נגד המקדש : מעשה העגל מחבר: אביה הכהן

חזרה3

פתח דבר

[א] מעשה העגל מסופר בשמות ל"ב-ל"ג ולפניו ולאחריו באו פרשיות המשכן. שאלת היחס בין פרשיות המשכן ומעשה העגל היא שאלה עתיקת יומין¹. בדברינו הבאים ננסה להאיר את סיפור העגל לא מתוך ניסיון להרמוניה בינו ובין הפרשיות הסובבות, אלא תוך ראיית ייחודו אל מול הפרשיות הסובבות אותו.

[ב] מעשה העגל מסופר בספר שמות וחזר ונישנה בספר דברים. דיוננו יתמקד בפרשה בספר שמות ואילו לפרשה בספר דברים מגמה שונה אך לא נעסוק בה².

[ג] מעשה העגל בשמות מעלה בעיות פשט קשות. כך לדוגמא, לא ברור מדוע לאחר שה' סיפר למשה בהר על החטא, יהושע אינו יודע מה פשר הקול מן המחנה ומדוע משה לא משיב את אשר ידע; כשמשה רואה את העגל הוא משליך ומשבר את הלוחות. המעשה מובן אם זוהי הפתעה עבורו, אך הרי משה כבר ידע הכל, ממה הוא מופתע?! על-פי המסופר בספר שמות, כשמשה על ההר הוא כבר התפלל וה' סלח לישראל ומדוע אם כן יש צורך בכפרה נוספת? אין ספק שפרשת העגל בספר שמות היא פרשה מורכבת. בין חוקרי המקרא יש נסיונות שונים לפתור את הבעיות, אולם לא מצאתי פתרון כולל ומשכנע. אני מודע לכך שיש גריעותא בהצגת פירוש לפרשה כאשר נקודות מרכזיות בה לוטות בערפל.

[ד] דרך הדיון תהיה בנויה נקודות נקודות ורק בסוף הדברים ננסה לקשור את הנקודות למעגל שלם.

א. מעשה העגל ומיקומו

"אין מוקדם ומאוחר בתורה משה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים" (רש"י שמות ל"א, יח). שאלת היסוד בהבנת סיפור העגל היא שאלת היחס בינו ובין הפרשיות הסובבות אותו. רש"י תומך בדעה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" ומעשה המשכן בא רק אחרי סיפור העגל. המייצג המובהק של הגישה ש"יש מוקדם ומאוחר בתורה" הוא רמב"ן ולדעתו כל פרשה באה במקומה הכרונולוגי. לשיטת הרמב"ן ציווי המשכן שבא בפרקים כ"ה-ל"א, נאמר למשה בארבעים יום שעלה להר³.

לשיטת הרמב"ן אחיזה ברורה בפשטי המקראות. לכל אורך פרשיות המשכן אין ולו רמז שהפרשה נאמרה אחרי חטא העגל. משפט חוזר הוא בפרשיות המשכן – "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (כ"ה, לט); "... כאשר הראה אתך בהר..." (כ"ז, ח). המובן הפשוט של הכתובים הוא שהדברים נאמרו למשה בארבעים יום ראשונים ואין בכתוב רמז אחר.

מאידך, גם לשיטתו של רש"י אחיזה בכתובים וסיפור העגל ממשיך את מעמד הר סיני ולא את פרשיות המשכן הקודמות לו:

1. בפרשת העגל מסופר על משה שירד מן ההר עם יהושע והיא המשך למסופר בפרק כ"ד על יהושע שעלה עם משה להר. בפרק כ"ד נאמר: "...והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם" (כ"ד, יד). המשכה של הפרשה הוא בסיפור העגל כאשר בני ישראל ניגשו אל אהרן וביקשו שיעשה להם אלהים⁴.
2. היכן פותח סיפור העגל? על-פי חלוקת הפרקים הנוצרית, פרק ל"ב פותח בפסוק "וירא העם כי בשש משה לרדת...". נראה שהחלוקה הנוצרית ראתה בפסוק זה את הפתיחה לסיפור העגל. על-פי המסורה יש פרשה פתוחה לפני הפסוק הקודם, ואם כן סיפור העגל פותח בל"א, יח: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לחת העדת לחת האבן כתובים באצבע אלהים". פסוק זה אינו קשור אל היחידה שלפניו, אולם הוא קשור אל הסיפור שאחריו המספר על העגל ושבירת הלוחות. נראה, איפוא, שהדין עם חלוקת המסורה ולא עם חלוקת הפרים. בפסוק יש בעיה תחבירית – "ויתן אל משה..." – מיהו הנותן? אכן, אין לנו ספק מיהו הנותן ושאלתנו היא על המבנה התחבירי המוזר⁵. אחד מפרשני רש"י, בעל ה'פנים יפות', מתרץ בעיה זו וכך הוא כותב: "ודעת רש"י ז"ל שפרשה זו (= מעשה העגל) נאמרה קודם ציווי מלאכת המשכן דהיינו בסוף אלה המשפטים דכתיב "וישכן כבוד ה' על הר סיני וגו'" (לעיל כ"ד, טז-יח) ועל זה קאי "ויתן אל משה" אלא שהקדים הכתוב פרשת תרומה שהוא מה שאמרו חז"ל (מגילה יג ע"ב) שהקב"ה מקדים תרופה למכה"⁶. כלומר, 'השתלת' פרשיות המשכן בין שמות כ"ד וסיפור העגל, יצרה שבר תחבירי בראש סיפור העגל והנושא החסר ב-ל"א, יח מצוי בסוף כ"ד. אכן, בין שמות כ"ד ל-ל"א, יח יש קשר הדוק.

"...ואתנה לך את לחת האבן... אשר כתבתי..." (כ"ד, יב)
"ויתן אל משה... לחת אבן כתבים באצבע אלהים" (ל"א, יח).

סיכומו של דבר, יש ראיות גם לשיטתו של רש"י וגם לשיטתו של הרמב"ן, ולדעתנו אין להכריע בין השיטות. חוסר האפשרות להכרעה מוביל אל המסקנה שאין לנסות לצייר סדר כרונולוגי רציף בין פרשיות המשכן ופרשת העגל, אלא לראות את שתי הפרשיות כהמשך אלטרנטיבי למעמד הר סיני. השאלה המרכזית שיהא עלינו להשיב עליה היא שאלת היחס בין פרשיות המשכן ובין מעשה העגל ומה ההבדל המהותי בין שני סיפורי ההמשך של מעמד הר סיני.

בקרב חוקרי המקרא קיימת הסכמה כמעט מלאה, שמעשה העגל מקורו במקור שונה מפרקי המשכן. פרקי המשכן שייכים למקור הכהני P ואילו מעשה המשכן שייך למקור JE. ההבחנות הספרותיות היסודיות נראות משכנעות ודומה שלפחות ברובד הראשוני אין מקום להרמוניה בין מעשה המשכן ומעשה העגל⁷.

ב. חטא אהרן

שאלת יסוד בסיפור העגל היא שאלת הגורם האחראי – אהרן או העם. דילמא זו באה לידי ביטוי בפסוק: "על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (ל"ב, לה).

הפסוק מטיל אחריות גם על העם וגם על אהרן. המורגל בגירסא דינקותא של פירושי חז"ל ורש"י, רואה באהרן אנוס שנוכח כי לא יוכל להניא את העם ממעשיו, ועל כן ניסה לדחות את ההילולה למחרת עד אשר יחזור משה – "חג לה' מחר" (ל"ב, ה) – ולא היום, שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו, ומדרשו בויק"ר: "דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו 'ויבן מזבח לפניו'..." (רש"י על הפסוק⁸⁾. אולם, מעיון בכתובים עולה תמונה שונה. הכתוב מספר על יוזמת העם ועל היענותו של אהרן ואין בכתוב רמז לאונס. דברי אהרן – "חג לה' מחר" – פירושם קריאה להתארגן לקראת חג ברוב עם⁹. אחד המדרשים הידועים על מעשה העגל מתאר את העגל כאילו נעשה מעצמו: "אמר ר' ירמיה כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר 'אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים' (תה' קכ"ג, א). אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כרחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם... ויצא העגל נוער כשהוא מקרטע"¹⁰. יסוד התמונה המדרשית הוא בדברי אהרן: "ויאמר אהרן אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא... ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (ל"ב, כב-כד).

למדרשים יסוד בדברי אהרן שמהם משתמע שהעגל נוצר מעצמו (הגוון המדרשי במקרה זה הוא השלמה מתבקשת של הכתוב גופו). אולם, המספר המקראי יצר פער בין הסיפור ה'סובייקטיבי' בפי אהרן לבין הסיפור 'האובייקטיבי' כפי שסופר בראש הפרשה: "ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניהם ובנתיכם והביאו אלי. ויתפרקו... ויביאו אל אהרן. ויקח מידם..." (ל"ב, ב-ד). כאן מתואר אהרן כבעל מלאכה שיצר עגל – בניגוד לתיאור שבפי אהרן. בין דברי אהרן והתיאור בראש הפרשה יש עוד הבדלים. אהרן פותח את דבריו באשמת העם: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שם כ"ב). אהרן מספר על רשעת העם ומרמז שהיה כאן מעין אונס. התיאור, כפי שבא בפי אהרן, הוא קצר מאוד: "למי זהב התפרקו ויתנו לי" (שם, כ"ד). אהרן מקצר ומדבריו משתמע שהוא אמר רק לפרוק את נזמי הזהב (התפרקו – צורת סביל. כביכול, אהרן לא ציווה על פירוק הנזמים) ואילו בראש הסיפור אהרן מתואר בצורה אקטיבית יותר – "פרקו... והביאו אלי... ויקח מידם"¹¹.

לפי דברינו אהרן חטא ולאחר מכן ניסה לטשטש את חטאו. אם כן, מדוע לא נענש אהרן? מן המפורסמות היא שאהרן לא נכנס ארצה בגלל חלקו בפרשת מי-מריבה. אולם, בספר דברים מרומז שאהרן לא נכנס ארצה בגלל חטאו בפרשת העגל. בספר דברים חוזר משה ומפרט את ארועי דור המדבר ובתוך כך חוזר גם על פרשת העגל. בתוך סיפור העגל משלב משה משפט תמוה: "ואפן וארד מן ההר ואשם את הלחת בארון... ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו: משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים: בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי... ואנכי עמדתי בהר בימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה (דברים י', ה-י).

מדוע שולב סיפור מותו של אהרן בתוך סיפור העגל? לשאלה זו מצטרפת שאלה נוספת: על-פי המסופר בבמדבר כ' אהרן מת בהר ההר, תחנה אחת אחרי מי מריבה, כעונש על חטאו שם. והנה על-פי המסופר בדברים אהרן מת במוסרה, שמונה מסעות לפני הר ההר. רש"י (דברים י, ו) מביא מדרש אגדה המנסה לתרץ את הסתירה – "והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר, אלא אף זאת מן התוכחה: ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם..."¹².

המדרש מנסה לתרץ את הסתירה בעזרת הסיפור על הבריחה חזרה למצרים. אולם, לסיפור זה אין יסוד בפשוטו של מקרא. לנו נראה שיש ללכת בדרך אחרת בהסבר הסתירה. שאלת מקום מותו של אהרן קשורה בשאלת החטא. משה מזכיר את מות אהרן בהקשר של חטא העגל. ממנו משתמע שבעוון העגל מת אהרן. בהתאם לכך אהרן כלל לא הגיע למי מריבה, וכביכול אין צורך בחטאו שם על מנת להסביר את אי-כניסתו לארץ. לעומת זאת, על-פי במדבר כ', חטאו של אהרן היה במי מריבה ומקום מותו היה בתחנה שלאחר מי מריבה במסעות בני-ישראל¹³.

השאלה הנשאלת עתה ביתר חריפות היא מדוע זכה אהרן לכהונה גדולה? או שמא נשאל את השאלה בצורה הפוכה; מדוע העמידה התורה את אהרן הכהן כעושה העגל ולא איש אחר, כלומר, האם יש משמעות כלשהי לכך שאהרן – מייסד הכהונה בעם ישראל – הוא עושה העגל, או שמא אין זה אלא מקרה שכהן עשה את העגל.

ג. חטא העם

אחת השאלות הקדומות שנשאלו בהבנת פרשת העגל היא השאלה במה בדיוק חטאו ישראל? האם חטאם היה בעבודה זרה, או שמא – כהסברו של ריה"ל בכוזרי – ישראל חטאו בעבודת ה' באמצעים שלא צוו עליהם.

בדיון בשאלה זו יש להפריד בין חלקו של אהרן בחטא ובין חלקו של העם. העם אומר לאהרן "קום עשה לנו אלהים: ...ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב, א-ד). אין ספק שלדברים יש קונוטציה של עבודה זרה¹⁴. בניגוד לעם, אהרן אינו מייחס שום אלוהות לעגל – "חג לה' מחר"¹⁵.

לכאורה, נראה מן הכתובים בספר שמות שישראל חטאו בעבודה זרה. אולם, אם אכן כך, מדוע נענה אהרן לפנייתם? אכן, אין ספק שישראל חטאו בחטא חמור והיו על גבול עבודה זרה, אך בעבודה זרה ממש לא חטאו, אלא עברו על איסור אחר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, יח).

בהמשך נרחיב את הדיון בפסוק זה. כאן נציין שהאיסור הנדון כאן אינו עבודה זרה, אלא לעשות כדמות של הקב"ה אלהי כסף וזהב ונראה שבחטא זה חטאו ישראל כשעשו אלהי זהב.

ד. בין מעשה המשכן ומעשה העגל

בין פרשת העגל ופרשת המשכן הקבלות רבות: בשתי הפרשות ישראל התנדב כסף וזהב ובשני הארועים מכהן אהרן בתפקיד ראשי. בנוסף לכך, בין שתי הפרשות יש גם קשרים לשוניים:

1. פרשת העגל פותחת במשפט: "ויקהל העם על אהרן" (ל"ב, א) ותיאור עשיית המשכן פותח בלשון "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (ל"ה, א').

2. נזמים נזכרו בשני הסיפורים (ל"ב, ב; ל"ה, כב)¹⁶.

אחת הנקודות המתמיהות בשאלת היחס בין פרשת המשכן ופרשת העגל היא שאלת הדמיון בין הכרובים ובין העגל. במעשה מרכבה של יחזקאל, שור וכרוב הם מילים נרדפות¹⁷ והרי העגל אינו אלא שור קטן¹⁸. הכרובים עשויים זהב וגם העגל עשוי זהב. התורה נמנעה מלהשתמש בפרשיות המשכן בכינוי 'הגס' עגל והעדיפה את תמורתו 'כרוב', אך מה בין זה לזה?

כיצד אפשר להסביר את מערכת ההקבלות בין מעשה העגל ובין מעשה המשכן?

על הדמיונות כבר עמדו וכאן מבקש אני להציע הסבר שלא עמדו עליו.

אכן, סיפור העגל דומה לסיפור המשכן ובנקודה זו מצוי מוקד מעשה העגל. מעשה העגל מספר על מקדש כסף וזהב ותוצאותיו. כוונת מייסד המקדש – הכהן – היתה לשם שמיים אולם התוצאה היא על גבול העבודה זרה. רצונו לומר – בכל מקדש יש יסוד היכול להביא לעבודה זרה!

בסוף מעשה העגל מסופר על אהלו של משה: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד... והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל... ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (ל"ג, ז-יא).

נחלקו ראשונים בשאלת היחס בין אהל מועד של משה לאהל מועד-משכן, האם אלה שני מקומות שונים שהתקיימו במקביל, או שהפסוקים בסוף מעשה העגל מספרים על מקום ארעי עד שהוקם המשכן¹⁹.

בבמדבר י"א מסופר על נבואת משה ושבעים הזקנים. יהושע נזכר שם כמי שנמצא יחד עם משה. מסתבר, שהאהל עליו מדובר בבמדבר י"א אינו אוהל מועד-משכן, אלא אותו אוהל מועד עליו מסופר בסוף סיפור העגל שעליו ובו נאמר: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות ל"ג, יא). גם בדברים ל"א מסופר על אהל מועד שמשה ויהושע נכנסו אליו ומסתבר שמדובר על אהל מועד המוזכר בסוף מעשה העגל. אנו נוטים להניח שמדובר בשני אהלים שונים. השאלה הנשאלת היא מה ביניהם? כלומר, מה מסמל כל אהל ולשם מה הוקם. על אהל מועד-המשכן יש כתובים רבים וכאן ענייננו באהל מועד של משה. על-פי המתואר בסוף מעשה העגל, מטרת האהל היא נבואה. וכאן, אולי, טמון המפתח להכנת מעשה העגל. ניגודו של העגל והמקדש שעימו, הוא אהל נבואה ללא כל אמצעי פולחני.

אהל זה מלמד שהאדם אינו זקוק לכסף וזהב, או אמצעים חומריים אחרים, כדי להגיע לדרגה של נבואה. לדעתנו, הזכרת אהל מועד בסוף סיפור העגל מהווה נקודת מפתח להבנת החטא ולא נספח שולי לסיפור. הציר עליו נע הסיפור הוא ממקדש – לאהל נבואה. השאלה העולה אם כן היא: מדוע הסיפור מתמקד בעגל ולא במקדש? בהתאם לדברינו נראה, שההתמקדות בעגל באה לומר – ראה להיכן מתדרדר העם בבואו למקדש! כלומר, מוקד הסיפור הוא הפירות הבאושים ולא המעשים, שלכשעצמם אין בהם רע, אולם בם טמון שורש הרע.

ראינו שיש הקבלות בין מעשה העגל ומעשה המשכן ואילו נקודת ההדרדרות אינה מתוארת ביחס למשכן. מכל מקום, הסיפור של ההתדרדרות בחטא העגל הוא סיפור חוזר בהיסטוריה. בני עלי, כהני אהל מועד בשילה, התדרדרו לתפיסה גשמית של הנוכחות האלוהית בארון (שמו"א ג-ד); כהני ירושלים בדורו של ירמיהו חשבו שבית המקדש לא יחרב שהרי זהו היכל ה' (ירמיה ז, ד).

פרשת העגל אינה הפרשה היחידה בתורה המביעה התנגדות למקדש וכלי התפארה שבו ועל כך נרחיב בסעיף הבא.

ה. אלהי כסף ואלהי זהב

"...אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. מזבח אדמה תעשה לי... (שמ' כ', יט-כא). על-פי הטעמים באה האתנחתא בפסוק יט תחת התיבה 'אתי'. לפיכך, באו בפסוק שני עניינים: א. לא תעשון אתי – איסור עשייה ועבודת אל אחר יחד עם הקב"ה; ב. אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם – איסור עבודת אלילים. ניתן לחלק את הפסוק בדרך שונה: "לא תעשון אתי אלהי כסף / ואלהי זהב לא תעשו לכם".

שד"ל עמד על כך שניתן לקרא את הפסוק בדרך שונה מדרך המסורה. שד"ל מציע שהמילה 'אתי' היא מעין תיקון סופרים והקריאה הראשונית היא 'אתי'. על-פי קריאתו של שד"ל, לפסוק מבנה כיאסטי ובא בו ענין אחד בכפל לשון – לא לעשות כדמותו של הקב"ה²⁰. הפסוק אם כן, אינו דן בעבודת אלילים אלא בעבודת ה' על ידי פסל ומסכה.

בין פסוק כ ל-כא יש ניגוד: "לא תעשון אתי אלהי כסף"... לעומת: "מזבח אדמה תעשה לי". יש בפסוקים שני רובדים של ניגוד:

א. בין אלהי כסף המהווים מטרה לעבודות שנאסרו, לבין מזבח שאינו אלא אמצעי לעבודת ה' שהותר.
ב. כסף וזהב לעומת אדמה.

ראיית ניגוד זה מגלה את האחדות הפנימית של הפיסקה כולה. מכיוון שמן השמים דיברתי עמכם, אולם קבר לא ראיתם, על כן אין לנסות לצייר כדמותו של האל. ומכיוון שלה' השמים ושמי-השמים ולו תבל ומלואה, על כן אין הוא צריך דבר וכסף וזהב לא יועילו לו. אם רצונך לעבוד את הקב"ה הרי שרחמנא ליבא בעי ודי במזבח אדמה פשוט. ספורנו הסיק מפסוקים אלה מסקנות מרחיקות לכת: "...וזה בעצמו באר באמרו 'ועשו לי מקדש ושכני בתוכם' לא כמו שייעד קודם לכן כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים...²¹. לפי ספורנו בתחילה, אחרי מעמד הר סיני, נאסר לעבוד את הקב"ה במקדש זהב וכל אשר ידבנו ליבו יכול לעבוד את ה' בכל מקום. רק בעקבות חטא העגל השתנה הציווי ובאו מצוות המישכן.

ספורנו, כדרכם של פרשני ימי הביניים, מנסה ליצור הרמוניה בין הפרשות. אנו מקבלים את הבנת הספורנו הרואה ניגוד בין מצוות המשכן ובין פרשת אלהי הכסף, אולם אנו משאירים את הסתירה כפי שהיא. פרשה קטנה זו, העוסקת באיסור עשיית אלהי כסף וזהב ומשתמע ממנה שנאסר לעשות כל חפץ פולחני מכסף וזהב, מתחברת אל סיפור העגל המספר על עשיית אלהי זהב – "קום עשה לנו אלהים" (ל"ב, א). בניגוד לגישה זו באות פרשיות המשכן המצווה על משכן זהב וכסף.

בהתאם לדברים אלה אנו יכולים לבאר פריט נוסף הנזכר בסיפור העגל בספר דברים "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל-לך שני לוחת אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ" (דברים י, א).

מהי ארון העץ עליו מדובר בספר דברים? רש"י בפירושו לפסוק כותב: "...ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל...". רש"י מבחין בין שני ארונות, בין ארון עץ וארון הזהב של בצלאל²². אנו מבקשים ללכת בדרך שונה. כפי שניסינו להבין מה בין שני אהלי מועד שנזכרו, כך ננסה להסביר את ההבדל המהותי בין שני הארונות. הארון בספר דברים הוא ארון פשוט שייעודו הוא כשמו – ארון. היותו עשוי עץ ולא זהב אינו מיקרי. הארון שנעשה על ידי בצלאל הוא חלק ממעשה המשכן שרבים מכליו הם כלי כסף וזהב; ואילו הארון שנזכר בסוף מעשה העגל לא ייתכן שיהא עשוי מזהב, משום שעיקר המסר של הכתוב הוא נגד כלי פולחן העשויים ברוב פאר מכסף ומזהב²³.

סיכום

שאלת היחס של פרשיות המשכן ומעשה העגל היא שאלה עתיקה שרבים דנו בה. ביניהן יש ניגוד: פרקי המשכן מציגים את האידיאל של עם ישראל. כשמקדש על מכונו והכהן עושה את מלאכתו; ואילו סיפור העגל מצביע לאן יכולה להוביל בניית מקדש ועבודת הכהן ועד היכן פאר של זהב יכול להתדרדר. ברובד הראשוני אין מקום להרמוניה בין הפרשיות והן מציבות תמונות מנוגדות. אולם, שמא דווקא בכך קיים היסוד להרמוניה. מי שבונה מקדש, חייב לדעת את הסכנה הגדולה הטמונה בבניית בית לה' ואין מקום מסוכן יותר למעשה העגל מאשר בתוך פרקי המשכן גופם.

זאב ועוד. פרקי המשכן חייבים להתחשב במשמעות מעשה העגל ולענות על הבעיות שהסיפור מציב. כידוע, אין כמו פרשיות המשכן המרחיקות כל מימד של הגשמה²⁴. הרחקת ההגשמה היא תשובת פרשיות המשכן למעשה העגל, אולם הסכנה עודנה קיימת ומעשה העגל בא להזהירנו – ראה את מעשיו של אהרן שנעשו לשם שמיים להיכן הגיעו! התורה מציגה את הדברים בצורה ניגודית, אך נביאים ומשוררים ראו השלמה ולא ניגוד בין שתי המגמות. כך דוד במזמור על חטאו אומר: "כי לא תחפץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה לב נשכר ונדכה אלהים לא תבזה" (תה' נ"א, יח-יט). עד כאן עולה על דעתנו לומר שמא דוד קורא להתנגדות למקדש וקרבנותיו, אולם דוד ממשיך: "אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחיך פרים" (שם, כא). רק מי שמודע לכך ש"רחמנא ליבא בעי" יכול להביא לבניית מקדש. ללא מקדש שבלב אין מקום לבית אבנים. רק מי שמבין את הסכנה שבעגל ראוי לבנות מקדש לשם ה'²⁵.

הערות שוליים:

1. בהמשך נדון בפירוט בשאלה זו.
2. על מגמת הפרשה בדברים עמד א. חדד ואני מקבבל את דבריו ביחס לספר דברים ולא לספר שמות. ראה: א. חדד חט העגל, מגדים כא (טבת תשנ"ד), עמ' 92-63.
3. ראה בפירוש הרמב"ן לכ"ה, א. קו יסוד בפירוש הרמב"ן לתורה הוא שיש מוקדם ומאוחר בתורה. ראה לדוגמא את התיחסות הרמב"ן לשאלת היחס בין הסיפור על יתרו דרך המשפט ומעמד הר סיני בשמות י"ח, א.
4. חז"ל התקשו בשאלה להיכן נעלם חור. עיין ויק"ר י. נ. ורש"י ל-ל"ב, ה. ייתכן שמכיוון שמדובר בענייני פולחן לא פנו אל חור אלא אל אהרן.
5. רמב"ן מנסה לתרץ את הענין וכותב "נמשך לפניו אל אלהים הוזכר בסוף הפסוק", אולם קשה מאוד לקבל מבנה תחבירי מוזר כל כך.
6. מצוטט על פי חומש תורת חיים לשמות עמ' קפג.
7. ראה לדוגמא: S.R. Driver, An Introduction to the Old Testament, Edinburg 1961, pp. 37-39
8. ראה: ויק"ר י. ג; בבלי סנהדרין. ז ע"א; תנחומא, בהעלותך יד. המדרש הבין "ויבן מזבח לפניו" – הבין מן הזבוח (ההרוג) שלפניו.
9. השווה לדחייה בשמות כ"ד ג-ד.
10. תנחומא, כי תשא י"ט.
11. חלקו פרשנים בהבנת הכתוב: לאיזה חלק של המשפט שייכת המילה התפרקו; האם לדברי אהרן – למי זהב, או לתיאור פעולת העם – למי זהב? התפרקו ויתנו לי. על פי הטעמים, המילה 'התפרקו' שייכת לתיאור פעולת העם ואם כן אהרן רק שאל "למי זהב?" והאם ביוזמת פרק את נזמיו והביא לעשיית העגל. על-פי הניקוד התפרקו בא כאן כצורת ציווי והיא חלק מפנייתי לעם. חיזוק לדרך הניקוד יש בדברי אהרן שבאו בראש הסיפור "פרקו נזמי הזהב"... (ל"ב, ב). בתרגום הערבי-נוצרי תירגם את המשפט כולו כצורת ציווי – "למי זהב? התפרקו ויתנו לי!". שמו הספק הוא יסודו של כתוב זה. אהרן אינו משקר ח"ו אלא מעמעם את דבריו. הרוצה – יבין שאהרן קרא לפרוק את נזמי הזהב, והרוצה – יבין שאהרן רק שאל למי יש זהב ואת השאר עשה העם. בנושא זה ראה דיון ומקורות אצל: י. ברויאר, 'מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים'. בתוך: ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 212-214 ו-239-340.
12. וראה: מכילתא בשלח ויסע פ"א, תנחומא חוקת י"ח.
13. אברבנאל כותב בפירושו לבמדבר כ' "ודעתי בזה שמשה רבינו ואהרן שניהם נענשו בעבור עונות שעשו אך אהרן בעון העגל". כלומר, חטא מי מריבה אינו אלא כיסוי לחטא הגדול של אהרן. ראיית האברבנאל היא מהזכרת מות אהרן בהקשר לחטא העגל. יש לציין שעל-פי החלוקה המקובלת בחקר המקרא. הסיפור על חטא מי מריבה והגזירה על משה ואהרון בקדש שייכת למקור הכהני שכלל אינו מכיר את חטא העגל.
14. וראה דברינו בהמשך.
15. ההבחנה בין חטא אהרן לחטא החמור של העם היא על פי נה"מ, ואילו לתה"ש נוסח B נוסח אחר. נה"מ: "ויאמרו אלה אלהיך... וישכימו ממהרת ויעלו עלת ויגשו... תה"ש: "ויאמר אלה אלהיך... וישכים ממחרת ויעל עלה ויגיש...". מכל מקום, על רקע נוסח זה בולטות דקויות ההבחנה בנה"מ.
16. עוד הקבלות ראה: א' הורוויץ, העגל והמשכן. שנתון למקרא ולחקר המקרא הקדום ז-ח (תשמ"ג-תשמ"ד) עמ' 15-95. הורוביץ הלך בדרך אחרת מזו שאנו הלכנו בה בביאורן של ההקבלות.
17. השווה יחזקאל א', י ליחזקאל י', יד.
18. השווה "יעשו עגל בחרב וישתחוו למסכה: וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב" (תה' ק"ו, יט-כ).
19. אונקלוס מבחין בין המשכן הנקרא אוהל מועד ומתורגם 'במשכן זימנא', ובין אהל מועד של משה המתורגם 'משכן בית אולפנא'. וכן ראה לדוגמא מדרש הגדול שמות ל"ו ז "...הינו דכתיב "ומשה יקח את האהל" זה בית מדרשו של משה". רש"י רואה באהל של משה תחליף זמני עד הקמת המשכן. ראה רש"י ל-ל"ג, יא. הפרשנות הביקורתית רואה הבדל מהותי בין שני האהלים. ראה לדוגמא: ש. לווינשטאם, 'משכן', אנציקלופדיה מקראית עמ' 544-546.
20. ראה בפירוש שד"ל לכתובים שמות כ'.
21. ספורנו לשמות כ"ד יח.
22. ראה ירושלמי שקלים מ"ט ע"ג.
23. אמנם חשוב להדגיש שבספר דברים ענין הזהב אינו מודגש כלל והסיפור מתמקד בבעיית ההגשמה בלבד. עמד על כך א. חדד, מגדים כב עיין הערה 2.
24. ראה: י. קנוהל, מקדש הדממה, ירושלים תשנ"ג, עמ' 120-155. וכן ראה: א. הכהן, 'לקסיקון כינויי המקדש ותחומו בתורה ובנבואה', מגדים כ"א, תשנ"ד, עמ' 47-53.
25. על דרכם המיוחדת של מזמורי תהילים בסוגיה זו למדתי מהרב עמית קולא שהפנה אותי גם למזמור ג' המציג גישה דומה.