתם מוצגת כמודל ערטילאי שאינו מעוגן בשום מציאות ממשית, לא ארכיאולוגית ולא סוציו-אקולוגית בת זמננו, מסביבתנו, בדיונים ארוכים עוסק גוטוולד בהיבטים התיאורטיים של השקפתו, אך כמעט שאינו "יורד אל השטח", ומעט הדוגמאות שהוא מביא אינן רלוונטיות ברובן לאזורנו. הדבר בולט במיוחד בביקורת על אסכולת אלט; בעוד שהאחרון ביסס את תפישתו על הכרות עמוקה עם זירת ההתרחשות של תהליך ההתנחלות – ההר המרכזי של ארץ ישראל על נופיו ותושביו – נשארת ההתייחסות של מבקריו תיאורטית גרידא, כשהיא גולשת לניואנסים טרמינולוגיים משניים בחשיבותם.

במיוחד בולטת העובדה כי אין בעלי האסכולה הסוציולוגית בקיאים באזורי המדבר של הארץ. נראה כי הם אינם מודעים לנתונים הישוביים ולפוטנציאל הכלכלי של מדבר יהודה, הנגב, סיני ועבר הירדן, אזורים שחשיבותם לענייננו מכרעת. כמו כן אין אצלם התייחסות לתהליכי התנחלות של בדווים בנגב ובמדבר יהודה ולקשריהם עם יושבי הקבע הסמוכים (נושאים עליהם יש, כידוע, ספרות רחבה זה עשרות שנים), שיש בהם כדי להאיר תהליכים דומים בימי קדם. טענתם כי חבלי המדבר החוגרים את הארץ אינם יכולים לשאת אוכלוסיה בגודל משמעותי,¹³ טענה שעמדה ביסוד שלילת הגישות האחרות על מקורה של האוכלוסיה המתנחלת, מופרכת על ידי העובדה שבשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית חיו באזורים אלה כ-250,000-200,000 בדווים.¹⁴ הגישה האומרת שלפני ביות הגמל לא היה במדבריות המזרח התיכון פסטורליזם בהיקף משמעותי אינה תופסת כאן, שכן באזורים הסמוכים לארץ הנושבת מבוססס גם כיום המרעה על צאן ולא על גמלים.¹⁵ אין איפוא בסיס לקביעתו של גוטוולד, כי במרחב שלנו רק המדבר הסורי נח לפסטורליזם נוודי,¹⁶ שהרי הר הנגב ושטחים מסוימים בעבה"י ובסיני מהווים יחידות אקולוגיות המתאימות לכך לא פחות.¹⁷ גם הטענה כי באזורים בהם כמות המשקעים נמוכה מ-100 מ"מ בשנה אין אפשרות לקיים עדרים איננה מדויקת, שכן לא רק כמות הגשם קובעת את כמות המרעה, אלא גם הגובה מעל פני הים ואופיו של המסלע, המשפיע על הנגר, כלומר על משק המים. כך למשל, במרומי סיני נמצא רעייה מפותחת למדי בכמות משקעים קטנה ביותר. עיקרו של דבר, טעותו היסודית של גוטוולד היא בכך שהוא משליך ללא סייג את נתוני צפון סוריה בראשית האלף השני על ארץ-ישראל של סוף אותו אלף, ברקע גיאוגרפי והיסטורי שונה לחלוטין.

גם ההר המרכזי, לב אזור ההתנחלות, אינו מוכר לבעלי אסכולה זו, כפי שעולה מן הטענה התמוהה כי למעינותיו ולחקלאות השלחין יש משקל ישובי חשוב.¹⁸ לאמיתו של דבר, חקלאות השלחין תופסת מקום מזערי בהר, ונמצא אותה בימינו בכפרים ספורים בלבד. בלתי מבוססת גם התיאוריה, שזכתה להדים חזקים בין בעלי האסכולה הסוציולוגית, אשר רואה בידע הקמת הטרסות גורם ראשון במעלה בהתפשטות הישוב בהר בתקופת הברזל א'.¹⁹ הגדיל לעשות הלסטרום, שקבע כי המתישבים בהר בתקופה הנדונה היו אלה שהכניסו לאזור את השמוש בטרסות, ושהסיק מכך שהם באו מרקע חקלאי ולא מרקע נוודי למחצה!²⁰ הסקרים הארכיאולוגיים האינטנסיביים סותרים הנחה זו מכל וכל. ראשית מסתבר כי אתרי ההתנחלות הקדומים מצויים דווקא באזורים שבהם הטרסות נחוצות פחות, בעוד שבאזורי הטרסות הקלאסיים כמעט ואין אתרי התנחלות. שנית, נתברר כי השימוש בטרסות היה ידוע משחר ההתישבות בהר, בעיקר באשדותיו המערביים, ושניצולן היה פונקציה של התפשטות הישוב וטבע האזור ולא להיפך.²¹ לבסוף נעיר כי צורמת העובדה שדווקא החוקרים שניסו לתהות על תהליך ההתנחלות בהיבט סוציולוגי אינם מתמודדים כלל עם ההשלכות המפליגות שיש למצב הישובי בהר בימינו – הכפר הערבי המסורתי, מיקומו בשטח וכלכלתו, על חקר התהליכים הישוביים בימי קדם.

העדויות הארכיאולוגיות

הנתונים הארכיאולוגיים מאפשרים, דומני, לדחות כיום ללא קושי את גישת מנדנהול-גוטוולד, הן על סמך הצטברות הנתונים על המערך הישובי בתקופה הנדונה והן על סמך הממצא החומרי – הארכיטקטורה והקיראמיקה של ישובי ההתנחלות.

דגם הישוב

גוטוולד כיוון יפה בראותו את עתיד המחקר בעבודות רגיונאליות בלב אזורי ההתנחלות, כלומר בהר:

המטרה היא לסקור ו/או לחפור את כל האתרים בשטח נתון, כך שאפשר יהיה לבחון אותם באופן אקולוגי. לתוצאה של עבודת שטח שיטתית ויסודית כזו צריך להיות ערך עצום לשחזור ההיסטורי.²² ברם, עם ישראל הגיח אל זרקורי ההסטוריה מאזורי השדה ולא מן העיר [...] ודוקא את האזורים הכפריים האלה של ישראל הקדומה הזניחה הארכיאולוגיה. למרבה השמחה יש סוף סוף התקדמות מסוימת לקראת השמוש בכוחה המלא של הארכיאולוגיה לשם שחזור הארגון החברתי-כלכלי של ישראל הכפרית.²³

ואכן, בשנים האחרונות נערכים מחקרי שטח מקיפים באזורים רבים של הארץ, כולל בהר המרכזי.²⁴ גם אנו נוטלים חלק בפעולה זו, במחקר האזורי שאנו עורכים מאז 1980 בארץ אפרים. מפעל זה כולל סקר ארכיאולוגי מדוקדק של כל היחידה הגיאוגרפית-היסטורית האמורה – 1050 קמ"ר שבין רמאללה בדרום, שכם בצפון, ספר המדבר במזרח והדום ההר במערב – וחפירה באתר המרכזי בתקופה הנידונה – שילה.²⁵ ביסוד הגישה האזורית עומדת התפיסה כי לשם הבנת הדגם הישובי המצטייר מן הסקר יש לבדוק את הרקע הגיאוגרפי של השטח ואת הפוטנציאל הכלכלי-חקלאי הטמון בו. לשם כך חילקנו את אזור עבודתנו ליחידות נוף משניות בעלות מאפיינים מורפולוגיים ואקולוגיים מובהקים – ספר המדבר במזרח, צפון גב ההר על עמקיו הפנימיים הקטנים (כגון אלה של שילה ולבן שרקיה), דרום האשדות המערביים (מסלפית ועד בית עור אל פוקא) והדום ההר במערב. השתמשנו בנתונים על כלכלת הכפרים הערביים בראשית המאה הנוכחית, כדי להתחקות אחרי דפוסי החיים בחבלים אלה.²⁶ את דגמי ההתיישבות הקדומים המתקבלים מן הסקר אנו משווים למודל ההתישבות המאוחרת, וכך מנסים להבין את הגורמים לשינויים בהתפתחות הישובית.

בשטח הנדון נתגלו עד כה שמונים וחמישה אתרים מתקופת ההתנחלות (שהם למעלה מ-40% מאתרי ההתנחלות המוכרים כיום בהר המרכזי). פרישתם מלמדת כי בראשית תקופת ההתנחלות היתה העדפה ברורה של ספר המדבר, העמקים הפנימיים של צפון גב ההר ובמת בית אל (בס"ה נתגלו ביחידות אלה 80% מאתרי ראשית תקופת הברזל – היינו תקופת ההתנחלות), אזורים שכלכלתם מבוססת בעיקר על גידול דגנים ובחלקים ניכרים שלהם גם על מרעה. מאידך גיסא, אזורי המטעים של ההר לא היו מיושבים כמעט בתקופה הנדונה. תמונה דומה מצטיירת באיזור בנימין לפי סקר תשכ"ח (למרות שהיה זה סקר ראשוני בלבד) – כמעט כל אתרי ההתנחלות מרוכזים שם בספר המדבר.²⁷ דפוסי ההתישבות הישראלית אינם תואמים, איפוא, את הגישה הסוציולוגית להתנחלות. ראשית, מסתבר כי הרקע הכלכלי של המתישבים החדשים היה קרוב יותר לאורח החיים הפסטורלי בספר המדבר מאשר לחיים בישובי הקבע של המישורים והעמקים. שנית, אילו היו המתישבים החדשים בהר מגיעים ישירות מן המערכת המדינית הכנענית, הם היו מוצאים, מן הסתם, מקלט באזורים המבותרים והקשים לגישה, כלומר באשדותיו המערביים. אלא שהתמונה העולה מן הסקר הפוכה: אתרי ההתנחלות מרוכזים בשטחים הנוחים של ההר, שטחים שהיו סמוכים אל אתרי הערים הכנעניות המעטות, שהתקיימו באזור בתקופת הברונזה המאוחרת – בית אל, שכם, תפוח, ארומה וחרבת מרג'מה.²⁸ הסיבה למצב זה טמונה אולי בכך שהמתיישבים החדשים ניצלו את השטחים המבוראים מיער שבשולי הערים הכנעניות, שאפשרו פעילות חקלאית באזור נוח ללא התמודדות עם קשיי הסביבה כגון חורש צפוף וטופוגרפיה חריפה. השאלה אם התהליך הישובי התפתח באזורים אלה בזמן שערים אלה עדיין ניצבו על תילן, או לאחר חורבנן, מחייבת דיון נפרד.

גם מן התמונה הכללית של המצב הישובי בארץ בסוף תקופת הברונזה המאוחרת ובראשית התקופה הישראלית ניתן להסיק כמה מסקנות לעניננו:

א. אין בסיס ארכיאולוגי להנחה בדבר מאבק בין הכפר לבין העיר בארץ ישראל של תקופת הברונזה המאוחרת. אוכלוסיתה המדולדלת של הארץ התרכזה אז בערים החשובות ובמעט ישובים קטנים סביבן. דווקא בתקופה זו לא היה, ככל הידוע כיום, מערך של כפרים קטנים ומפוזרים. אילו היתה אז תופעה כזו (countryside כלשונו של גוטוולד), היא לא באה לידי ביטוי בסקרים הארכיאולוגיים, ודאי לא במישור ובעמקים. הווה אומר שהיה לה אופי נוודי שאינו מותיר עקבות בשטח, וענין זה חורג ממסגרת הדיון כאן.

ב. ההתנגדות החריפה של מנדנהול וגוטוולד לגישת אלט התבססה, במידה רבה, על שני טיעונים דמוגרפיים הקשורים זה בזה. האחד, כי ספר המדבר של ארץ ישראל לא יכול היה לשאת אוכלוסיה גדולה (לכך כבר התיחסנו לעיל). והשני כי האוכלוסיה הישראלית בתקופת ההתנחלות היתה גדולה עד כדי כך שאי-אפשר להניח שמוצאה מספר המדבר ומן המדבר גופו. כלשונו של מנדנהול:

השאלה המרכזית, בה תלוי כל השאר, היא מה היו מקורותיה של אוכלוסיה זו, של שניים עשר השבטים, אשר לפי הערכתו של אולברייט, מלפני שנים רבות, הקיפה כרבע מיליון נפש רק דור או שניים אחרי זמנו של משה.²⁹

נתוני השטח שהצטברו בידינו מאפשרים עתה לערוך אומדן אמין למדי של מימדי האוכלוסיה הישראלית בהר בתקופת הברזל א'. מסתבר כי המספרים בהם נקבו בעבר היו מוגזמים מאוד,³⁰ ויש להורידם במאות אחוזים, לכדי אלפים אחדים.³¹ בכך (ובמה שנאמר לעיל על יכולת הנשיאה של אזורי המדבר החוגרים את הארץ) נשמט הבסיס מתחת לטיעון מרכזי של מנדנהול וחבריו.

ג. החבלים הצפופים ביותר מבחינה ישובית בתקופת הברונזה המאוחרת היו החוף הדרומי והשפלה. אפשר היה לצפות, אפוא, כי האוכלוסיה שנפלטה מהם תעקור אל גוש הר יהודה הנישא, המבודד והבלתי מיושב שממזרחם, שאמנם שימש בתקופות אחרות כיחידת התישבות מגובשת ומבודדת. אך הממצא הארכיאולוגי מורה דווקא את ההיפך: הר יהודה דליל יחסית באתרי התנחלות – עד עתה נמצאו בו רק כעשרה אתרים (לעומת 85 באפרים ומספר דומה במנשה). המחקרים האינטנסיביים הנערכים בשנים האחרונות מלמדים, כי האזור הצפוף ביותר באתרי התנחלות ישראליים הוא צפון ההר המרכזי, מירושלים עד עמק יזרעאל. זה היה הגרעין שממנו התפשטה האוכלוסיה הישראלית בשלב שני של ההתנחלות, דרומה של יהודה וצפונה אל הגליל. לכך יש רמזים במקרא: תיאור הליכת שבט הדני צפונה דרך הר אפרים, ורשימות היחס שבספר דברי הימים א' המלמדות כי לשבט אשר היו שורשים בדרום הר-אפרים וכי מקורו של יששכר היה בצפון השומרון. וגם הידיעות המעטות על יהודה עד תקופתם של שאול ודוד מצטרפות למסכת זו.³² הידיעות הארכיאולוגיות מצביעות, אם כן, על כך שהאוכלוסיה שהתיישבה בראשית תקופת הברזל בהר המרכזי, בתחילה בעיקר בספר המדבר ובשטחים נוחים בגב ההר, בבנימין, באפרים ובמנשה, לא באה מן המרכזים העירוניים של מישור החוף.

ד. תוצאות עבודות השדה של השנים האחרונות בשולי ההר, בגבול של מישור החוף, תורמות גם הן לדיוננו. בשולי הגבעות, אל מול אפק הכנענית (ואחר כך הפלשתית) נסקרה קבוצה צפופה של שבעה אתרי התנחלות שאחד מהם, עזבת צרטה, אף נחפר בצורה יסודית.³³ בין אם נוסדו אתרים אלה בזמן שאפק הכנענית עדיין ניצבה על תילה, ובין אם קרה הדבר לאחר חורבנה (במחצית השניה של המאה ה-13 לפסה"נ), ברור שאילו נמנו תושבים על יסודות שנפלטו מן המערכת הכנענית, הם היו מתרחקים אל לב ההר ולא מתישבים בפריפריה של המערך הכנעני שבמישור.

התרבות החומרית

התיאוריה כי מקורם של תושבי ההר בתקופת הברזל א' באוכלוסיה הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, כלומר שקבוצות מדוכאות עקרו מן המרכזים הגדולים ומצאו מקלט באזורים ההרריים והתבססו שם, חייבת להתבסס על המשכיות ברורה בין התרבות החומרית הכנענית לבין הממצא באתרי ההתנחלות. בעלי האסכולה הסוציולוגית הסתמכו בענין זה, ככל הנראה, על קביעות כמו:

"למרות זאת, פרט ליוצא דופן אחד, הטכניקה והטיפוסים של תקופת הברזל א' מצביעים יותר על המשכיות תרבותית מתקופת הברונזה המאוחרת, מאשר על שבר בתרבות החומרית."³⁴

אולם מאחר שדברים אלה נאמרו מתוך הסתמכות על תוצאות החפירות באתרים מרכזיים בעמק ובמישור החוף בלבד, אזורים שבהם לא היתה כלל התישבות ישראלית בשלבים מוקדמים של תקופת הברזל, אין להם חשיבות בבחינת תהליך ההתנחלות.³⁵

המעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל א' באזורי ההתנחלות הישראלית בהר מתאפיין בשינוי ברור בתרבות החומרית – בקיראמיקה ובארכיטקטורה,³⁶ כמו גם במהפך בפרישה הישובית. הנתונים הארכיאולוגיים דוחים כל הנחה על קשר ישיר בין מרכזי האזורים הנמוכים בתקופת הברונזה המאוחרת לבין אתרי ההר בתקופת הברזל א'.

מבחינה ארכיטקטונית בולטים באתרי ההר של תקופת הברזל א' שני מאפיינים ברורים: בניני עמודים, חלקם הגדול בעלי ארבעה מרחבים, ומתאר ישוב מיוחד של בתים היקפיים, אשר יוצרים חגורת הגנה, (דוגמת העי ותל נצבה).³⁷ ברוב אתרי ההתנחלות, הן בהר והן בחבלים אחרים, נוסף על כך מאפיין שלישי – עשרות ממגורות מדופנות.³⁸ למתאר הישוב ההיקפי אין כל מקבילה באתרי הברונזה המאוחרת שנחפרו ברחבי הארץ, וגם בתי העמודים והממגורות כמעט ולא נמצאו בהם.³⁹ הסיבה לכך ברורה: את שורשי הארכיטקטורה הישראלית יש לחפש באורח החיים הפסטורלי שקדם להתיישבות הקבע והיא התפתחה ממצב זה תוך התאמה לגורמים הסביבתיים בהר. בענין זה יש להדגיש שני ענינים:

א. בתוכנית של אחדים מן הישובים הישראליים הקדומים אפשר להבחין בהשפעת צורת המאהל ובצורת האוהל של השלב שקדם להתנחלותם של דייריהם. תופעה זו ניכרת יפה בשכבה הקדומה של עזבת צרטה ובאתרים דומים, שמתארם סגלגל ושבמרכזם יש חצר פתוחה רחבת ידיים, המוקפת טור של חדרי רוחב צמודים זה לזה, כעין סוגרים. צורה זו דומה באופן מפתיע למתארם של מאהלים בדוויים, המתועדים בספרות של המאה הקודמת ושל ראשית המאה הנוכחית.⁴⁰ בהנחה שצורות האוהל והמאהל של תושבי המדבר לא השתנו במשך הדורות,⁴¹ מיצג חדר הרוחב את האוהל הבודד, והישוב כולו – את המאהל הסגלגל.⁴² במעבר של יחידה שבטית פסטורלית לישוב קבע יש לצורה הסגלגלה יתרונות ברורים, שכן היא יוצרת מבנה מכונס עם חצר סגורה גדולה, המתאימה לריכוז העדר וגם מקנה בטחון יחסי לתושבים. חשוב לציין כי מחקרים שנערכו באוכלוסיות של בדווים מתנחלים בימינו הראו כי לנוודים המתישבים יש נטיה חזקה להעביר את מסורות חיי היום-יום של השלב הפסטורלי אל שלב ההתישבות בראשיתו. דוגמה בולטת לכך היא העתקת צורות המגורים מאוהל מיטלטל, העשוי חומרים מתכלים, אל בנית הקבע.⁴³

ב. הריבוי של בורות הממגורה מאפיין, ככל הנראה, גם הוא חברה שנמצאת בשלבים ראשונים של התישבות-קבע, וגם תופעה זו ניכרת בימינו בישובי התנחלות של בדווים בספר מדבר יהודה ובנגב, שכן המבנים הראשונים שהוקמו שם נועדו לאחסון תבואות ותבן.⁴⁴ לא קשה לשער את הסיבה לכך – איסום הגרעינים הוא האתגר הראשון הדורש פתרון ארכיטקטוני קבוע בחברה מתנחלת. בתקופה הישראלית המאוחרת נעלמים בורות הממגורה הקטנים, שכן עם התארגנותה של חברה עירונית תחת שלטון מרכזי חזק, מוקמים בתי איחסון מפותחים, או שנכרות ממגורות מרכזיות גדלות.⁴⁵

ענין ארכיטקטוני נוסף, שיש לו השלכות לגבי התיאוריה של מנדנהול וגוטוולד, הוא שיטת הגנת האתרים. אם אכן היו מקימי הישובים בהר פליטי המערכת הכנענית, בעלת מסורות הבניה המגובשות, ניתן היה לצפות שהם יגנו על עצמם על-ידי חומה. כידוע, אין באתרי ההר של תקופת הברזל א' עדויות להקמת ביצורים של ממש,⁴⁶ פרט לצורת הבניה ההיקפית, שבה הבתים הקיצוניים, בחלק מן האתרים, נוגעים זה בזה.

כלי החרס הם, כידוע, הממצא המרכזי בחפירות, וחשיבותם בשחזור התרבות החומרית של ימי קדם גדולה. בישובי ההתנחלות הדלים של ההר זהו למעשה הממצא העיקרי, לעיתים הבלעדי. בקדרות של אתרי ההתנחלות אפשר אמנם להבחין בהמשכיות של מסורות מסוימות מתקופת הברונזה המאוחרת, אך בהערכת תופעה זו יש להתחשב בשני גורמים, שההתעלמות מהם היתה לא פעם לרועץ לחוקרי התקופה. האחד – הרגיונאליות, כלומר המאפיינים האזוריים שיש לכלי החרס, והשני – שיעור התפוצה של הטיפוסים השונים. ואכן, הקשר אל הקיראמיקה של תקופת הברונזה המאוחרת ניכר בעיקר במקומות הסמוכים למישור החוף ולעמקים, למשל בעזבת צרטה שליד אפק. מאידך גיסא, בלב ההר שונה הקדרות של האתרים הישראליים בתכלית מזו של המרכזים הכנעניים. בניגוד לקיראמיקה העשירה של הברונזה המאוחרת, המופיעה בצורה אחידה באזורים שונים של הארץ, הרפרטואר בהר בתקופת ההתנחלות דל יחסית במספר הטיפוסים, ובנוסף לכך הוא אינו אחיד – ניכרים בו גוונים מקומיים בולטים בצורות המשנה. הבדל זה משקף, ללא ספק, את המצב הכלכלי-חברתי השונה בשני פרקי זמן אלה: חברה עירונית בעלת קשרי מסחר הדוקים מזה, וחברה שבטית מפוזרת ומבודדת מזה. גם בטיפוסי כלים בהר אפשר, לכאורה, להבחין בהתפתחות מן התקופה הקודמת, כמו בסירי הבשול, יש מאפיינים חדשים ברורים. חשוב במיוחד לציין כאן את "קנקן שפת הצווארון", שהוא הטיפוס האופייני ביותר לאתרי ההתנחלות בהר (במקומות אחדים הוא מהווה כ-35% מן המכלול⁴⁷) והמופיע עתה לראשונה. אמנם מצאו אותו בתקופת הברזל א' גם באתרים אחדים בעמקים ובמישור, (כגון בשכבה VI במגידו ובתל קסילה) אך בכמויות מבוטלות. העובדה שכלי אחד כזה נתגלה בשכבת החורבן של בית המושל הכנעני באפק, ושבמגידו הוא מופיע כנראה כבר בשכבה VII, אין פירושה שמקורו בקדרות הכנענית, שכן הוא לא נמצא בכל יתר האתרים הכנעניים, אף לא בהר. צדק, איפוא, אולברייט כשהגדיר כבר לפני עשרות שנים, את הפיטס הזה כטיפוס מיוחד לאתרי ההתנחלות בהר בתקופת הברזל א'.⁴⁸

מסקנה בלתי-נמנעת מן האמור לעיל היא, כי בנושאים כגון ההתנחלות הישראלית, שבהם עלינו לשחזר תהליכים היסטוריים-יישוביים מסובכים, חייב הדיון להתבסס על הכרות בלתי-אמצעית עם האזורים שבהם הם התרחשו, ועל מעקב בלתי-פוסק אחרי התקדמות החפירות והסקרים הארכיאולוגיים. מחקרי השנים האחרונות, אשר בהם מתבהרים דגמי ההתישבות באזורי הארץ השונים בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל הקדומה, והצטברות הנתונים אודות התרבות החומרית של אתרי ההתנחלות בהר, מקעקעים לחלוטין את יסודותיה של גישת מנדנהול-גוטוולד, ומותירים תיאוריה מענינת, אך חסרת בסיס עובדתי.⁴⁹