![]() |
|||||||||||||||||||||||||||||||
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה |
|||||||||||||||||||||||||||||||
פעולתו של יאשיהו לביעור הפולחן הזר היתה רדיקאלית ביותר. המיוחד בפעולתו זו הוא לא בכך שביער את האלילות – זאת עשו גם מלכים רפורמאטורים לפניו, ובייחוד חזקיהו – אלא בכך שהוציא-מכלל-פעולה ושירש מוסדות אליליים קבועים, שהיו קיימים זמן רב לפניו, וביטל את המעמדות התלויים במוסדות אלה – ובכך חיסל אחת ולתמיד את האלילות והסינקרטיזם בישראל. הוא השבית23 את הכמרים שמונו24 על-ידי מלכי יהודה קודמיו לשמש בבמות שבערי יהודה ואת המקטרים לבעל ולצבא השמים (מל"ב כג, ה), נתץ את בתי הקדשים (פס' ז) ואת במות השערים אשר בשער העיר (פס' ח). כמו כן טימא את התפת, אשר שימש להעברת בנים ובנות למלך (ראה מל"ב טז, ג; כא, ו; יר' ז, לא; יט, יא-יג),25 וכן ביטל את הפולחן לאלהי השמש, שהיה, כרוך בהקדשת26 סוסים ומרכבות לאלהות זו (פס' יא).27 כיוצא בכך הרס יאשיהו את המזבחות על הגג שעשו מלכי יהודה כדי לקטר עליהם (מל"ב כג, יב), פולחן שהיה נפוץ ביותר ביהודה בעת ההיא (צפ' א, ה; יר' ז, יח; יט, יג; לב, כט; מד, יז).28 אך פעולתו הנועזת ביותר של יאשיהו היתה ביטול הבמות שבנה שלמה המלך על פני ירושלים מימין להר המשחית (פס' יג). במות אלו היו קיימות בירושלים למעלה משלוש מאות שנה, ואף מלך לא העז לנגוע בהן. אף חזקיהו, שהסיר את הבמות וכיתת את נחש הנחושת שעשה משה, לא הרהיב עוז בנפשו לבטל במות אלו מפני כבודו של שלמה המלך, ואילו יאשיהו עשה זאת.29 פעולות נועזות ביותר ביצע יאשיהו גם בתחומי ממלכת ישראל שבצפון. הוא נתץ כליל את המזבח ואת הבמה בבית אל (פס' טו), מקום שלפנים היה מקדש מלך (עמ' ז, יג) ונחשב כשער השמים (בר' כח, יז), וכן הסיר את בתי הבמות אשר בשומרון (פס' יט). נראה שהיה לו מאבק קשה עם כהני הבמות, שהתנגדו להריסתן, ולפיכך נאלץ לפעול בתקיפות ובאכזריות (ראה לעיל, עמ' 157-156). הפולחן האלילי השתרש ביהודה בעיקר בתקופת מנשה, אך למעשה החל כבר בתקופת אחז. אחז הוא המלך שהכתוב מעיד עליו כי העביר בנו באש כתועבת הגויים (מל"ב טז, ג) וכי בנה מזבח כתבנית המזבח בדמשק, לאחר שיצא לשם כדי להיפגש עם תגלת פלאסר (פס' י) על התפת ועריכת האש עליה שומעים אנו בנבואת ישעיהו (ל, לג), והכתוב במל"ב כג, יב מדבר על "המזבחות אשר על הגג עלית אחז", ויש להניח שהמזבחות נבנו על-ידי אחז עצמו, אף-על-פי שאין זה מן ההכרח. גם אם היו מניעים פוליטיים לביעור קיצוני זה של מוסדות דתיים פולחניים סינקרטיסטים, הרי עלינו להודות שקנאותו של המלך בעניין זה, ובייחוד רצונו לחסל כל שריד לתופעה פאגאנית כוללת זאת, שהיתה נהוגה זה מאות בשנים, כגון במות שלמה, מעידה על להט דתי מונותיאיסטי שלא היה כמוהו בישראל. לא לחינם מציין הכתוב כי "לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו" (פס' כה). אמנם יש בכתוב זה כמה סופרלטיבים, אך עם זאת אין כל הצדקה לראות בכך את המצאת העורך. הקנאה לאלהי ישראל, המתבטאת בביעור הפולחן הזר מהארץ, מלמדת על אמיתותו של משפט זה. הריסת כל המתקנים ששימשו לעבודת אלילים ולפולחן הסינקרטיסטי, לרבות מוסדות כישוף ומאגיה מכל סוג (פס' כד) בידי יאשיהו נועדה, כפי שאמרנו, לשרש אחת ולתמיד כל עבודה שהיא זרה לדת ישראל, ונראה שהדבר עלה בידו. אחרי ימיו של יאשיהו לא נזכר עוד בספר מלכים מלך שחידש את האלילות והבמות, ונראה שהדבר תואם את המציאות ההיסטורית. אילו חודשה עבודת האלילים והבמות, לא היה ההיסטוריוגרף נאלץ לתלות את החורבן במנשה דווקא. פשוט יותר היה לתלות זאת במלכים שחיו סמוך לחורבן. העדויות בנבואת ירמיהו (יר' ז, טז-יט, ל-לד; יט, א-טו; לב, לד-לה) ובנבואת יחזקאל (יח' ח) עשויות אמנם להתייחס לחטאי העבר,30 אך גם אם לא נקבל זאת יש להודות שבכתובים נבואיים אלה, שיש בה הכללה, לא מדובר כבתקופות קודמות על מלכים המעורבים בחטא, כי אם על יחידים העושים זאת בסתר (יח' ח, יב)31 ובנשים (יח' ח, יד; והשווה יר' מד, טו ואילך). אם האלילות בטלה מישראל ולא שבה אליה עוד בתקופה שלאחר החורבן, יש לזקוף זאת לזכותו של יאשיהו; והוא הדין בביעור עבודת הבמות.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|