שתי מילים מנחות בסיפור יציאת מצרים מחבר: נתנאל הלפגוט

חזרה3

מן המפורסמות, שבסיפור שעבוד מצרים ויציאת מצרים תופעות רבות של 'מידה כנגד מידה', ואנו מוצאים שאירע למצרים מה שעשו או זממו לעשות לבני ישראל¹. לפעמים מובלטת תופעות כאלו באמצעות מילים מנחות או בכלים ספרותיים אחרים. כאן ברצוני לעקוב אחר שימוש המקרא בשורשים כ-ב-ד וח-ז-ק בחלקו הראשון של ספר שמות.

מעניין ששני היריבים הגדולים לאורך כל הפרשה, משה רבנו ופרעה מלך מצרים, מוצגים בתוך מסגרת זו. משה רבנו מתאר את עצמו כ"כבד פה וכבד לשון" (ד', י), ולכן הוא אומר כי אינו ראוי להופיע לפני פרעה ולהוציא את בני ישראל. מולו עומד פרעה המתואר לאורך כל הסיפור ככבד לב ("והכבד את לבו" – ח', יא; "ויכבד פרעה את לבו" – ח', כח; "ויכבד לב פרעה" – ט', ז). דווקא אותו מלך כבד לב, אומר בתשובתו הראשונה לטענת משה רבנו "שלח את עמי": "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר" (ה, ט). ודווקא אותו כבד פה וכבד לשון ינצח בסופו של דבר את אותו כבד לב.

במקביל לשורש כ-ב-ד, מופיע השורש ח-ז-ק לאורך כל הסיפור, ובמיוחד בתיאור עשר המכות. בפרקי המכות ישנם עשרה אזכורים של חיזוק לב פרעה או הכבדת לב פרעה. במכות דם, כינים, שחין, ארבה וחושך מדברת התורה על חיזוק לב פרעה (בין בעצמו ובין בפעולת ה'), ואילו במכות צפרדע, ערוב ודבר התורה מדברת על הכבדת לבו². מכת ברד היא היחידה שמופיעות בה שתי הפעולות גם יחד: "ויכבד לבו הוא ועבדיו, ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל" (ט', לד-לה). כבר בתוך מעגל המכות מתקיים היסוד של 'מידה כנגד מידה', כפי שציינו המפרשים³, שהרי חמש המכות הראשונות מדברות על פעולת פרעה כשלעצמו "ויכבד לבו" "ויחזק לב פרעה", ואילו מן המכה השישית, מכת שחין, ואילך: "ויחזק ה' את לב פרעה" (ט', יב), "כי אני הכבדתי את לבו" (י', א). ה' גומל לפרעה על הכבדת לבו ומחזק את לבו, למען הביא עליו את כל כובד משא חרון אף ה'. אך גם מעבר למעגל הפנימי יש לראות עוד פסוקים ועוד תופעות כבאות בניגוד ל'כובד' ול'חיזוק' של פרעה.

פרעה 'מחזק' את לבו כמה וכמה פעמים להחזיק בעם ישראל ולהבטיח המשך שעבודו, אך כשמגיע זמנה של יציאת מצרים המצרים משתדלים לזרז את בני ישראל – "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (י"ב, לג). כמו כן מצווים בני ישראל לזכור כי ביום יציאת מצרים "בחוזק יד הוציא ה' אתכם" (י"ג, ד) ואף בהנחת תפילין בכל יום עלינו לזכור: "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (י"ג, ט).

לאור הדגש זה מקבל האות הראשון שניתן למשה רבנו משמעות מיוחדת, המטה נהפך לנחש, וה' מצווה את משה: "שלח ידך ואחז בזנבו" (ד', ד). אך כשמשה מבצע את פקודת ה' כתוב: "וישלח ידו ויחזק בו" (שם). כפי שמסתבר מפשוטו של מקרא (וכפי שהבין בעל מדרש רבה ואחרים⁴) הנחש הנו סמל לפרעה או למצרים, ומשה לא רק יאחז בו אלא יחזיק בו ובזה יהפוך אותו לעץ יבש בלי כוח וחיות. אפשר לראות כאן אף המשך של הרמז שנאמר למשה רבנו בפרק הקודם "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" (ג', יט)⁵.

מאורע השיא בתהליך יציאת מצרים הוא קריעת ים סוף וכאן באה התופעה שהצבענו עליה לשיאה. ה' מודיע למשה רבנו: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם" (י"ד, ד) – וכאן משתמש ה' לראשונה בביטוי חדש – "ואכבדה בפרעה ובכל חילו". אחרי כל הכבדות הלב של פרעה הולך הסיפור ומתקרב לסיומו – ה' יכביד על המצרים. הרקע כבר מוכן לאירוע יוצא דופן ופלאי. אחרי תום הוויכוחים הפנימיים בתוך מחנה ישראל כאשר העם מוכן לכניסה לים סוף, חוזר הכתוב ומדיש: "ואני הנני מחזק את כל מצרים [ולא רק את לב פרעה!] ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו. וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו" (י"ד, יז-יח). כעת מתרחש הנס – הים נבקע, העם נוסע ומצרים רודפים אחריהם, אך ה' משקיף על מחנה מצרים "בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות"; ודווקא כאן בנקודת הכבדות⁶ מרגיש מצרים את אבדן המערכה: "ויאמר מצרים אנוסה⁷ מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" (י"ד, כה).

לאור עיוננו זה בפרשת יציאת מצרים יש להעיר על משמעות העימות בין בני ישראל לבני אדום בספר במדבר (פרק כ'). פגישה זו היא העימות הראשון בין הדור החדש לבין עם אחר. רוב רובם של בני ישראל באותו מעמד לא היו במצרים או שהיו מתחת לגיל הבגרות. דווקא כאן מעלה משה רבנו את זיכרונות יציאת מצרים: "כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו. ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך" (כ', טו-טז). כוונת משה בהזכרת ההיסטוריה של עם ישראל אינה ברורה: האם מטרתו להדגיש את הסבל כדי לזכות ברחמנות וחסד מיד אדום, או שמא היה כאן מעין איום מוסווה⁸ – 'ראה מה קרה למצרים כשעינו את הדור הראשון של בני ישראל'? (דברי הכתוב "וישלח מלאך ויצאנו ממצרים" ותחילת הפרשה "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום" באים לחזק נקודה זו!). בין כך ובין כך תשובת אדום ברורה: "לא תעבר, ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה". גם כאן ההקבלה ליציאת מצרים בוקעת ועולה – כביכול אדום אומר לישראל: 'הכבדות והיד החזקה הנם כעת בידי ולא בידכם; דור שני לא ייהנה מהליכה ביד חזקה ובכבדות!'