העבודה בחוקי התורה : א. זכות במהלך העבודה - אכילה מן היבול (דב' כג, כה-כו) מחבר: עמוס פריש

חזרה3

לאחר שבפרק הקודם ניסינו ללמוד על היחס לעבודה מתוך תיאור האירועים החד-פעמיים שבסיפור, נקדיש פרק זה לסוג ספרותי אחר – לחוק, אשר בא להסדיר דרך קבע היבטים שונים של יחסי העבודה. יידונו כאן ארבעה חוקים בתחום העבודה. בחוקים אלה בולטת המגמה להגן על זכויותיו של העובד, על מגמה זו אומר ורהפטיג (דיני עבודה, א, 2), שהיא "בהתאם למסורת העתיקה של התורה, שדרכה להגן על האלמנטים החלשים של החברה – הגר, היתום והאלמנה והעני, שלא יעשקם החזק מהם".

החוקים יוצגו על-פי סדר היקרותם בחיי העובד: תחילה החוק הדן בזכות המוענקת לעובד תוך כדי עבודתו (אכילה מן היבול), ולאחר מכן החוקים הדנים בזכויותיו בתום יום עבודתו (איסור הלנת השכר) ובתום יחסי העבודה (מענק השחרור). את העיון נחתום בזכות העובד לימי מנוחה (חוק השבת). על-פי סדר הזמנים שקבענו, חוק השבת ראוי היה להיות נדון שלישי, אך בשל אופיו השונה (היותו בעיקרו מצווה בתחום שבין אדם למקום) העדפנו לדון בו באחרונה.

אחד מן החוקים עוסק בעבד. את העבדות אנו רואים כנושא העומד בפני עצמו, ואיננו דנים בו לגופו בחיבור זה. בפרק שלפנינו נעסוק רק בענין אחד של החוק, שהוא-הוא עיקרו של החוק – מענק השחרור. מצד ההלכה והמשפט חרג מענק השחרור מן המסגרת המצומצמת של דיני עבד וחדר למעגל חיי העבודה הרגילה, ולכן מצאנו לנכון לדון בנושא זה.

בחוק אחד (האכילה מן היבול) אף לא מפורש שהוא עוסק בעובד, ועצם שייכותו לדיני העבודה שנויה במחלוקת. אנו כוללים אותו בפרק משום שלפי הבנתנו מסתברת יותר ראייתו כדן בעובד.

בשל אופי הטקסטים הנדונים בפרק זה – חוקים, שמרנו בדרך כלל על מבנה בסיסי ייחודי לפרק: הדיון בחוק נפתח בציטוטו המלא, ולאחר מכן מופיע סעיף המוקדש לביאור המילים (ובו גם הערות פרשניות מקיפות יותר) וסעיף העוסק באמצעים הרטוריים. הדיון בכל חוק נחתם בסעיף הדן בהשוואה בין החוק לבין המציאות של ימינו.

א. זכות במהלך העבודה – אכילה מן היבול (דב' כג, כה-כו)159

כי תבא בכרם רעך –
ואכלת ענבים כנפשך שבעך,
ואל כליך לא תתן!

כי תבא בקמת רעך –
וקטפת מלילת בידך,
וחרמש לא תניף על קמת רעך!

עצם שייכותו של חוק זה לדיני העבודה שנויה במחלוקת, כפי שכבר הזכרנו בפתיחת הפרק, ונעמוד על כך בפרוטרוט בסעיף 2 דלקמן. מכל מקום, לפי התפיסה שהחוק שייך לדיני העבודה, הריהו עוסק בזכות הפועל לטעום מן היבול תוך כדי עבודתו.

אנו מתייחסים אל שני הפסוקים כחוק אחד, המורכב משני חלקים מקבילים. מבחינה פורמלית ניתן לראות כאן שני חוקים, שכל אחד מהם נפתח במילית "כי", המשמשת פתיחת חוקים, ואחריה באה לשון משותפת: "כי תבא ב-...רעך".

לשני חלקי החוק מבנה מקביל, המורכב משלושה איברים: 1. תיאור הנסיבות (תנאי); 2. היתר אכילה (תשובת התנאי); 3. איסור (המשך תשובת התנאי). ההבדל הבסיסי שבין שני החלקים הוא באתר החקלאי או בסוג היבול – "כרם" לעומת "קמה". הבדל זה בנסיבות יוצר חילוק בפרטי הדין, והוא בולט באיבר השלישי – האיסור. בחלק הראשון של החוק מדובר באיסור לשים את היבול ב"כליך" (לשם אכילה מאוחרת במקום אחר), ואילו בחלק השני מדובר באיסור על שימוש בכלים לשם קטיפה. עם זאת, מסתבר שהחלק השני אינו עומד עניינית בפני עצמו, והוא נסמך על החלק הראשון – כל עניינו של החלק השני הוא היתר האכילה בתבואה, בעוד שהפועל "אכל" אינו נזכר בו ועל הקורא להמשיך אותו מן החלק הראשון (וללא המשכה זו יובן האיסור כמתייחס לדרך העבודה – אין לעבוד בחרמש).¹⁶⁰

1. ביאור

(כה) בכרם – מטע של גפנים; והשווה קביעתו של י"ש ליכט (כרם, 318): "הכרם האמור במקרא הוא לעולם מטע של גפנים".

ואכלת – פתיחת המשפט העיקרי: רשאי אתה לאכול.

כנפשך שבעך – הכוונה הכללית מובנת, אך ייתכנו וריאציות בביאור המילים: א. סמיכות הפוכה: כשובע נפשך;¹⁶¹ ב. כפי רצונך (נפש=רצון, כבערבית) או: בהתאם לתאבונך (נפש=תיאבון, כמו: "למלא נפשו כי ירעב" – מש' ו, ל), עד שתשבע.

ואל כליך לא תתן – אבל אינך רשאי לשים פרות בכליך כדי לאכלם בזמן אחר או להעבירם לאחרים; זו זכות אישית המוקנית לך בזמן מסוים.

(כו) בקמת רעך – בשדה רעך, שיש בו קמה (תבואה שהבשילה ומחכה לקציר).

וקטפת – פתיחת המשפט העיקרי: רשאי אתה לקטוף.

מלילת – שיבולים שהבשילו וניתן למולל אותן באצבעות כדי להוציא את הגרגרים.

וחרמש לא תניף – אבל אסור לך להשתמש בכלי קצירה לשם כך.

2. השייכות לדיני העבודה

בחוק זה אין העובד נזכר במפורש, ולכן בראש הדברים נעמוד על עצם השתייכותו לדיני העבודה.

כבר אצל חז"ל מצינו דיון בשאלת זיהוי הנמען – אל מי פונה החוק. לדעת יחיד הנזכרת בגמרא, חוק זה אינו עניין לדיני עבודה: "איסי בן יהודה אומר: 'כי תבא בכרם רעך' – בביאת כל אדם הכתוב מדבר" (רש"י: ואפילו אינו שכירו) (בבא מציעא צב ע"א). תפיסה זו נמצאת גם אצל יוסף בן מתתיהו בתארו את חוקי התורה:

אין מונעים מעוברי-דרך לנגוע בפירות בעצם האסיף בימות הסתיו, אלא מניחים אותם למלא צרכם כאילו משלהם, בין אם אנשי המקום הם ובין אם זרים, ולשמוח על שנותנים להם ליהנות מן הפירות שנתבשלו; ואולם אסור עליהם לקחת אתם משהו...¹⁶²

כיוצא בזה, מהאיסור "וחרמש לא תניף" ניסו להביא ראיה לכך שמדובר בעוברי דרכים ולא בפועל, שהרי הנפת חרמש, הנאסרת בחוק, היא עיסוקו של הפועל (וכך מביא ראב"ע בשם "המכחישים").¹⁶³

לעומת זאת, הדעה הדומיננטית אצל חז"ל, וכבר בכמה מקורות תנאיים, היא שהחוק עוסק בפועל, ויש בדברי חז"ל לימודים שונים על כך.¹⁶⁴ הנושא נדון בהרחבה בפרק השביעי של מסכת בבא מציעא ("השוכר את הפועלים"). כך נוקטים התרגומים הארמיים (אונקלוס, לדוגמה: "ארום תתגר" – כי תשכיר עצמך), כך גם מבאר רש"י בפירושו לתורה על אתר וכך גם נקבעה ההלכה.¹⁶⁵

ניתן להצביע על כמה טיעונים לטובת ההסבר המייחס את עניינו של החוק לפועל דווקא: א. שיקול הגיוני: מתן רשות לכל אדם לקחת ענבים ושיבולים מכל כרם ושדה עלול לכלות את כל השדות והכרמים, וקשה להניח שלכך הכוונה;¹⁶⁶ ב. על-פי המציאות, הכרם היה מגודר, ובעת הבשלת הפרות היו בו שומרים,¹⁶⁷ וקשה להעלות על הדעת אפשרות, שסתם עובר אורח ייכנס בו ויטול כאוות נפשו; ג. דיוק בניסוח: הפועל "תבא" נראה כמציין ביקור מתוכנן ולא מעבר אקראי (השווה שד"ל), ובפרט הלשון "כי תבא בקמת רעך", שעניינה הגעה ישירה אל הקמה שבשדה ולא מעבר מקרי על יד השדה;¹⁶⁸ ד. הייחוד שבניסוחו של החוק, שאינו מדבר על חובת הבעלים לתת, אלא פונה אל האורח, ומגביל את היתר האכילה הניתן לו כאן – מובן יותר כשמדובר בפועל מאשר בעובר אורח סתם (וראה לקמן, סעיף 3). נוכח שיקולים אלה ואחרים ניתן להצטרף למסקנתו הזהירה של איילי (בכרם רעך, 28): "מלשונם של הפסוקים אין להסיק בוודאות, שפשוטו של מקרא מדבר בכל אדם".

עם זאת, אין להתעלם מן העובדה, שאזכור מפורש של העובד השכיר אינו מצוי בחוק. מנתון זה מנסה הרב ח"ד רבינוביץ, בעל "דעת סופרים" (דברים, רצו), להרחיב את היקף החוק, מעבר לקביעת חז"ל, גם למי שנכנס ברשות הבעלים: "בכל-זאת לא נאמר במפורש שהמדובר הוא בפועל, כנראה משום שמלכתחילה ראוי שלא למנוע גם מנכנס ברשות סתם מלאכל, מטעמי הגינות ומטעמי צדקה" וכו'.

מה טעמו של החוק? מצד אחד יש שעמדו על היבט מוסרי-חינוכי שלו, וכלשונו של "ספר החינוך": "משרשי המצוה ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת הש"י עליהם..." (מצווה תקעו) – בזאת יש לו דמיון לדיני המתנות לעניים (כד, יט-כב). מצד שני יש שמצאו בחוק (לפי פירושו ההלכתי) גם היבט תועלתני, להגברת יכולתו של הפועל. ר' ברוך אפשטיין משווה דין זה להלכות שונות החלות על פועלים, כגון "שאסור לפועל לישב בתענית וכן אסור לו לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום וכדומה מן העינויים והכל מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית...".¹⁶⁹

אם אכן אנו מדברים בחוק הקשור לעבודה, הרי שיש מקום לשלב את שני ההיבטים – מדובר בנתינת חסד של הבעלים, המחנכת אותם לעשיית טוב, אך נתינה זו מופנית דווקא כלפי עובד, העמל למען בעל הבית. מעבר לעניין הפיזי, יש בכך גם עניין פסיכולוגי, המקל על תחושת העובד ומעורר בקרבו רגשי הזדהות ושותפות עם בעל הבית. דומה שהסבר זה הולם למדיי דברים שכתב בענייננו רש"ר הירש בביאורו לקטע (דברים, עמ' רצא):

על סף המחשבה על תפארת האדם, המולידה את התחושה האנוכית: "שלי", זורעת תורת ה' את זרע ה"חובה" הנובעת מחסד ומשפט והפועלת כלפי שני הצדדים...

3. האמצעים הרטוריים של החוק

לטעמי, אמצעי השכנוע הבולט ביותר בחוק מצוי בבחירת הנמען. החוק איננו פונה אל הבעלים ומורה להם להרשות לפועל לאכול מן היבול בתנאים מסוימים, אלא הוא פונה אל הפועל ומורה לו לא להגזים. הרושם העולה מכך הוא, שזכותו לאכול היא כה מובנת מאליה, עד שצריך להצהיר, שאל לו להפריז.

בחוק קצר זה מופיעה תיבת "רעך" שלוש פעמים, ובהופעתה השלישית היא המילה האחרונה שבחוק. כך זוכה תיבת "רעך" להארה רבה, ומכוחה מובלטים יחסי האחווה שבין הצדדים השונים.¹⁷⁰ ניתן לכאורה לומר, שהמגמה היא לשכנע את הבעלים לתת, תוך פריטה על מיתרי האחווה, אבל פנייתו של החוק כולו דווקא אל הצד המקבל פועלת בראש ובראשונה לחזק אצל העובד את האחווה. נראה אם כן, שהכוונה היא להגביר את אווירת השיתוף בין שני הצדדים, אווירה שעליה הצבענו לעיל בדוננו בכוונת החוק (בסוף סעיף 2).

4. החוק מול מציאות ימינו

בנבדל מהספקת מזון לעובדים, עניינו של החוק הוא בזכותו של העובד לטעום מן האוכל שהוא מייצר. מלבד המשך קיומה של זכות זו בצורתה החקלאית המקורית גם בימינו, בפרט בעבודה בקיבוצים, ניתן לראות גלגול מודרני שלה בזכותם של עובדים במפעלי מזון, ובמיוחד יצרני ממתקים, לאכול מן המוצרים כאוות נפשם. יחד עם זאת, כמו כחוק התורה, ההיתר מוגבל לשעת העבודה ונאסרת לקיחה הביתה. בני המשפחה מפוצים בצורה אחרת, בעיקר באמצעות הזכות לקניית המוצרים בהנחה משמעותית.

כהרחבה של החוק ניתן אולי להתייחס אל סוגים שונים של פטור מתשלום המוענק לבני משפחתו של העובד, כגון נסיעות חינם באוטובוס למשפחות הנהגים, שימוש חינם בחשמל לעובדי חברת החשמל וכיוצא בזה.

לחלקים נוספים של מאמר:

א. זכות במהלך העבודה- אכילה מן היבול (דב' כג, כה-כו) (פריט זה)
ב. שכר העבודה - איסור הלנת שכר (וי' יט, יג : דב' כד, יד-טו)
ג. הטבה בסיום יחסי העבודה - מענק שחרור (דב' טו, יז-יח)
ד. ימי מנוחה- חוק השבת (דב' ה, יב-טו בהשוואה לשמ' כ ח-יא)

הערות שוליים:
159. לדיון פרשני-היסטורי מקיף בנושא החוק ראה איילי, בכרם רעך; לדיון משפטי-הלכתי מקיף ראה ורהפטיג, דיני עבודה, א, 453-420. הצעה מיוחדת בדבר רקע היסטורי-לאומי של החוק מעלה קארמייקל (חוקי דברים, 197 ואילך) לשיטתו. לדעתו, החוק מתייחס למעבר בני ישראל בגבול אדום. הציפייה הייתה, שבני אדום ירשו להם לאכול, ובני ישראל מצדם לא יאחזו בנשק, אלא אדרבה, יכירו בכך שהאדומים הם בעלי האדמות.
160. ומסתבר, שהטעם לאיסור הנפת החרמש הוא למנוע לקיחה בכמות גדולה, שהיא מעבר לצרכיו המידיים של האוכל (ראה טיגאי, דברים, 220); והוא טעם זה לזה של האיסור "ואל כליך לא תתן" שבחלק הראשון.
161. על הסמיכות ההפוכה ראה לאחרונה י' אבישור, "סמיכויות מהופכות במקרא, בקומראן ובפיוט הקדום", לשוננו כז (תשנ"ג), עמ' 288-279.
162. קדמוניות, ספר רביעי, ח, כא, עמ' 132; והשווה קרייגי, דברים, 304.
163. הוצע להבין מונח זה, "המכחישים", כמכוון לקראים, אך איילי (בכרך רעך, 31-30) דוחה הצעה זו בציינו, שלא רק שלא נמצא אצלם היתר אכילה בכרם לכל אדם, אלא שיש גם קביעות מפורשות בספרות הקראית המייחסות את החוק לעובדים.
164. וראה אצל איילי (בכרך רעך, 28-26). עם זאת, לדעתו, חז"ל עצמם ראו כפשוטו של מקרא את היתר האכילה לכל אדם, וכך גם היה נהוג למעשה בחברה הכלכלית האגרדית הקדומה (והוא מביא שתי עדויות מן המאה הי"ט על מנהג להתיר לעובדי דרכים להיכנס לכרם ולשדה ולאכול לשובע). אך נוכח הידרדרות החקלאות לאחר מרד בר-כוכבא נדחק, לדבריו, פירוש זה על-ידי הדרשה שצמצמה את ההיתר לפועלים בלבד.
165. סימן שלם בטור ובשולחן ערוך מוקדש לנושא זה – סימן שלז בחושן משפט: "דין אכילת פועל בשעת מלאכה ממה אוכל או מתי אוכל".
166. וכך הקשה האמורא רב על דעת איסי בן יהודה הנזכרת לעיל: "לא שבק איסי חיי לכל בריה!" (בבא מציעא צב ע"א), כלומר: בהיתר הגורף לשימוש ביבולו של הזולת מקופחת פרנסתם של כל בעלי השדות והכרמים. היתר כללי כזה ניתן דווקא בשנת השמיטה (וי' כה, א-ז) ולא מדי שנה בשנה. בלא הגבלת זמן נזכר בהקשר דין מתנות עניים (כד, יט-כב), אך הוא מוגבל הן בנמען והן בהיקף. ההיקף המוגבל של דין מתנות עניים מהווה קושיה על ההסבר המרחיב של חוק היתר האכילה, שהרי אם לכל אדם מותר תמיד להיכנס לשדה ולכרם ולאכול כאוות נפשו, מה צורך יש בחוק – המופיע בהקשר הסמוך – אשר מזכה את העניים בשאריות בלבד?
167. ראה ליכט, כרם 321; י' פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת-גן-גבעתיים 1968, עמ' 21.
168. והשווה דברי רמב"ם: "מפי השמועה למדו, שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר, וכי אילו לא שכרו, מי התיר לו שיבא בכרם רעהו או בקמה שלו שלא מדעתו?!" (יד החזקה, הל' שכירות, פרק יב, הלכה א).
169. תורה תמימה, דברים כג, אות קן, ד"ה אבל באמת.
170. השווה וולף, דברים, שו.