כתובת מלכותית חדשה ממואב מחבר: פרופ' שמואל אחיטוב

חזרה3

הכתובת המתוארת להלן מוצגת היום במוזיאון ישראל בירושלים. באדיבות הנהלת המוזיאון נתאפשר לי לבדוק אותה ולפרסמה*.

הכתובת חקוקה על שבר של עמוד בזלת מתומן. גובהו המרבי של השבר 19.5 ס"מ ומשקלו כעשרים ק"ג. רוחב כל צלע 14.5 ס"מ. קוטרו המקורי שלש העמוד היה כ-35 ס"מ. בשבר שלפנינו נותרו חמש מצלעות המתומן, שלוש במלואן ושתיים בחלקן. הכתובת חקוקה על שלוש צלעות בלבד, כשעל הצלע הרביעית חקוקה רק אות אחת: הנו"ן שבסופה של תיבת "בניעמן". אין באפשרותנו לדעת כמה שורות היו בכתובת השלמה, שכן ראה של הכתובת וחלקה התחתון נשברו ואבדו. השבר נוצל בשימוש משני כאבן בנייה, ושרידי הטיט עודם ניכרים בתחתית האבן השבורה באלכסון. ראשה של האבן סותת סיתות גס לעומת פניהן החלקות של צלעות העמוד. במהלך הסיתות המשני נקטעה השורה הראשונה שלפנינו באלכסון, כך ששרדו ממנה רק רגליהן של שלוש אותיות. הסתת השחית גם את סופה של הכתובת וכך אבדו לעד גם ראשה של הכתובת וגם סופה.

מקורה של הכתובת אינו ידוע, אבל מתוכנה ניתן להסיק שהיא מעבר-הירדן. יש לציין שהכתובת מיוחדת במינה באזורנו, שכן עד כה לא נתגלו כתובות על עמודים מתומנים. אבל בח'רבת אל-מדינה שבעבר-הירדן, בלבה של מואב (כעשרים ק"מ דרומית-מזרחית למידבא ושישה-עשר ק"מ צפונית-מזרחית לדיבון) נתגלה בחפירות מקטר בדמות עמוד מצולע, ועל אחת מצלעותיו חקוק: "מקטר אש עש אלשמע ליסף בת אות" (מקטר אשר עשה אלישמע להוסיף לבית אות [רייני]).

רק שבע שורות שרדו מהכתובת המקורית ואף הן נשתמרו חלקית. בשורה השישית, לפני התיבה האחרונה, חקוק חור עגול ועמוק (כס"מ עומקו) שנחקק במכוון בטרם נחקקה הכתובת עצמה. החור אינו פוגע בשום אות מאותיות הכתובת, ומטרתו אינה ידועה.

האותיות הן אלגנטיות וחקוקות ביד מיומנת. גובהן הממוצע הוא כס"מ ומחצה ועומקן כמילימטר. בהסתמך על שורות 3-2 שבצלע השנייה והשלישית – שנשמרו במלואן – ניתן להסיק שבכל שורה היו כעשרים וחמש אותיות. חקיקת כתובת על שלוש צלעות בלבד עשושיה להעיד על הכוונה לאפשר לקורא הניצב מול הכתובת להקיפה במבט אחד. אני מניח כי גובה העמוד היה כמטר וחצי, בדומה למצבת מישע, וכאשר עמדה על בסיס הייתה הכתובת בגובה עיני הקורא העומד מולה. חוקק האותיות לא שבר את התיבה "בניעמן" שבשורה השלישית, והמשיכה לצלע הרביעית של העמוד. דבר זה עומד בניגוד למה שמצאנו בכתובת אחרות שבהן תיבות ממשיכות משורה לשורה. אבל לא כן בכתובת שלפנינו, שבה אף מלה אינה מתחלקת בין שתי שורות.

ייחוס הכתובת למואב תלוי במציאתה – המזכיר ניצחון על בני עמון, ובפליאוגרפיה – האותיות מ"ם ונו"ן אופייניות לכתב המואבי. את זמנה של הכתובת יש לקבוע לאמצע מאה ח' לפני סה"נ, או למחציתה השנייה (ראה להלן). את המ"ם יש להשוות למ"ם שבכתובת המואבית הקצרה: "]ת מלך" שעל שבר של מכתש בזלת מאל-בלוע, ממאה ח' לפני סה"נ (וורשך, עמ' 87, לוח 1A ); בשתי הכתובות המ"ם עוד לא פיתחה את הראש הגדול האופייני לכתובות שעל החותמות המואבים ממאה ז' לפני סה"נ; מצד שני, האותיות כבר אינן כמו בכתובת מישע מאמצע מאה ט' לפני סה"נ בקירוב.

חוקק הכתובת היה אומן מיומן. האותיות חקוקות ביד יציבה ומנוסה: הרגלים הארוכות של האותיות כ"ף, מ"ם ונו"ן קשותות באלגנטיות והזרוע התחתונה של האל"ף מתעקלת מעט כלפי מעלה.

האם הכתובת אותנטית או שמא היא זיוף מודרני? אני מניח שזייפן לא היה כותב "בניעמן" אלא "בנעמן" (חסר יו"ד) כמו בכתובות העמוניות. זייפן אף היה נשמר מלעבור לצלע הרביעית בסוף שורה 3. מאחר שכל כך הרבה כסף מונח על המאזנים בזיוף כזה, אז במקרה של טעות כדאי להתחיל את הכתובת מחדש, ולחזור על שלוש השורות הקודמות. מה שמכריע את הכף, לדעתי, הוא החור העגול המתמיה לקראת סוף שורה 6, ויותר מכך הדרך שבה נחתכו והושחתו שתי השורות הראשונות וכן סופה של הכתובת. שאריות הטיט והאדמה אינן מכריעות, למרות שאולי אפשר לגלות משהו בבדיקות של שאריות הטיט.

כל כתובת מלכותית מן הדין שתפתח בשם המלך, בשם אביו ובתוארו – בדומה לכתובותיו של מישע מלך מואב מדיבון ומקיר מואב (אל-כרך). לרוע מזלנו אבדו שורות הפתיחה של הכתובת ואיננו יודעים את שמו של מי שהציבה. בכתובותיו של מישע נזכר גם מקום מוצאו, 'הדיבוני'. לכן צפוי היה שהכתובת שלפנינו תפתח במלים 'אנוכי פלוני מלך מואב בן פלמוני מלך מואב'. לפי שהכתובת מזכירה אסירים עמוניים רבים, יש לשער שסיפרה בניצחון על בני עמון, וכנראה גם בסיבות למלחמה ובפרטים נוספים הקשורים בה, כגון מהלכיה.

שורה 1
ו]אבן [את] – רק הקצה התחתון של הרגל של האל"ף והרגליים של הבי"ת והנו"ן נותרו. אפשר להבחין בעוד שני קצוות של אותיות ארוכות רגליים, אבל לא ניתן לזהותן.

אפשרות אחרת: הרגל של מה שהצעתי לקרוא אל"ף ארוכה מאוד ומתאימה גם לו"וים ארוכות הרגליים שבכתובת. אם כך ניתן לשחזר: "ו]בנ[יעמן". אם שחזור זה יועדף הרי שניתן לשער שלפנינו סופו של סיפור בבני עמון, מה עשו ומה אירע להם – ושערי הדמיון פתוחים לרווחה.

שורה 2
[ארמן בת המ]לך – הלמ"ד והכ"ף ניתנות לזיהוי, אבל מהמ"ם נותר כנראה רק סימן זעיר לרגל, ואף זה מסופק. לפי מקום המלה בשורה ניתן לשער שהמדובר בבניין של מבנה מלכותי דוגמת בית מלך. לפני המ"ם ניתן להבחין בקצוות של כמה אותיות ארוכות רגל, שהראשונה בהם עשויה להיות אל"ף. ההשלמה המוצעת על-ידי נדב נאמן – בעקבות מל"א טז: יח: "ויהי כראות זמרי כי נלכדה העיר ויבא אל ארמון בית המלך וישרף עליו את בית המלך באש וימת", ומל"ב טו: כ"ה: "ויקשר עליו פקח בן רמליהו שלישו ויכהן בשמרון בארמון בית המלך" וגו'.

אסרן רבן – השווה לדברי ההתפארות של מישע (שורות 26-25): "ואנך כרתי המכרתת לקרחה באסרי ישראל".

שורה 3
ואנך ב]נתי את בת הראש – השלמתי לפי ההקשר. נראה שיש לזהות את בית הראש בד'את ראס, שעל 'דרך המלך', כעשרים ק"מ מדרום לקיר מואב (אל-כרך). ד'את ראס יושבת ברום של 1,150 מטר מעל פני-הים ושולטת על כל דרום רמת מואב. בסקר שנערך באתר נמצא שהיה מיושב למן תקופת הברונזה הקדומה ב', וישנן גם עדויות ליישוב בתקופת הברזל א'-ב'. הכתובת מדברת בבניין ערים ומבנים כמו מצבת מישע.

התיבה "בת" היא צורת מכווצת של בית, בסמיכות בית>בת. הכיווץ מתועד בעברית הישראלית ובמואבית. מצבת מישע אינה עקבית בכתיבת המלה, יש שהיא נכתבת 'בת' ויש שהיא נכתבת 'בית'. הצורה 'בית' עשויה לשקף את שימור הדו-תנועה או כתיב היסטורי.

שורה 3
בניעמן – השם נכתב כתיבה אחת כמו בכתובות העמוניות, אבל שלא כמוהן ביו"ד. היו"ד עשויה לשקף את הדו-תנועה ay, אך יתכן שהיא שומרת על כתיב היסטורי.

שורות3-4
ובאסרי בניעמן [בנתי ל]מכרת שער אדר – השווה למצבת מישע (שורות 25-26): "ואנך כרתי המכרתת לקרחה באסרי ישראל". לבניין שער למפעל המים השווה לבניין חומות למפעל מים במצבת מישע: "ואנך עשתי כלאי האש[וח למ]ין" (שורה 23). המלה מכרת היא צורת הנקבה של המלה העברית מכרה. המואבית שמרה על הת"ו המציינת נקבה, השווה ל"הבמת זאת" בכתובת מישע (שורה 2). במצבת מישע באה צורת הרבות "מכרתת" (מכרתות).

שורה 4
והמקנה והבקר – בלשון המקרא 'מקנה' הוא שם כללי לצאן ובקר למיניהם. השווה בר' כו:יד: "מקנה צאן ומקנה בקר", ועוד. כאן הכוונה לצאן בניגוד לבקר.

שורה 5
[נשאתי] שם – לבית הראש. השווה לכתובת מישע (שורות 30-31): "ואשם שם את [...] צאן הארץ".

וירא בניעמן – וירא, לשון יחיד קיבוצי. בני עמון נתפשו כגוף אחד.

כי חלה בכל – שרידי הכ"ף ברורים. חל"ה משמעו להיות חולה אבל גם להיות חלש. השווה שופ' טז: ז, יא: "וחליתי והייתי כאחד האדם". ניתן להשלים 'רע' או כיוצא בזה. כאן הכוונה לחולשה מדינית-צבאית.

שורה 6
נראה שהצד"י והחי"ת אינן שייכות לאותה תיבה, ביניהן יש רווח המתאים לנקודת הפרדה.

קרבב – הקריאה מאוד בעייתית. בין הרי"ש לבין הבי"ת הראשונה ישנו חור (אין כוונתי לחור העגול העמוק שבין הקו"ף לרי"ש!) אבל קשה להכריע אם זו נקודת הפרדה בין תיבות או חור טבעי שנוצר באבן. אם החור טבעי שנוצר באבן. אם החור הוא נקודת הפרדה יש לקרוא "קר בב[". "קר", היינו קיר, הוא חומה או עיר, כמו בשמות הערים קיר חרש, קיר מואב. ואם כן הבי"ת הראשונה היא כנראה מלית היחס ב-. אבל אם החור הינו נקודת הפרדה, הקו"ף והרי"ש אינן שייכות לאותה תיבה, ואת האותיות "רבב" ניתן לפרש 'רביב', או צורה פועלית משורש רב"ב. לפי שכנראה ניתן להבחין בנקודת הפרדה אחרי הבי"ת השנייה, והכתובת שלנו אינה נוהגת לשבור תיבות ולעבור משורה לשורה, אין להשלים 'רבב[ה]'. אולי יש לקרוא "קרב ב-", או "ב]קרב ב[ת"?

שורה 7
ניתן להבחין רק בשרידים של שתי אותיות, ככל הנראה אל"ף ויו"ד.

מבחינה לשונית דומה הכתובת למצבת מישע, והיא שייכת לאותה סוגה" של כתובות מלכותיות שמיות-מערביות מאותה תקופה. השווה למשל למצבת אזתוד ממאה ח' לפני סה"נ: "וכן אנך חמית עזת", היינו 'ובנה אנוכי חומות עזרת', "ובן אנך הקרת ז", היינו 'ובנה אנוכי את הקרת (העיר) הזאת'.

התמונה ההיסטורית

מלך ממלכי מואב במאה ח' לפני סה"נ מתפאר בניצחונו של שכניו העמונים. זה מצב טבעי למדי בו שכנים ינסו לפתור סכסוכים בכוח החרב. המקרא מתעד מלחמות בין בני ישראל לשכניהם בעבר הירדן, ואף רומז למאבקים בין ממלכות עבר-הירדן. השווה לדברי עמוס המאשים את מואב "על שרפו עצמות מלך אדום לשיד" (ב:א). יש לשער שהיחסים בין שתי הממלכות השכנות, מואב ועמון, לא היו שונים בהרבה מן היחסים בין שתי הממלכות האחיות, יהודה וישראל; לעתים יחסי שלום ואחווה ולעתים יחסי איבה ומלחמה. אני משער שמציאותם של אוסטרקונים עמוניים בתחומי מואב, בחשבון ובתל אל-מזאר שבבקעת הירדן, מעידים לא רק על השפעה עמונית במואב, אלא גם על הגמוניה עמונית על מואב. הכתובת שלפנינו מעידה על מצב שונה – הגמוניה מואבית.

מסתבר שהכתובת, המספרת בשבי של "אסון רבן" מבני עמון, אינה עדות לתגרת גבול חסרת חשיבות אלא למלחמה של ממש – אולי למלחמת כיבוש ולהרחבת גבולות על חשבון עמון. אם זה המצב, הרי שיש לבקש תקופה מתאימה במאה ח' בה יכולה הייתה להתחרש מלחמה כזאת. זאת חייבת להיות תקופה בה לא היה כוח שליט אחר בעבר-הירדן שעשוי היה לפקח על התנהגותן של הממלכות היריבות באזור, ככל הנראה במחצית השנייה, או בשליש האחרון של מאה ח' לפני סה"נ.

אי-אז בימי יהוא מלך ישראל (814-842 לפני סה"נ – תאריכים לפי כוגן), שבעבר כנראה שלט בשטחים שמצפון לארנון, לחצו הארמים את ישראל: "בימים ההם החל ה' לקצות בישראל ויכם חזאל בכל גבול ישראל. מן הירדן מזרח השמש את כל ארץ הגלעד הגדי והראובני והמנשי מערער אשר על נחל ארנן והגלעד והבשן" (מל"ב י: לב-לג).
תחום שלטונו של חזאל השתרע גם ממערב לירדן, דרומה עד גת, ויהואש מלך יהודה (798-836 לפני סה"נ) נאלץ לשחד את חזאל בזהב שהוציא מאוצרות המקדש כדי להציל את ירושלים (שם יב: יח). עליונותה של ארם נמשכה גם בימי יהואחז בן יהוא (800-814 לפני סה"נ) שנאנק תחת לחצם של חזאל ובנו, בן-הדד השלישי (שם יג: ג). הלחץ הארמי הוקל רק כאשר "ויתן ה' לישראל מושיע ויצאו מתחת יד ארם" (שם יג: ה). מסתבר שלא רק ישראל יצאה מתחת יד ארם אלא גם שכניה שבעבר-הירדן. אפשר שה'מושיע' היה יהואש מלך ישראל (784-800 לפני סה"נ), ששלוש פעמים הכה את בן-הדד השלישי "ויקח את הערים מיד בן-הדד בן חזאל אשר לקח מיד יהואחז אביו במלחמה שלוש פעמים הכהו יואש וישב את ערי ישראל" (שם יג: כעד-כה). אבל קרוב יותר שהיה זה אדדנררי השלישי מלך אשור (783-811 לפני סה"נ); שהרי יהואש, שהעלה מס לאדדנררי, ספק אם היה בכוחו להשיב את ההגמוניה הישראלית בעבר-הירדן.

שיקום השלטון הישראלי בעבר-הירדן נותר לירבעם הב' בנו (747-784 לפני סה"נ). "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (שם יד: כה). הוא שכבש את לא-דבר וקרנים בבשן (עמוס ו: יג). עמוס מתייחס בדבריו למצב המדיני לאחר כיבושי ירבעם: "כי הנני מקים עליכם בית ישראל נאם ה' אלהי הצבאות גוי ולחצו אתכם מלבוא חמת עד נחל הערבה" (שם ו: יד), היינו בכל תחום ישראל. בעוד שהציון לבוא חמת עשוי להיות ציון כללי מסורתי לקצה ארץ-ישראל, לא כן הדבר באשר לציון "ים הערבה הוא ים המלח" (דב' ג: יז) או "נחל הערבה", אחד הנחלים הסמוכים לקצה הצפוני של ים המלח, ששמו נגזר ממקומו בערבה, "ערבות מואב".

אבל תקופת העליונות הישראלית בעבר-הירדן בימי ירבעם השני הייתה קצרה, בזמן אתנחתא במסעות הצבאיים של אשור למערב. הכרוניקה האפונימית האשורית מציינת את שנת 773 לפני סה"נ "על דמשק", ואכן לפי האסטילה מפזרצ'יק, התרתן, הלוא הוא שר הצבא, של שלמנאסר הרביעי (773-782 לפני סה"נ) הוא שיצא נגד דמשק וקיבל את מסיו של חזיון מדמשק, שכן שלמנאסר היה מלך חלש. נראה אם כן שאת תקופת הכיבושים של ירבעם יש להקדים למסע על דמשק – או לאחרו.

עם מותו של ירבעם נשתנה המצב המדיני וישראל נחלשה; תוך שישה חודשים החלו מאבקים פנימיים בישראל. לא חלפו יותר משלוש-עשרה שנה ותגלת-פלאסר הג' מלר אשור החל במסעותיו למערב (734 לפני סה"נ) ומלכי יהודה, אשקלון, מואב ועמון העלו לו מס.

בחפשנו פינה מתאימה לשיבוצם של המאורעות המתוארים בכתובת שפנינו ניתן לבחור בין ימי ירבעם הב' (לפני שנת 773 או לאחריה), לבין תקופת חוסר היציבות בישראל שלאחר מותו, לפני מסעותיו של תגלת-פלאסר. לפי הבוחן הפליאוגרפי נראה שיש להעדיף את האפשרות המאוחרת יותר, לאחר מותו של ירבעם הב'. לפיכך נראה שאת זמנה של הכתובת יש לקבוע למחצית השנייה של מאה ח' לפני סה"נ, או אפילו לשליש האחרון שלה.

הכתובת שלפנינו מסייעת במילוי פער בתולדות עבר-הירדן, בתקופה שבין שחרור מואב מהעול הישראלי בימי מישע לבין כינון ההגמוניה האשורית במערב.

עוד רב הסתום על הנגלה בתולדות עבר-הירדן בתקופת המקרא. כתובת חדשה זו אינה יותר מאבן נוספת בשחזור הפסיפס ההיסטורי של האזור.

הערה
* תודות לידידי עדה ירדני (שגם ציירה את הכתובת), למרדכי כוגן, לנדב לאמן וליוסף נוה, שקראו את כתב היד והעירו את הערותיהם.

ביבליוגרפיה:

M. Cogan, “Chronology: Hebrew Bible”, in D.N. Freedman (ed), The Anchor Bible Dictionary I, New York 1992, p. 1010
M. Cogan and H. Tadmor, II Kings (The Anchor Bible), New York 1988, pp. 143, 151-152
J.M. Miller, (ed), Archaeological Survey of the Kerak Plateau, Atlanta GA 1991, pp. 157-158
A. Millard, “Assyrian King List”, in W.W Hallo (ed), The Context of Scripture I, Leiden-New-York-Köln 1997, p. 466
A.F. Rainey, “The New Inscription from Khirbet el-Mudiyineh”, IEJ 52 (2002), pp. 81-86
S. Ahituv, “A New Moabite Inscription”, Israel Museum Archaeological Studies, Vol. 2 (2003), pp. 3-10
A.K. Grayson, Assyrian Rulers of the Early Farly First Millennium BC (858-745 BC), Toronto 1996, pp. 239-240
H. Donner and W. Röllig, Kanaanäische und aramäische Inschriften 1-3, Wiesbaden 1962-1964, No. 26:Ai 13-14, uu9
U. Worschech, “Die Ergebnisse der Grabungen in el-Bālū’ 1987”, ZDPV 106 (1990), pp. 86-113