 |
|
 |
|
קווים לתיאור אמונתם של האבות : אמונת שבטי העברים הקדומים
מחבר:
פרופ' מנחם הרן
|
|
 |
|
 |
|
 |
 |
במסורות של ס' בראשית מצטיירים האבות בתוך החוג המצומצם של המשפחה מבלי שתתלווה אל זה המסגרת הרחבה של חיי עם. עוברים הם בארץ כנען, חונים בה בכמה מקומות, אך נשארים בדלים מן האוכלוסיה המקומית ואינם באים אתה במגע אלא לעתים רחוקות ורק עד כמה שההכרח כופה אותם לכך. ועם זאת, אין האבות מחוסרים מסגרת לאומית. דבר שכזה אף לא יתכן לפי טבע המציאות האנושית, כל עוד מדברים בני-אדם בלשונות. עמם ("מולדתם") של האבות נמצא הרחק מכנען – מקומו בין השבטים העבריים-הארמיים שבחרן ובסביבותיה, וארצם היא הארץ הקרויה במקורות פדן ארם (בר' כ"ה, כ; כ"ח, ב, ה-ז ועוד; והוא שדה ארם שנזכר בהו' י"ב, יג) וגם ארם נהרים (בר' כ-ד, י)41. ההוויה האתנית-הלאומית שהאבות משתייכים אליה מורכבת מ"כל בני עבר" (בר' י', כא). נכללו בה: בני יקטן (שם י', כו-ל), בני נחור (שם כ"ב, כ-כד), בני לוט (מואב ועמון) קודם שהתנחלו בארצותיהם; וכן העממים השונים שנחשבו אחרי-כן לצאצאי אברהם עצמו, לפני שהספיקו להתפרד במידה יתירה זה מזה – בני ישמעאל (שם כ"ה, יג-טז), בני קטורה (שם, פס' א-ד) ובני עשו לשבטיהם השונים (שם ל"ו, א-יט). כמה מן העממים העבריים נתייחדו כ"בני קדם" על שם הארץ שבה היו חיים כנודדים-למחצה – היא "ארץ הקדם", או "הר הקדם" (שם י', ל; כ"ה, ו; כ"ט, א ועוד). כה מובהק הוא ייחודו של הקיבוץ האתני הזה, שלפעמים אין אנשיו מהססים, לפי סיפורי בראשית, לנדוד הרחק מארץ מגוריהם כדי לשאת להם נשים מתוך קרובי גזעם, ובלבד שלא יתחתנו באוכלוסיה הזרה של סביבתם הקרובה. אפילו עשו מתחתן בישמעאל, לאחר שנוכח כי בנות כנען רעות בעיני אביו (שם כ"ו, לד-לה; כ"ח, ח-ט). גם מחוץ לסיפורי בראשית נזכרו במקרא כמה אישים מתןך ההוויה האתנית-הלאומית המיוחדת הזאת: כאלה הם איוב ורעיו, בלעם בן בעור, הכהן-הקוסם העברי מארם נהרים, וגם המלכים החכמים אגור בן יקה (מש' ל', א) ולמואל (שם ל"א, א)42.
מראשית הוויתו האמין עם ישראל שנתקיים בו מיטב המורשה של אותם שבטים עבריים קדומים. אבל המנסה לתפוס את המציאות ההיסטורית כמות שהיא חייב, בכל זאת, להתעלם לרגע מן האידיאליזציה הזאת. בתנאי המציאות ההיסטורית ודאי לא נשתנתה דתם של אבות עם ישראל בעיקרה מדתו של הקיבוץ האתני-הלאומי שהם השתייכו אליו. ואמנם המסורת המקראית עצמה מראה, שאותם רישומים חטופים המאפיינים את דת האבות מופיעים גם בעממים עבריים שמחוץ לישראל. היא מראה על משהו משותף, מן הבחינה הדתית, לכל אותו קיבוץ אתני-לאומי. יש בזה אישור מאלף לאמיתות הרישומים של דת האבות כפי שהם עולים ממסורות ס' בראשית, וגם עדות לאופיין המהימן של מסורות אלו בכללן.
שמות תיאופוריים עם היסוד "אל" מצויים לא בישראל בלבד, אלא בכל החטיבות האתניות המתייחסות על "בני עבר"43. יתר על כן, כינויי ה"אלים", שהם טיפוסיים לתקופת האבות, מופיעים על רקע עברי גם מחוץ לתחומי ישראל. "אל ראי" נתגלה, לפי המסופר, לאמו של ישמעאל והיה נערץ, כנראה, על שבטיו, שהרי גם המקום שבו הוא קשור (באר לחי ראי, במדבר שאחרי קדש; בר' ט"ז, יג-יד) נמצא בתחום התפשטותם (השווה שם כ"א, כ-כא); כ"ה, יח). אך במיוחד נקשר ברקע כזה השם אל שדי – ה"אל" העיקרי של תקופת האבות. מחוץ לס' בראשית הוא נזכר בצורת התואר (שדי) בלבד ולפעמים בצורה המלאה, כשהתיבה "אל" באה באבר השני של התקבולת. בלעם בן בעור, הקוסם העברי מפתור שעל נהר פרת, מזכיר בשירותיו את שדי פעמיים, בשתיהן אגב תקבולת ל"אל" (במ' כ"ד, ד, טז). איוב ורעיו מזכירים בשירתם את שדי לא פחות מ-31 פעמים, מהן 14 בתקבולת ל"אל"44, 9 בתקבולת ל"אלוה" ו-8 פעמים ללא תקבולת לכינוי אלהי אחר. ס' איוב מכיל את החלק המכריע בשימושי השם שדי במקרא כולו. מחוץ לזה משולב השם שדי בקריאה שירית על "יום ה'" החוזרת אצל שני נביאים (יש' י"ג, ו; יואל א', טו) ופעמיים הוא בא במזמורים, מתוך זה פעם אחת בתקבולת ל"עליון" (תה' ס"ח, טו; צ"א, א)45. מן המפורסמות הוא שהשירה אוהבת שימושי לשון ארכאיים, אבל כל סוג של שירה נאחז בארכאיזמים ההולמים אותו במיוחד46. השירה שבס' איוב והשירה המזמורית שמרו גם על הגון העתיק ביותר במשמעות המלה "אל". בדרך כלל יש למלה זו במקרא ערך כללי-אפלטיבי בלבד, אבל בשירת איוב (תמיד) ובסיגנון המזמורים (לעתים), ובמקצת גם בשירות אחרות, היא מציינת את האל האחד, את אלהי ישראל – ובכך היא מקבלת תפקיד של מעין כינוי פרטי. גם צורת היחיד "אלוה" הקרובה לארמית, טיפוסית במקרא ללשון השירה, וברוב הופעותיה במקרא היא באה בשירה שבס' איוב (יותר מ-40 פעם), ששם יש לה, למעשה, אותו התפקיד כמו למלה "אל". מסתבר שאף היא הגיעה אל הספרות המקראית מן הנחלה העברית הקדומה47.
סימן-ההיכר החיצוני, הריטואלי, לשיתופם הדתי של כל שבטי העברים היה מנהג המילה. לפי סיפורו של המקור הכהני נימול ישמעאל יחד עם אברהם וכל בני ביתו (בר' י"ז, כג-כז). ובאמת רמזים שונים במקרא מעידים, שהמילה היתה נוהגת בהרבה עמים עבריים זולת ישראל. נוסף על ישמאל לשבטיו יש למנות בהקשר זה את אדום, בני עמון, מואב ו"כל קצוצי פאה היושבים במדבר" (יר' ט', כד-כה; לגבי אדום השווה יח' ל"ב, כט). "קצוצי פאה" נזכרים בנשימה אחת עם תימא (יר' כ"ה, כג) וקדר (שם מ"ט, כח, לב), שנחשבו ל"בניו" של ישמעאל (בר' כ"ה, יג-טו). מעשה צפורה המדינית, שכורתת את ערלת הבן על דעת עצמה (שמ' ד', כה), עשוי ללמד, שהמילה היתה מקובלת בין המדינים. ואמנם הללו התיחסו על בני הפילגשים של אברהם (בר' כ"ה, ב). בעצם רשאים אנו להניח, שכל העממים שהתיחסו על אברהם, אף אם נחשבו ל"בני פילגשים" שלו, היו מקיימים את מנהג המילה. אישור לכך היא העובדה, שבאסוציאציות של הדיבור השירי ובסיפורים המקראיים מתחלפים בני קטורה לעתים קרובות בישמעאלים, או שנמנים יחד אתם. אלמלי היה חלק מהם ערלים, לא היו יכולים להתחלף זה בזה48. ואילו הפלשתים, שאינם מן העברים ואף לא מבני שם, ערלים היו. וכן ערלים היו עמי אשור ועילם (יח' ל"ב, כא-כה), אף שנחשבו על בני שם, אבל לא על העברים. כערלים נזכרו במקרא גם משך ותובל שמבני יפת (שם, פס' כו). ערלים היו הצורים (שם כ"ח, י) והחוים (בר' ל"ד, ב, יד וכו') וכנראה גם הכנענים והפריזים (שם, פס' ל) – מסתבר, שבענין זה שווים היו כל שבעת עממי כנען, ששבטי ישראל לחמו בהם מלחמת חרמה. ואילו המצרים נבדלו בענין זה מעממי כנען, באשר הם החזיקו במנהג המילה (יר' ט', כה; יח' ל"א, יח; ל"ב, יט, כח, לב; והשווה יה' ה', ט)49.
נמצא, שהמילה לא היתה מיוחדת לקיבוץ העברי (או לעמים שהתייחסו על אברהם ולוט) דוקא – מנהג זה ודאי היה מקובל גם בין עמים אחרים ואף בין המצרים. ולא עוד אלא שהוא ידוע כמקובל ונפוץ בזמנים שונים ובחלקים שונים של העולם. אבל הוא הבדיל את שבטי העברים מסביבתם והגביר את ייחודם לעומת האוכלוסיה של ארצות מגוריהם.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
קווים לתיאור אמונתם של האבות : המסורת והבקורת
קווים לתיאור אמונתם של האבות : לא אמונת ייחוד
קווים לתיאור אמונתם של האבות : לבעית השיטה
קווים לתיאור אמונתם של האבות : החיץ הלשוני
קווים לתיאור אמונתם של האבות : האלים
קווים לתיאור אמונתם של האבות : אלהי האב
קווים לתיאור אמונתם של האבות : השם המפורש כשריד שמלפני משה
קווים לתיאור אמונתם של האבות : קוים מסופקים
קווים לתיאור אמונתם של האבות : אמונת שבטי העברים הקדומים (מאמר זה)
קווים לתיאור אמונתם של האבות : ההתעוררות האמונית - הפריט מכיל מפתח קיצורים לועזיים
הערות שוליים:
41. על ארץ זו השווה דה-וו, 55 RB, עמ' 325-322; וגם דופון-סומר, V. T. Supp., כרך 1 (1953), עמ' 47-46.
42. ראה ב. מזר (מייזלר), יחס בני נחור והמסגרת ההיסטורית של ס' איוב, ציון י"א (תש"ו), עמ' 16-1; קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך ב', עמ' 635. "משא" שנזכר בכותרות במש' ל', א; ל"א, א, מבניו של ישמעאל הוא (בר' כ"ה, יד). – בכוונה אני נמנע מלנגוע בבעית הח'ברו, המופיעים במקורות שמחוץ למקרא מתחילת האלף השני לפה"ס ואילך ועל פני כל אזורי הקשת הפוריה. שאלת זהותם עם ה"עברים" שבמקרא עדיין לא הוכרעה. אבל מכל מקום ברור, שהה'ברו אינם מושג אתני, אלא אלא ציון מעמדי-מקצועי בלבד; ואילו ה"עברים" משמשים במקרא כמושג אתני מוגדר ביותר (שישראל הוא חלק ממנו, לצדם של כמה עמים אחרים). אף בשמ' כ"א, ב (ודב' ט"ו, יב) וביונה א', ט אין "עברי" אלא ציון אתני והוא תואר לישראל. "עבד עברי" משמעו: להבדיל מעבד כנעני, שאינו "עברי". "עברי אנכי" – להבדיל מאנשי האניה, אומני-הים, שהם מן העממים הכנעניים שלחוף הים ואינם עברים. ולהוויה אתנית-גזעית זו, שממנה נסתעף ישראל, אני מתכוון כאן (השווה עיונים בספר יהושע, עמ' 28-26, 363-362).
43. בין בני יקטן: אלמוד, אבימאל (בר' י', כו, כח). בין בני נחור: קמואל, בתואל (שם כ"ב, כא-כב). לישמעאל אפשר לצרף את אדבאל (שם כ"ה, יג). בין בני קטורה: אלדעת (שם כ"ה, ד). מבני אדום: אליפז, רעואל ועוד. רעי איוב: אליפז, אליהוא בן ברכאל. "נאום הגבר לאיתיאל" (מש' ל', א). למואל (שם ל"א, א). והשווה רעואל כהן מדין (שמ' ב', יח). אבל לא מצינו שמות כאלה, למשל, בין החורים יושבי ארץ שעיר לפנים (בר' ל"ו, כ-ל). השמות מחויאל, מתושאל (בר' ד', יח) ומהללאל (שם ה', טו), המתייחסים לאנשים שמלפני המבול, נראים כ"משועבדים". למתושאל השווה מתושלח שבמסורת המקבילה (שם ה', כה) והוא ודאי הצורה הקדומה יותר.
44. לפעמים מופיעה תקבולת כזאת בשני פסוקים סמוכים הקשורים ביניהם. ראה איוב כ"א, יד-טו; כ"ב, ב-ג.
45. בפרוזה בא השם שדי, מחוץ לסיפורי האבות, פעמיים בס' יחזקאל (א', כד; י', ה – ללא ספק, בהשפעת סיגנונו של המקור הכהני) ופעמיים במגילת רות (א', כ-כא), בדברי נעמי בשובה משדה-מואב, האמורים לפחות בפרוזה קצובה.
46. מעניין להשוות את תפוצותיהן של התיבות "שדי" ו"עליון" במקרא. הכלל הוא שבניגוד ל"שדי" באה התיבה "עליון:, בבחינת כינוי לאלהים, במזמורים דוקא (יותר מעשרים פעם בס' תהלים; פעמיים באיכה ג' לה, לח – אף זה במזמור; וכן שמ"ב כ"ב, יד ואולי גם שמ"א ב', י) ורק בשלושה מקומות היא נזכרצ בהקשרים שיריים מטיפוס אחר (במ' כ"ד, טז; דב' ל"ב, ח; יש' י"ד, יד). הסיבה ברורה: מפני שבניגוד לס' איוב, שהרקע שלו עברי-קדמוני, מצויים בשירה המזמורית משקעים כנעניים, והשווה לעיל, עמ' 52 (סוף סי' ה).
47. על השימושים השיריים של "אל" ו"אלוה" השווה פופ, El, עמ' 9-8.
48. בני קטורה היו מ"בני קדם" (בר' כ"ה, ו) והללו נזכרים ביר' מ"ט, כח בתקבולת לקדר. בפרשת גדעון מדובר על "מדין ועמלק ובני קדם" (שו' ו', ג), אבל בהמשך הם נקראים "ישמעאלים" (שם ז', יא). כיוצא בזה, בסיפור מכירת יוסף מתחלפים ישמעאלים (בר' ל"ז, כה-כח) במדינים ובמדנים (שם, פס' כח, לו) – ואפילו נניח שהדבר מעיד על חילוף מקורות, הרי יחד עם זאת הוא יכול להעיד על קרבה אתנית-תרבותית בין העממים האלה. ביש' ס', ו-ז נמנים בהמשך אחד מדין, עיפה ושבא (כולם מבני קטורה – בר' כ"ה, ב-ד) עם קדר ונביות הישמעאליים. דדנים, שהם מבני קטורה, גם הם נסמכים לתימא ולקדר הישמעאליים, או שמתחלפים בהם (יש' כ"א, יג-יז; יר' כ"ה, כג). המקור הכהני אינו מספר על בני קטורה כלום, וכמה מן העמים הנזכרים במקורות אחרים כבני קטורה (או כבני יקטן) נחשבו אצלו לבני כוש בן חם (בר' י', ו-ז). אך אין זה משנה מן האפשרות שגם הוא חשב אותם לנימולים, שהרי גם מצרים (אף הוא מן העמים הנימולים) מבניו של חם הוא.
49. מחוץ למקרא מתוארת המילה אצל המצרים בתבליטים ובטכסטים החל מן האלף השלישי לפסה"נ ואילך. עיין פריצ'רד, ANEP, מס' 629; ANET, עמ' 326. הדבר נזכר גם אצל הרודוטוס (II, 37). אבל נתגלו כמה חנוטים שלא נימולו ולפיכך יש להניח, שהדבר נחשב כחובה על הכהנים בלבד (כפי שאומר יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון ב', 13). בתבליט השן ממגידו (פריצ'רד, ANEP, מס' 332) מצוירים שבויים נימולים, אבל אין לברר את זהותם האתנית. אם בכלל היתה למנהג המילה אחיזה אצל הכנענים (כפי שאומר הרודוטוס II, 104, על הפניקים) ודאי היה מוגבל אצלם לשכבה חברתית דקה. על כל פנים, מעדויות המקרא יש ללמוד בבירור, שבדרך כלל נחשבו הכנענים לערלים ושבמצרים היתה המילה מקובלת הרבה יותר מאשר בכנען.
|
