המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : פעולות הפולחן בכלים הפנימיים מחבר: פרופ' מנחם הרן

חזרה3

4. אלו הן פעולות הפולחן שנעשות על-ידי הכהן הגדול בפנים.

[א] הוא המקטיר את קטורת הסמים על מזבח הזהב (שמ' ל', ז-ח). פעולה זו נאמרה במפורש באהרן: "והקטיר עליו אהרן", "ובהעלת אהרן את הנרת... יקטירנה" (שם שם)⁶. וכיון שאהרן חוזר עליה פעמים ביום, בבוקר ובין הערביים, נקראה שם קטורת זו בתואר המיוחד למחזוריות זו, "קטורת תמיד".

במקום אחר⁷ השתדלתי להראות, שקטורת זו הניתנת פעמיים ביום על גבי מזבח שונה, לפי תפיסת ס"כ עצמו, מן הקטורת הניתנת בחצר על מחתות. השינוי מתבטא אף בהרכבן של השתים. הקטורת החיצונית היא "רגילה", ונזכרה בלא שום תוספת-תואר, ואילו את הפנימית מקפיד הכתוב לקרוא "קטורת סמים". כינוי זה בא לה כיון שלצד הבושם, שהוא הלבונה, נכנסים לתוכה שלושה סמים (שמ' ל', לד-לח), כדבר שאינו רגיל בקטורת פשוטה. ומשום ייחודה הפולחני של קטורת פנימית זו גורס הכתוב, שהלבונה הניתנת בה צריכה להיות "זכה" (שם, פס' לד) – דבר שלא נזכר, דרך משל, בלבונה הניתנת על קרבנות מנחה רגילים.

5. [ב] פעולה שניה בפנים היא הטיפול הפולחני בנרות שבמנורה. ושוב גורס הכתוב, ששמן-המאור הניתן בנרות צריך להיות זך (שמ' כ"ז, כ; וי' כ"ד, ב) – דבר שלא נזכר בשמן המשחה ולא בשמן הניתן בקרבנות מנחה, ששימושם העיקרי של אלה בחוץ. גם הטיפול בנרות נעשה פעמיים ביום "תמיד", ולפיכך גם הם נקראו "נר תמיד" ("נר" זה משמעותו קיבוצית, שהרי בוי' כ"ד, ב-ד, נזכרו בהמשך אחד "נר תמיד" ביחיד וגם "נרות" ברבים). אבל אין הנרות דולקים כל שעות היממה, אלא, ככתוב, "מערב עד בוקר" בלבד. בין הערביים אהרן "עורך" את הנרות⁸, או שהוא "מעלה" אותם, כלומר, מגביה את פתילותיהם ומגביר את אשם. בבוקר הוא "מיטיב" אותם, כלומר, מורט ומנקה את הקצוות המפוחמים של הפתילות, כדי שיבערו כהלכה.

אף פעולה זו נאמרה באהרן (שמ' ל', ז-ח; וי' כ"ד, א-ד; במ' ח', א-ד; השווה שמ' כ"ה, לז). רק בשמ' כ"ז, כא נאמר "אהרן ובניו", אבל התיבה "ובניו" נשתרבבה כאן, כנראה, בטעות. ואמנם בוי' כ"ד, א-ד (שהיא פיסקה מקבילה לשמ' כ"ז, כ-כא) נזכר אהרן לבדו⁹. וגם בלאו הכי, יפה כחם של כל שאר הכתובים המזכירים את ענין המנורה – וכפי שנראה להלן, גם טבעה של כל העבודה הפולחנית בפנים המשכן – כדי להכריע תיבה בודדת זו (וראה סעיף 19)¹⁰.

6. [ג] פעולה שלישית בפנים היא עריכת שתים-עשרה חלות הלחם, בשתי שורות של שש, על שולחן הזהב (וי' כ"ד, ה-ט). העריכה נעשית אחת לשבוע, ביום השבת, וכיון שגם היא חוזרת בקביעות נאמר גם בה "תמיד" (שם, פס' ח) והחלות נקראו "לחם תמיד" (במ' ד', ז). הדעת נותנת, שלפי הנחת הכתובים אין הכהן הגדול נכנס ביום השבת במיוחד לשם צורך זה של עריכת החלות – אלא כשהוא נכנס באותה שבת בבוקר, או בין הערביים, לשם עיסוקיו בקטורת-הסמים ובנרות, הוא משתהה ועורך גם את החלות. והכתוב אומר: "יערכנו" (וי' כ"ד, ה), בלשון יחיד ובצורה סתמית, היינו מי שעורך אותו, וההיקש ילמדנו שהוא אהרן.

למעשה נדון לחם זה כקרבן מנחה. כברוב המנחות ניתנת עליו לבונה ולאחר אותו שבוע הוא נאכל לזכרי כהונה במקום קדוש (וי' כד, ט). אבל בשני דברים מנחה זו מיוחדת במינה. אחד, שהכתוב מציין כי לבונתה צריכה להיות "זכה" (שם, פס' ז), כאותה לבונה שנכנסת לקטורת הסמים, בשעה שעל לבונתן של המנחות החיצונות לא נאמר בשום מקום שזכה היא. שנית, מגוף הלחם הזה לא נשרף על המזבח החיצון כלום, אף-על-פי שהכתוב אומר עליו שהוא ניתן לכהנים כאילו "מאשי ה' "¹¹. כי באמת זוהי מנחה יחידה במינה בין כל המנחות, מנחה שמשולבת לא במערכת הקרבנות של החצר, אלא בפעולות שבפנים המשכן.

לחלקים נוספים של המאמר:
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית- מבוא: המשכן והחצר כשני תחומים של פולחן. עבודת התמיד
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : פעולות הפולחן בכלים הפנימיים (פריט זה)
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : בגדי הכהונה ושימושם פולחני
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : אחידותו של המערך הפולחני הפנימי. משמעותו הסמלית. מוצאו הקדם ישראלי
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : מסקנות נוספות מאחידותו של המערך הפולני הפנימי

הערות שוליים:
6. לפי הלכת חז"ל כשרה קטורת זו בכהן הדיוט. עי' משנה תמיד פרק ג'; שם פרק ה', ב; יומא ב', ד. ורמב"ן בפירושו לשמ' ל', ז תמה למה נאמרה קטורת הסמים באהרן דוקא והשתדל ליישב את הדבר.
7. "קטורת מחתות וקטורת תמיד", תרביץ כ"ו (תשי"ז), עמ' 125-115; והשווה VT כרך 10 (1960), עמ' 129-113.
8. לשון עריכה חוזר, כמובן, בכל מקום אל ה"נר" ולא אל ה"שמן", והעד וי' כ"ד, ד. ועוד, שבשמ' ל"ט, לז הם נקראים במפורש "נרות המערכה".
9. כמעט כל המבקרים החדשים מניחים, שהפיסקה בשמ' כ"ז, כ-כא, נכפלה מתוך וי' כ"ד, א-ד על-ידי עורכים. אילו קיבלנו הנחה זו, היינו אך מחזקים את טענתנו, שאין להסתמך על התיבה "ובניו" בשמ' כ"ז, כא, שהרי הנוסח "האבתנטי" הוא, לכאורה, זה שבוי' כ"ד, ג. ובכל זאת אין ההנחה הנזכרת מתקבלת על דעתנו, שכן לפרט קטן לא שמו המבקרים לב: שבשמ' כ"ז, כ אומר הכתוב "ואתה תצוה את בני ישראל", ואילו בוי' כ"ד, ב הוא אומר – "צו את בני ישראל". משמע שבפיסקה הראשונה, שמקומה קודם הקמת המשכן, משה עדיין אינו מצטווה לקחת את שמן המאור, אלא רק מוזהר מראש על מה שהוא עתיד לעשות; כדברי רש"י: "ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך". המעשה עצמו מתכוון להיעשות, לפי הנחת הכתובים, רק בפיסקה השניה (וי' כ"ד, א-ד), שמקומה בין הפרשיות שלאחר הקמת המשכן. ואם תשאל: הרי שמן המאור כבר נכלל בתרומה שממנה הוקם המשכן (שמ' כ"ה, ו; ל"ה, כח)? בדוק ותמצא, שתרומה חד-פעמית לא תספיק בשמן זה, שהרי הוא נחוץ לצריכה ממושכת; כדברי אבן-עזרא על הכתוב בשמ' כ"ז, כ: "שהיא מצוה עולמית על הציבור וכו'". לצריכה מתמדת זו מתכוונת הפיסקה בוי' כ"ד, א-ד, ועליה מודיעה מראש הפיסקה בשמ' כ"ז, כ-כא. לא עורך הוא איפוא שכפל את הפיסקה על-ידי העתקה מיכאנית, אלא סופר אחד שכופל את דבריו בנוסח סטיריאוטיפי. שיטה זו של הודעה מוקדמת על מה שעתיד להיעשות אתה מוצא, למשל, גם בפיסקה שמ' כ"ט, לח-מב, שפותחת במלים: "וזה אשר תעשה על המזבח" – זה מה שסופך לעשות על המזבח, כשכבר יהיה בנוי והכהנים משוחים. ולפי שקרבן התמיד שעל המזבח החיצון הוא סימן-ההיכר הבולט ביותר לתקינותו של הפולחן, נחפז הסופר הכהני (ושמא צ"ל: הסופרים הכהניים) להודיע עליו מראש, מיד לאחר תיאור משיחת הכהנים לתפקידם. אף פיסקה זו, למרות דמיונה המלולי עם במ' כ"ח, ג-ח, לא נוספה איפוא על-ידי עורך, אלא ראשונית היא במקומה. – ואף-על-פי שאנו מודים בשייכותה הראשונית של הפיסקה שמ' כ"ז, כ-כא למקומה, אין אנו מודים במהימנותה של המלה "ובניו", שלדעתנו נשתרבבה לשם.
10. ולפי הלכת חז"ל גם הדלקת הנרות כשרה בכהן הדיוט. עי' משנה תמיד פרק ג'; בבלי יומא ל"ג ע"א והמקבילות; והרמב"ם במשנה תורה, הלכות תמידין ומוספין, פרק ו', הלכות א-ד. רמב"ן בפירושו לשמ' ל', ז תמה גם על הנרות שנאמרו באהרן דוקא, ואף ספורנו בפירושו לוי' כ"ד, ג הרגיש בענין ותירצו בדברים מגומגמים; והשווה תירוצו של ספורנו המובא שם עם דברי הרמב"ן על במ' ח', ג.
11. על משמעותו של המושג "אשי ה'", מיוחד בתוך שיטתו של ס"כ, יעוין לפי שעה בערך שלי "כהנה, כהנים", אנציקלופדיה מקראית, כרך ד', טור 40.