עשרת הדברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל מחבר: פרופ' משה ויינפלד

חזרה3

אין לך מצווה ממצוות עשה וממצוות לא תעשה הכלולות בעשרת הדיברות – חוץ מ'לא תחמד'. ועל כך להלן – שלא נאמרה בצורה דומה במקום אחר בתורה. איסור עבודת אלילים¹ ושבועת שווא,² שמירת שבת,³ כיבוד אב ואם,⁴ איסורי רצח,⁵ ניאוף,⁶ גניבה,⁷ עדות שקר⁸ – כל אלו נשנו וחזרו ונשנו בחוקות השונות שבחומש. כבר קובץ החוקים העתיק, המכונה "ספר הברית" והסמוך לעה"ד, פותח בדין עבודת אלילים: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ). ובאותו קובץ, בהמשכו, מוצאים אנו כמעט את כל יתר המצוות שנצטווינו עליהן בעה"ד: שמירת שבת (כג, יב), כיבוד הורים – אמנם על דרך השלילה, (כא, טו-טז).⁹ רצח (כא, יב), גניבת נפשות¹⁰ וגניבת רכוש (כא, טז, לז; כב, א-ג) ועדות שקר (כג, א).

במה נתייחדו אפוא המצוות שבעה"ד, ועל מה זכו להיהפך לגולת הכותרת של המפגש שבין אלוהי ישראל לעם ישראל? למה זכה דווקא אוסף-צווים זה להיאמר לעם ישירות על-ידי האל (שמ' כ, א, טו-טז; דב' ד, יב: ה, ד, יב) ולהיכתב באצבע אלוהים על לוחות אבן שהושמו בארון הברית (שמ' לא, יח; לב, טז; לד, א, כח; דב' ד, יג; ה, יט; ט, י; י, א-ד)? ואם תאמר שקדמות האוסף היא שגרמה לכך, הרי ניתן להשיב, כי הן מבחינת תוכנם והן מבחינת סגנונם אין הוכחה שחוקי עה"ד קדמו לחוקים אחרים שבתורה. הציוויים הקצרים: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, אינם יוצאי דופן, שכמותם מצאנו בויק' יט, יא, יג וכו'. כמו כן, אין ייחוד ברבגוניות שבתוכן עה"ד, שכן אוספים רב-גוניים כאלה מצאנו בויק' יט וכן בספר דברים. וכשם שלא מצאנו ראיות לקדמות האוסף. לא מצאנו ראיות לאיחורו. הטענה על אופיו המוסרי-נבואי כביכול של האוסף אבד עליה הכלח מאז שערער עליה ה. גרסמן בספרו, Mose und seine Zeit 1913, 473ff, ואכן אין טענה זו מקובלת עוד.

חשיבות רבה נודעת למעמד האלוהי המיוחד בשעת מתן עשרת הדיברות. כידוע, נחוג מעמד זה ביהדות מדי שנה בשנה, בחג השבועות, חג מתן תורה; האם גם בתקופות קדומות כבר חגגו את חג מתן תורה? ומה היה מקומם של עשרת הדיברות בפולחן? המשנה מלמדת, כי בתקופת הבית השני קראו במקדש עם עה"ד יחד עם "שמע" (תמיד ה', א) ואילמלא המינים שקלקלו.¹¹ היינו ממשיכים לקראם מדי יום ביומו. ואכן מצאנו בנוסחי התפילה של הגניזה את עשרת הדיברות.¹² ושלומי אמוני ישראל נוהגים גם היום לקרוא את עה"ד בכל יום, אחר סיום התפילה.¹³

במאמרנו זה ננסה להשיב על שאלות תוך הסתייעות במקורות מקראיים וחיצוניים, העשויים ללמדנו על משמעם של עשרת הדיברות.

עשרת הדיברות – חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל

נפתח תחילה בציון הקווים המיוחדים והאופייניים ביותר לקבוצת המצוות, שבעשרת הדיברות:

א. בניגוד לחוקים שונים, שעשייתם מותנית בנסיבות אישיות או חברתיות מיוחדות. למשל: קרבנות, המותנים בחיובי היחיד (נדר, חטא וכדומה) או הציבור (קיום מקדש), או דינים אחרים, הנובעים כתוצאה מאירועים מסוימים. כגון דיני טומאה וטהרה, שמיטה ויובל, משפט אזרחי ודיני אישיות, מתנות כהונה, וכיו"ב – הרי הציוויים שבעה"ד מחייבים את הכל; כל יחיד ויחיד ללא תלות במצב או בנסיבות כל שהן חייב בשמירתם. כל אדם מישראל מקבל על עצמו לא לעבוד אלילים. לא להישבע לשקר, לשמור שבת, לכבד הורים, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לגנוב, לא להעיד עדות שקר ולא לחמוד.

ב. עשרת הדיברות נוסחו בעיקרם על דרך השלילה, ואפילו שני הצווים המנוסחים כביכול בדרך החיוב:¹⁴ שמירת שבת וכיבוד אב ואם, מכוונים לאמיתו של דבר לבל תעשה. שמירת שבת מבוארת במפורש בדרך של לא תעשה: "ששת ימים תעבוד... ויום השביעי שבת... לא תעשה כל מלאה" (שמות כ, ט-י). ואילו הצו על כיבוד הורים מגמתו העיקרית היא לאסור על הפגיעה בהורים או על ביזויים, כפי שזה משתמע מן החוקים השונים, במקומות אחרים בתורה, הדנים בנושא זה: הכאה (שמות כא, טו) קללה ויחסי קלון (שמ' כא, יז; ויק' כ, ט; דברים כז, טו). מרדנות ואי-ציות (דברים כא, יח-כא). ואמנם, בויק' יט, שיש בו התייחסות לעה"ד (ראה להלן), הצו מנוסח על דרך השלילה: 'איש אמו ואביו תיראו' (פס' ג).¹⁵

הנטייה לניסוח שלילי מקורה באופיו של האוסף, שלא בא אלא לקבוע לתנאים בסיסיים שיקלו על היקלטותו בתודעת עדת ישראל, תנאים שנמסרו לעם באמצעות הנביא, שהודיעם לראשונה מהו רצון ה' ומהו דברו. בתנאים אלה נקבע במפורש ממה חייב להימנע כל המשתייך לעדת ה', המיוחדת.

תופעה דומה ניתן למצוא במערכת הצווים, שציווה לבניו יונדב בן רכב, אבי בין הרכבים, שגם הם נאמרו בדרך השלילה: "לא תשתו יין... ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ... למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם" (ירמ' לה, ו-ז).¹⁶ להלן נביא מקבילה מהעולם ההלניסטי. שם מצאנו מערכת איסורים, שנמסרה על-ידי האל למייסד המקדש, וכל באי המקדש מתחייבים בשבועה, שלא לעבור עליהם.

ג. המצוות שבעה"ד מנוסחות בצורה קצרה וקולעת לגוף הענין. הן כוללות מספר צווים טיפולוגי (עשרה). במשך הזמן, כפי שכבר הבחינו בזה, חלו בנוסח עה"ד הרחבה ועיבוד. הדבר בולט ביותר בדיבר על השבת: ההנמקה לשמירת השבת, שבנוסח עה"ד בספר דברים שונה לגמרי מההנמקה בנוסח ספר שמות.¹⁷ אבל גם מלבד פרט זה חשים אנו בנוסח שלפנינו עיבודים והרחבות.¹⁸ ניתן לשחזר מעין נוסח של עה"ד המקוריים, בצורה דלקמן:¹⁹

1. אנוכי ה' אלוהיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.²⁰
2. לא תעשה לך פסל.
3. לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא.
4. זכור²¹ את יום השבת.
5. כבר את אביך ואת אמך.
6. לא תרצח.²²
7. לא תנאף.
8. לא תגנוב.
9. לא תענה ברעך עד שווא.
10. לא תחמוד.

אל-נכון, אין כאן אחידות במקצב, וניתן אמנם לחלק את הדיברות מבחינת אורכם לשלושה:²³

1) דיברות בעלי ארבע נקישות ויותר (ראשון, שני, שלישי ותשיעי). 2) דיברות בעלי שלוש נקישות (רביעי וחמישי). 3) ודיברות בעלי שתי נקישות (ששי, שביעי, שמיני ועשירי). אף על פי כן, אין הצדקה לראות את האוסף שלפנינו כיצירת משנית, המורכבת בצורה מלאכותית. אורך המשפט ומקצבו מותנה בתוכנו, ויש נושאים שלא ניתן למצותם בשתי מלים. יש להוסיף, שעצם ההטרוגניות הצורנית אינה סימן לחיבור אקלקטי ומשני, כפי שחוקרים מסוימים נוהגים להניח; אוספים מקוריים של אמרות בעלות אורך שונה מצאנו במקרא ובספרות המזרח הקדום.²⁴ לפיכך אין גם הצדקה להפיכת שני הדיברות המנוסחים כמצוות 'עשה' לניסוח של מצוות 'לא תעשה'.²⁵ מאידך גיסא, אפשר למצוא במבנה של עה"ד צד מאחד; לשונן הקצרה של הדיברות, המספר הטיפולוגי עשר, סידור הדיברות בשתי מערכות (מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, ראה להלן), כל אלו יש בהם כדי להעיד על אחדותו של האוסף. צורה ומבנה מסוג זה מאפשרים את החקיקה על לוחות אבן ואת השינון בעל-פה, דבר העשוי ללמדנו, כי מדובר כאן במערכת תנאים בסיסית, שכל אדם מישראל חייב לדעתה וללמוד אותה.

ד. הצווים הם בבחינת "צווים קטיגורים", שתוקפם אוניברסיאלי, על-זמני ובלתי-תלוי בנסיבות מסויימות ורקע כל שהוא.²⁶ אין בצדם עונש, ואף פירוט והגדרה אין להם, לפיכך ספק אם מבחינה משפטית יש בהם להניח דעתו של המחוקק או האזרח. יכול אדם לשאול מהי הגניבה שעליה מדובר בעה"ד, ומה דינו של הגונב. והוא הדין לגבי עבירות אחרות. אך שאלה זו היא בלתי-רלוואנטית, שכן צווים אלה אינם באים לקבוע הלכה קונקרטית; תכליתם ניסוח תנאים המחייבים את המצטרפים לעדה. מי שאינו ממלא אחר הציוויים מוציא עצמו מכלל חברת המאמינים. זאת באים עה"ד להשמיענו. הגדרת ההלכות והעונשים ניתנת לאחר מכן בקבצים המשפטיים השונים שבתורה, אבל אלה אינם מעניינו של אוסף זה, שאינו אלא קובע את החובות שהאל מטיל אותם על עמו.

מאלף לענין זה הוא הצו 'לא תחמד'. כפי שהראה ב. ג'קסון²⁷ אין הצדקה לערער על משמע המקובל של דיבר זה שהינו חמידה בלב. ואם כן מדובר כאן בלאו שאינו מסור לענישה, שכן אין מענישים על מחשבה בלבד.²⁸ לפיכך חייבים אנו להודות שלא מדובר כאן בחוק שניתן להוציאו לפועל, דהיינו להעניש עליו, כי אם בתביעה המסורה למשפט אלהי בלבד. ואכן הציוויים שבעשרת הדיברות מכונים 'דברים': "עשרת הדברים" (שמות לד, כח; דברים ד, יג; י, ד) ולא חוקים.²⁹ יתרה מזו בספרות חז"ל נשתרש הביטוי "עשרת הדברות". על פי ריבוי של דבר שהוראתו גילוי נבואי, כפי שניתן ללמוד מירמ' ה, יג: 'והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם'.³⁰ לאור כל זאת עלינו להסיק שהדיברות לא נתפסו כמצוות וחוקים אחרים בתורה כי אם כצווים המגלמים תביעה אלוהית, שיש בה משום התגלות, השונה מדין רגיל המסור להענשה על ידי בית דין.

ה. הצווים מנוסחים בלשון – נוכח, כאילו מכוונים הם אישית לכל אחד ואחד מהעדה. ויפה ציין פילון האלכסנדרוני, כי בפניות המכוונות לציבור יכול היחיד להתחמק, מפני שההמון משמש לו חיפוי (על עה"ד 39), מה שאין כן בפנייה ליחיד. בכך מובלט על-ידי פילון היחס של אני-אתה, שחשיבותו הועלתה בדור האחרון ביצירותיו של מ. בובר.³¹ למעשה יישם בובר את הרעיון לגבי עשרת הדיברות,³² אלא שלא ניצל את נקודת המוצא של החקירה המקראית בעניין מקורו ואופיו של הסגנון האפודיקטי, בחוקה שבמקרא. הבחנתו של א. אלט בין הסגנון הקאזואיסטי לסגנון האפודיקטי בחוקת המקרא העמיקה את הבנתנו בסגנון החוק המקראי,³³ והעמידה אותנו על ייחודו של הסגנון האפודיקטי, וביתר דיוק על ייחודו של הציווי בלשון עשה ואל תעשה בחוק המקרא.³⁴ בניגוד לסגנון הקאזואיסטי, האופייני לחוקי המזרח הקדום וכן למשפט המודרני, הרי צורת הפנייה האפודיקטית בנוסח עשה ואל תעשה זרה היא לתחום המשפט, ומסתבר עתה, שמקורה במעמד של מלך העומד בטקס של כריתת ברית עם נתיניו ומטיל עליהם חובות.³⁵ ואמנם עשרת הדיברות נתפסו כחיובים של מלך מצווה ציוויים, המופיע אישית בפני נתיניו.

ו. עם זאת יש לציין, שאין בעה"ד כללי מוסר מופשטים מעין אלו שמצאנו בחוקות השונות כגון: "ואהבת לרעך כמוך" (ויק' יט, יח), "ואהבתם את הגר",³⁶ "צדק צדק תרדוף" (דב' טז, כ), ולפיכך אין הצדקה לטענה כי עה"ד הם שיא המוסר הישראלי.

עשרת הדיברות הם אפוא רשימה בסיסית של ציוויים קונקרטיים, שניתן להטילם על כל אדם מישראל, והם גם מעין תמצית תביעתו של אלוהי ישראל מבני בריתו. חלקה הראשון של הרשימה כולל מצוות ייחודיות, הנובעות מזיקתו המיוחדת של עם ישראל לאלוהי ישראל, שפירושה נאמנות בלעדית (לא תיתכן נאמנות כפולת דוגמת עובדי-אלילים). איסור עשיית פסל ונשיאת שם האל לשווא, חיובים על שמירת שבת ועל כיבוד הורים.³⁷ החלק השני הוא בעל אופי מוסרי-חברתי וכולל איסורי רצח, ניאוף, גניבה, עדות שקר וחמדנות.

מקום אחר בתורה, שבו מצאנו מערכת ציוויים דומה לזו שבעה"ד, היא פרשת "קדושים תהיו" בויק' יט.³⁸ זו היא הפרשה היחידה בתורת כוהנים, שיש בה שילוב של חוקים דתיים ומוסריים מעין אלו שמצאנו בעה"ד. שאר הפרשיות בתורת כוהנים אינן הטרוגניות כפרשה זו, אלא עוסקות כל אחת בדין מיוחד.

יש להודות, כי המלכד את החוקים בפרשה זו הוא רעיון הקדושה,³⁹ אך עם זאת ברור, כי עשרת הדיברות הם הרקע לפרשה זו. חז"ל אמנם למדו מויק' יט א: 'דבר אל כל עדת בני ישראל', כי פרשה זו נאמרה בהקהל,⁴⁰ ויש לציין, כי מעמד הר סיני מכונה: 'יום הקהל' (דב' ט, י, יד; יח, טז. וראה להלן עמ' 27); בהמשך⁴¹ אנו מוצאים שם דברים על זיקה של פרשה זו לסיני ולעשרת הדיברות: 'ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה,⁴² 'ר' לוי אומר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה'.⁴³

ואכן פרשה זו פותחת בהתייחסות לדיברות: החמישי, הרביעי והשני של עה"ד: (כיבוד אב ואם, שמירת שבת ואיסור עבודת אלילים) 'איש אמו ואביו תיראו⁴⁴ ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם: אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה אל תעשו לכם אני ה' אלהיכם' (פס' ג-ד). ההתייחסות היא כיאסטית (= בהיפוך הסדר) כדרך שנהוג בציטוטים (ורמיזות) מתוך טקסטים אחרים.⁴⁵ בעל הפרשה פותח בדיבור החמישי (כיבוד אב ואם), עובר לדיבור הרביעי (שבת) ומסיים בדיבור השני ((אלילות). גם בתוך המשפט הופך הוא את סדר המרכיבים: מקדים את המושא לנשוא (לא 'תיראו אביו ואמו', כי אם 'אביו ואמו תיראו' והוא הדין לשבת) ואף מקדים מושא אחד לשני: לא אביו ואמו כי אם אמו ואביו.

שלושת הנושאים האלה חוזרים בשינויים קלים לקראת סיום החטיבה, דהיינו בפס' ל-לב: שבת, פנייה אל האובות ואל הידעונים, כיבוד זקנים;⁴⁶ שניים מהנושאים (אלילות ושבת) חותמים את ספר הקדושה, בויק' כו, א-ב, דבר הבא ללמד על מרכזיות הנושא בתפיסת עולמו של המחבר.⁴⁷ בהמשך מוצאים אנו איסורים על גניבה, עדות שקר ושבועת שקר (פס' יא-יב). חז"ל מצאו בפרשתנו רמזים על איסור רצח: 'לא תעמד על דם רעך' (פס' טז) וכן איסור ניאוף: 'לא תחלל את בתך להזנותה' (פס' כט)⁴⁸ וייתכן להניח כי באיסור של 'לא תנאף' רמוזים גם חוקי כלאיים (עירוב מינים). שפחה חרופה, וערלה שבפרק לה (פס' יט-כה). בגב' כב ט ואילך מצאנו אזהרה על איסורי כלאיים וסמוך להם דיני ניאוף.⁴⁹ דבר העשוי להסביר את סמיכות העניינים של כלאיים ומשכב עם שפחה חרופה בפרשתנו (פס' יט-כב). נראה, כי דין הערלה נסמך לדינים אלה בדרך שרשור אסוציאטיבי (concatenation), הנהוג בסידור החוקים במזרח הקדום.⁵⁰אם נכונה ההנחה בעניין הקשר בין זיום משקלות ומידות ל'לא תחמוד',⁵¹ הרי חותמת הפרשה בחתימה דומה לזו של עה"ד.

יש להוסיף, כי בדומה לעה"ד הפותחים בהצגה עצמית של האל, המעניקה תוקף לציוויים הבאים לאחר מכן. כך פותחים הציוויים בויק' יט ב"אני ה' אלהיכם", (פס' ב) והנוסחה הזאת חוזרת ונצמדת גם לחוקים האחרים באותו פרק.

לאור כל זאת נראה, כי ויק' יט בא למלא חוליה חסרה בספרות הכוהנית שבתורה. בניגוד לחוקת משנה תורה, החוזרת על פרשת עה"ד שבס' שמות, איננו מוצאים את עה"ד בחוקה הכוהנית, אף-על-פי שזו מצהירה במפורש, כי היא מוסרת לנו את החוקים והמשפטים שניתנו 'בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני' (ויק' כו, מו, השוה כז, לד). בהעדר התייחסות לעה"ד בחוקה זו, מתקבל הרושם, שהעיקר חסר מן הספר, לפיכך בא ויק' יט להשלים את החסר ולמסור לנו מעין עה"ד בנוסח מעובד ומורחב משלו.⁵²

עם כל זאת יש להדגיש, שהפרק הוא בבחינת וריאציה על נושא עה"ד, אך אינו בא במקומם. מבחינה מהותית שונה הוא לגמרי מלשונם של עשרת הדברים. וכפי שכבר אמרנו, הצד המאפיין את עה"ד הוא שניתן להטילם כחובה על כל יחיד ללא תלות באיזה שהוא מצב או נסיבות כל שהן; ואין הדבר כך בויק' יט.

לבד מן החוקים הלאקוניים שיש להם הקבלה בעה"ד, כל שאר הדינים בפרק זה מותנים בנסיבות מיוחדות בהן נתון הנוגע בדבר: דין הפיגול (פס' ה-ח) חל על מי שמקריב זבח שלמים; דין מתנות עניים (ט-י) מחייב רק את בעל האחוזה; האזהרה על איסור עשיית עוול במשפט (טו-טז) מכוונת לשופט בלבד; חוקי כלאיים (פס' יט) נוגעים לבעל שדה, כרם וכו', והוא הדין לדין שפחה חרופה (כ-כב) ולדין הערלה (כג-כה). שאר המצוות הקשורות למנהגים אליליים וכיו"ב (כו-כט) אף הן מובאות תוך פירוט רקע נסיבתי, ובכך הן חורגות מגדר 'הצו הקאטגורי', המאפיין את עשרת הדיברות, כפי שקבענו בסעיף ד' לעיל. הקטע על שנאה שבלב ואהבת הרע (פס' יז-יח) הוא בבחינת הטפה ופנייה אל המצפון, וכפי שהדגשנו, אין לכך מקום בעה"ד, הקובעים עקרונות קונקרטיים הנטולים הפשטה. ולבסוף נוסיף, שבניגוד לעשרת הדיברות, שאינם מכילים חוקי פולחן כלל (וראה להלן), הרי בויק' יט מצאנו חוקים פולחניים (פס' ה-ח, כא-כב, כד-כה), ולפיכך אין להעמיד פרשה זו על מישור אחד עם עה"ד.

במסגרת הדיון על עה"ד עסקו חוקרים שונים בהשוואתם לאוספים אחרים של צווים והוראות שבמקרא,⁵³ אך הנראה הוא, שאין בידינו אוסף אחר שניתן למצוא בו אותו ייחוד, המאפיין את עה"ד. בדיוננו זה נתייחס לבולטים שבאוספים, שיש בהם מעין עה"ד:

1) דברים כז, א-כו – לפנינו ילקוט אזהרות, שכל אחת מהן פותחת בלשון "ארור" ולפי תוכנן (אלילות, עריות, רצח, ביזוי הורים) חופפות הן במקצת את הצווים של עה"ד, אבל אף על פי כן שונה ילקוט זה מעה"ד במגמתו, בצורתו ובאופיו.

אזהרות אלה אינן בבחינת חובות המוטלות על כל הציבור, כי אם מיועדות למבצעים את פשעם בסתר והוא המכנה המשותף של הפרשה, כפי שכבר ראו ראב"ע רשב"ם ואחרים. מדובר כאן בסוג עבירות שבדרך כלל העבריינים עושים אותן בסתר או בצורה שלאדם מן החוץ קשה לגלותן, כגון: גילוי עריות (פס' כ-כג), הסגת גבול והכשלת עיוור (פס' יז-יח), זלזול בהורים,⁵⁴ הטיית משפט ומיקח שוחד (פס' יט, כה), ואפילו שתי עבירות חמורות, שלפי מהותן אינן ניתנות להעלם (אלילות בפס' טו, ורצח בפס' כד) נאמר עליהן במפורש שנעשו בסתר ואין יד בית דין משיגה את אלה שעשו זאת. מדובר כאן אפוא בטקס, הבא לטהר את העדה מפושעים שאין לציבור שליטה עליהם, ולפיכך מעבירים את פעולת הענישה לסמכות האל; על-ידי הטלת קללה על העבריין המסתתר מוציאים אותו מכלל העדה ובכך מונעים, כביכול, תחולת עונש קיבוצי על העדה כולה.⁵⁵

אין כאן צווים קאטגוריים כמו בעה"ד, שנסיבות המעשה וכן פרטי הענישה חסרים שם. אדרבה, בפרשה זאת העבירה מוגדרת בפרוטרוט והעונש בצדה: 'ארור'. כמו כן מכוונות אזהרות אלה לבעלי אחוזה (פס' יז) וליושבים בדין (פס' יט, כה) שלא כעה"ד, שבצווים מופנים לכל אחד ואחד מן הציבור (ראה סעיף א' לעיל). אין צריך לומר, שמבחינת הצורה והסגנון יש כאן שוני רב בין אזהרות אלה לבין עה"ד. שלא כדיברות המנוסחים ניסוח אפודיקטי: לא תעשה ועשה, הרי כאן מצאנו את הצורה הפארטיקיפיאלית, בינוני פועל, בתוספת 'ארור' בתחילה – צורה החופפת את האמרות בשמ' כא, יב-יז ('מכה ... מות יומת' וכדומה), שגם הן בנויות על בסיס בינוני פועל + עונש.⁵⁶

2) מערכת חובות דתיות-מוסריות בסיסיות המזכירה את האוסף של עה"ד מצאנו ביחז' יח. ה ואילך. כאן מדובר בצדיק העושה משפט וצדקה: אינו אוכל אל ההרים, אינו נושא עיניו אל גילולים, אינו נואף, אינו שוכב עם אישה נידה, משיב חוב, אינו גוזל ואינו עוסק בהונאה, אינו לוקח נשך ותרבית, משיב ידו מעוול ועושה משפט-אמת בין איש לרעהו, ויתירה מזו – אף נותן מלחמו לרעב ובגד לעירום.

אף-על-פי שבפרטים מסוימים יש בדברי יחזקאל חפיפה עם עה"ד (אלילות, גילוי עריות וגזילה), עלינו לציין גם צד אחר שמצאנו כאן והן מידות מוסריות, כגון: מתן לחם ובגד לנצרכים, בדומה לדברי ישעיהו (השווה ישע' נח, ז) שלא מצאנו כדוגמתן בחוקי התורה. כמו כן איסור לקיחת נשך ותרבית ועשיית משפט שמצאנו שם, דברים אלה מכוונים לבעלי רכוש מסויים ולשופטים ולא לכל אדם, מה שאין כן עה"ד, שהצד המאפיין אותם הוא היותם חובות שכל איש מישראל חייב בהם.

לצד עניינים מוסריים מצאנו שם גם עניינים שבפולחן וטומאה וטהרה, כאכילה אל ההרים ומשכב עם אישה נידה (פס' ו), עניינים שלא מצאנום בעה"ד, הרשימה מאופיינת בפתיחה ובסיום, שיש בהם משום הגדרת מעלת האיש הנמנע מעבירות אלו: 'ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה' (פס' ה) 'צדיק הוא חיה יחיה' (פס' ט). מדובר כאן במידות של איש צדיק, שלא רק נמנע ממעשים רעים, אלא נוהג כדין ומיטיב עם העניים. יש להוסיף, שלא נזכר כלל מעשה רצח, ודבר זה אף הוא מעיד, כי לא מדובר כאן בחובות אנושיות בסיסיות כאלה שנצטוו עליהם בעה"ד. בעניין זה דומה הרשימה שלפנינו לרשימות של מידות מוסריות-דתיות שבתה' ט"ו וכ"ד, שעוד נדון בהן להלן. הללו נועדו למבקשים להתקרב לתחום המקדש והספירה האלוהית.⁵⁷ גם מבחינת הניסוח שונה רשימה זו מעה"ד. הדברים כאן מפורטים ומוגדרים. בניגוד לעשרת הדיברות, המנוסחים ניסוח קאטגורי ללא פירוט.

רשימה דומה לזו מצאנו גם ביחז' כב, ו-יב. נזכרים שם עניינים הכלולים בעה"ד, יותר מאשר ביחז' יח, כגון: חילול שבת וכיבוד אב ו אם (פס' ז-ח), בדומה לפתיחה בויק' יט, ג. לאחר דברי התוכחה על עושק הגר והונאת היתום והאלמנה (השוה ויק' יט, ג. לאחר דברי התוכחה על עושק הגר והונאת היתום והאלמנה (השוה ויק' יט, לג-לד), קוראים אנו 'קדשי בזית ואת שבתתי חללת' (פס' ח), עבירה על הצו בויק' יט, ל: 'את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו'.⁵⁸ 'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם' שבהמשך (פס' ט), אינו אלא ביאור משמעות הצירוף 'לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך' בויק' יט, טז, כשהכוונה היא להלשנה הכרוכה בשפיכת דם. אולם, כמו בויק' יט, טז, כשהכוונה היא להלשנה הכרוכה בשפיכת דם. אולם, כמו ויק' יט, כך גם רשימה זו אינה מייצגת אוסף כשל עה"ד.

אנו מוצאים כאן ענייני פולחן, טומאה וטהרה, שאינם מובאים כלל בעה"ד, וכמו כן מצויים כאן, כמו בפרק יח, נשך ותרבית וכן שוחד, המכוונים לבעלי רכוש ולבעלי מעמד ציבורי ולא לכל אדם ואדם, שאליו מכוונים עה"ד. למעשה קובע הנביא במפורש, כי ברשימת החטאים מתכוון הוא לנשיאי ישראל (פס' ו). אין צריך לומר, שגם כאן הניסוח אינו מוחלט וקאטגורי כבעה"ד, אלא כולל פרטים והגדרות. ניתן להניח, שבדומה לויק' יט. גם הרקע לרשימה זו הם עשרת הדיברות, אך הנביא הרחיב את תוכחתו הרבה מעבר לעה"ד והתאימה למציאות המיוחדת, ההולמת את התנהגות נשיאי ישראל, שלהם נתכוון בדבריו.⁵⁹

3) מובינקל מצא קשר בין עה"ד למזמורים טו, כד בספר תהלים וישע' לג, יד-טו, המכונים אצלו 'ליטורגיות כניסה' Entry liturgies. ⁶⁰ במזמורים אלה מותנים הכניסה והמגורים בבית ה' במילוי מצוות מוסריות, כגון: ניקיון כפיים ותום לבב, הימנעות מלשון הרע, משבועת שקר ומביזוי קרוב ורע, כיבוד יראי ה', הימנעות מקבלת שוחד ומלקיחת נשך. רשימות אלה פותחות בשאחה: "מי יעלה בהר ה'" (תה' כד). "מי יגור באהלך" (תה' טו), "מי יגור לנו אש אוכלה" (ישע' לג, יד), ולפיכך רואה מובינקל ביצירות אלו השתקפות של טקסי כניסה למקדש.

בתקופות מאוחרות יותר הופקעו, לדעתו, דרישות מוסריות אלו מהפולחן – בהשפעת הנבואה – וכך נסללה הדרך לאוסף עשרת הדיברות שבידינו. אך למעשה, אין שום הצדקה להשוואת היצירות הללו לעה"ד. ביצירות אלו מועלות אך ורק תביעות מוסריות מעודנות; רצח, ניאוף וגניבה, שמצאנו בעה"ד, אינם נזכרים כאן כלל; ושלא כעה"ד, הכוללים צווים דתיים-לאומיים, הרי יצירות אלו עומדות על מישור אוניברסאליסטי טהור. כפי שהראיתי במקום אחר⁶¹ באים מזמורים אלה להגדיר את ה'צדיק' הזכאי להתגורר באוהל אלוהים ולא את האדם הרגיל. דרישות זהות מצאנו במזוזות שערי המקדשים במצרים.⁶² דבר המסביר לנו את השאלות הפותחות את הרשימות במקרא: 'מי יגור', 'מי יעלה' וכו'. כאן מדובר אפוא בתביעות מוסריות כלליות ולא במערכת חובות המוטלות על אדם מישראל כשל עה"ד או אלו הדומים להם בויק' יט ויח' יח וכב. הדפוסים הסגנוניים שונים לגמרי מאלה שבעה"ד ואף מאלו שבויק' יט ויחז' יח וכב.

4) נהגו להשוות את המצוות שבעה"ד ל'וידוי השלילי' הכלול בפרק 125 של ספר המתים המצרי⁶³ ולסדרת הלחשים המסופוטאמית 'שרפו'.⁶⁴ אולם הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן שונות יצירות אלו מעה"ד. מבחינת הצורה: ספר המתים המצרי הוא מעין וידוי של המת לפני היכנסו לעולם הבא, ואילו 'שרפו' הוא סדרת לחשים, הבאה לשחרר את החולה מכל עוון אפשרי, ועל-ידי כך תביא לריפויו.

ולגבי ההבדל בתוכן: העוונות בספר המתים כוללים חטאים כגון: רצח, ניאוף וגזל מצד אחד, וחטאים קלים יותר כגון זיוף משקלות ומידות, הלשנה ופגיעה בזולת – מן הצד האחר. ליד אלו מצאנו גם חטאים בתחום הפולחן, כגון: קללת האל, רשלנות בעבודת אלוהים, חילול קודש ומעילה. כיוצא בזה החטאים בסדרת הלחשים 'שרפו' כוללים: רצח, ניאוף, גזל, שבועת שקר, רכילות, צביעות, עושק, זיוף משקלות ומידות, הסגת גבול, אי-הלבשת עירום. גם כאן מצאנו חטאים הפוגעים בכבוד הפולחן, כגון: אכילת האסור, חילול קודש, מגע עם המנודה ועוד. אין צריך לומר, שמדובר כאן בהעלאת כל חטא אפשרי ואין באלה שום דמיון לאוסף שבעשרת הדיברות.

האוסף של עשרת הדיברות מיוחד בסוגו ושונה מכל אוסף-צווים אחר; המיוחד שבו הוא זה, שמקופלת בו מערכת חובות בסיסית קצרה ותמציתית, המיועדת לבן העדה הישראלית, הקשורה בברית מיוחדת עם אלוהים. מערכת זו הינה בבחינת קאטכיזמוס ישראלי. מבחינה זו דומה היא ל'שמע', שהוא הכרזה המורכבת מפסוק אחד נוח לשינון, הכולל תמצית הרעיון המונותיאיסטי ומשמש סימן-היכר חיצוני למאמינים באל אחד. ולא מקרה הוא כי "שמע" ועה"ד נאמרו ביחד כל בוקר במקדש (משנת תמיד ה, א).

כשם שהעיקרון המונותיאיסטי הגלום ב"שמע" מוצא את ביטויו בפרטים חוקיים רבים (כגון ניתוץ פסילים, חרם, מסית ומדיח, עיר הנידחת וכו') המפורטים בחוקות השונות, שנאמרו בתורה, כך גם העקרונות הדתיים והמוסריים שבעה"ד מתבטאים בחוקים שונים שבתורה, וכפי שראינו, קיימים אף ניסיונות לבנות יחידות וחטיבות של חוקים שבמידת מה הן מקבילות לעה"ד, אבל לאמיתו של דבר הן בבחינת פירוש להם. הוגי דעות ביהדות, כגון פילון ואחר כך סעדיה גאון, ניסו אמנם לעגן בעה"ד את כל צוות התורה.⁶⁵

כתביעת יסוד של אלוהי ישראל מאת עדת ישראל נישאו עה"ד על שפתיו של כל ישראלי הנאמן למורשתו, והפכו לגולת-הכותרת של המורשה הדתית והמוסרית בישראל, ואין להתפלא על העובדה, שמבין כל החוקים רק רשימת הצווים שבעה"ד היא זו שנתפסה כיסודית וכראשונית בקביעת הקשר בין ה' לישראל. רק את עשרת הדיברות זכו בני ישראל לשמוע יוצאים ישירות מפי האל, ולפיכך הם-הם העדות לקשר שבין ישראל לאלוהיו.

לחלקים נוספים של המאמר:
עשרת הדברות : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל (חלק זה)
עשרת הדיברות : חידוש ההתחייבות- עה"ד בפולחן
עשרת הדיברות : מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים
עשרת הדיברות : מעמד הר סיני וחג מתן תורה