אסופות החכמה : בן סירא מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא

חזרה3

כשאנו באים לספר בן-סירא, אנו נמצאים עדיין במסורת של החכמה המקראית, אף-על-פי שאנו מוצאים בו לא מעט חידושים. המדובר בספר שנתחבר בשנת 190 לפסה"נ בערך, דור אחד לפני גזירת השמד של אנטיוכוס אפיפאנס (167 לפסה"נ) ומרד המקבים, בידי חכם ירושלמי – ישוע בן סירא (או לדעת אחרים: שמעון בן סירא). הספר הוא על גבול הקאנון המקראי, היה מוכר היטב לתנאים, לאמוראים, לסבוראים ולגאונים, עד ימיו של רבי סעדיה גאון במאה העשירית לסה"נ; לפעמים ציטטו אותו כאילו הוא ספר מקראי, ואף על פי כן לא נחשב על 'כתבי הקודש'. הסיבה לכך היא, ככל הנראה, שהמחבר העיד בסקירתו ההיסטורית על זמן חיבורו – בימי שמעון הצדיק כהן גדול – ואילו המסורת היהודית, כפי שמעידים עליה יוסף בן מתתיהו (פלאויוס) ומדרש סדר עולם רבה, סברה שרוח הקודש שרתה בישראל רק עד סוף התקופה הפרסית.⁵² לפיכך אבד המקור העברי של בן-סירא, והספר נשתמר רק בתרגום היווני, שעשה נכדו של המחבר לאחר בואו למצרים בשנת 132 לפסה"נ, ובתרגומים אחרים, שהחשובים שבהם הם הסורי והלאטיני. בדורות האחרונים הושבו אלינו חלקים ניכרים של המקור העברי: בגניזה של קהיר נמצאו דפים מתוך חמישה כתבי יד של הספר; קטעים קטנים נמצאו במערות קומראן, ושוב חלק מכתב יד נמצא בחפירות מצדה ופורסם בידי יגאל ידין.⁵³

אין ספק שבן-סירא ממשיך בנאמנות את מסורת החכמה הישראלית. הרי הוא מעיד על עצמו שהוא הטה אליו משפע מימיה של החכמה (כ"ד 31-30):

ובכן, יש כאן תלות במסורת החכמה מצד אחד ויצירה אינדיבידואלית מצד שני. הלא דבר הוא, שעם בן-סירא יצאה החכמה לחלוטין מן האנונימיות של 'דברי חכמים' ומן הפסבדואפיגראפיות של ייחוס הדברים לשלמה (או קהלת) בן דוד! להלן נראה מקרוב את הדו-ערכיות של מסורת וחידוש בחכמת בן-סירא.

מן המסורת ינק בן-סירא קודם-כול את דרכי הבעתו: הפתגם הקצר בעל שתי צלעות בתקבולת, העצה והאזהרה, הנאום החינוכי לתלמידים, והנאום שהחכם שם בפי החכמה (כ"ד 29-1). גם צורות פחות שגורות מופיעות אצל בן-סירא, ואולי ביתר שאת. אחת מהן היא מאמר הספורות, שעוד ידובר בו להלן. מן הדוגמאות הרבות שלו נזכיר שתיים (כ"ה 2-1):

בן-סירא אימץ לו את דרך ההבעה הזאת, כגון בט"ו 11:

אל תאמר: "מאל פשעי" – כי את אשר שנא לא עשה.

והיא חוזרת אצלו לא פחות מתשע פעמים. אך רצוי לציין שגם בספר החכמה המצרי 'עצות ענחששונקי', שהוא כמו בן-סירא יצירת התקופה ההלניסטית, מתגבר השימוש בנוסחת 'אל תאמר', שבאה שם ארבע עשרה פעמים לפחות!⁵⁶ האם מקרה הוא, או שמא מעיד הדבר על מגע בין בן-סירא לחכמת מצרים שבזמנו?⁵⁷

וכן ממשיך בן-סירא את החכמה המסורתית מבחינת נושאיו ותכניו, ובכך ניכרת בו שיטת העבודה של ה'אוספים'. בספר משלי רב העימות בין החכם והכסיל. והמשל קבע (כ"ז 3):

גם בנושא חינוך הבנים מתגלה בן-סירא כשמרן הדבק בנושנות. משלי קבע (כ"ג 14-13):

אל תחסוך בנך מחוטר; אם לאו לא תוכל להצילו [ממות]
אם אכך בני, לא תמות; ואם אעזבך על לבבך [לא תחיה]⁵⁸

והנה בן-סירא נשא מסה שלימה שבה המליץ על משמעת במלקות (ל' 13-1). בין השאר הוא כותב:

ומן הבן לאשה. משלי הזהיר שוב ושוב מפני אשה רעה וקנטרנית, 'אשת מדינים' בלשונו. בכ"א 9:

וכן בכ"א 19; כ"ה 24; כ"ז 15. בא אחריו בן-סירא, מפתח את הנושא, ואומר (כ"ה 15, 20; כ"ו 7):

רמז ראשון בספרות ישראל, מחוץ לספר בראשית, לאכילת פרי עץ הדעת בגן-עדן! כאן אנו חשים, בידינו ממש, כיצד בן-סירא משלב לתוך מורשת החכמה שבידיו מסורת חוץ-חכמתית כסיפור הבריאה בבראשית. אנו עתידים לראות עוד כזאת להלן.

חדשנותו של בן-סירא ניכרת, קודם כול, באופן שבו הוא משקף את תנאי החיים העדכניים שבזמנו. לבן-סירא יש לראשונה, תיאור של מצוקת החיים בגולה. בכ"ט 28-21 הוא מתאר את חרפת החיים בנכר ומסכם אותה.

וכן הוא מתאר שני רעות חולות שגרמו לאנשים לגלות מן הארץ. האחת היא רכילות, לשון הרע והלשנה (כ"ח 26-13). הרי היא גרמה (פס' 14):

המכה השנייה היא ערובה בלתי זהירה לחובות של אחרים. כ"ט 15:

הדברים מפורשים, והם יקבלו משנה תוקף אם נשווה אותם לאזהרות נגד ערבות לא-זהירה במשלי. בהן נזכרה תוצאה אחרת: שהנושה יקח מן הערב את שמלתו היחידה – מש' ו' 1-5, יא' 15; י"ז 18; כ' 16; כ"ז 13. ⁵⁹ בן-סירא משמש לנו כאן מקור היסטורי לתהליך שנשאר ברובו סמך מעינינו – הירידה מארץ ישראל בתקופה ההלניסטית.⁶⁰

כבר הזכרנו לעיל פעמיים, כיצד בן-סירא זיהה את החכמה עם "ספר ברית אל עליון, תורה צוה לנו משה" (כ"ד 23). בכך סיגלו לעצמם החכמים (מותר לשער שבן-סירא אינו יחיד בנידון זה) את התורה ואת לימודה כחלק מתכני הוראתם. מלבד זאת, עולה מבן-סירא, כי גם שינון תולדות ישראל צמח כענף רענן באילן החכמה. הכוונה ל'שבח אבות עולם' הנתון בבן-סירא מ"ד 1-נ' 24. זוהי סקירת תולדות הפותחת בנוח ומסתיימת בשמעון (הצדיק) כהן גדול בימי בן סירא.⁶¹ הרבה יש לומר על סקירה מפורטת זו. על דרך הקיצור נציין, שהסקירה מבטאת היטב את השלטון הכוהני בימי בית שני. מקום נכבד ניתן בה לכוהן הראשון – אהרן – והאחרון – שמעון (הצדיק) כהן גדול בימי בן-סירא. וחוליה חשובה משמש פינחס.⁶² במקום השני עומדת השלשלת הנבואית – משה, יהושע, שמואל, נתן, אליהו, אלישע, ישעיהו – "ויושיעם ביד ישעיהו"! – ירמיהו, יחזקאל, ו"שנים עשר הנביאים אשר החלימו את יעקב ויושיעוהו באמונת תקוה". לעומת זאת, חל פיחות במעלת המלוכה. עיקר שבחו של דוד הוא בנצחונו על גלית ובהתקנת שירת המקדש – המשך יאה למקורות המאוחרים: שמ"א י"ז⁶³ וספר דברי הימים! בשלמה הוטעמו החכמה מחד גיסא והחטא מאידך גיסא. והסיכום הכללי הוא יותר קשה מזה של הספרים ההיסטוריים – מלכים ודברי הימים: "לבד מדויד, יחזקיהו ויאשיהו כלם השחיתו, ויעזבו תורת עליון מלכי יהודה עד תמם" (מ"ט 4)! קנה המידה הוא כנראה תורת ייחוד הפולחן, ועל כן לא זוכו המלכים האחרים.

אם נשאל, איזו מסורת ספרותית ממשיך בן-סירא בשיר ארוך זה, נמצא את תקדימיו במזמורים 'ההיסטוריים' שבתהלים ע"ח, ק"ה; ק"ו. ואולם יש כאן הבדל המתאים לאופיו המאוחר, האפיגוני, של בן סירא. בעוד המזמורים 'ההיסטוריים' נבנו על תזה אחת, חסדי ה', מריו של ישראל ורחמיו של ה', אצל בן-סירא אין תזה כזאת: השבח והגנאי עולים ויורדים לפי המעשים; תקופת המלוכה היא, כאמור, תקופת שפל בתולדות ישראל ואילו שיבת ציון והשיקום שלאחריה הן תקופות ללא חטא.

על כל פנים, העובדה שהחכמה סיגלה לעצמה את המסורת המזמורית ראויה לציון, ויש לכך דוגמאות נוספות בבן סירא. בל"ו 1-22 בא שיר תפילה לגאולת ישראל, בנ"א 12-1 מצוי שיר תודה של יחיד; אחריו בא כמין 'הלל גדול' של בן-סירא (רק בעברית: נ"א, כא-לה); ולבסוף שיר אוטוביוגראפי על בקשת החכמה (נ"א 30-13).

מקום נכבד ביותר מקצה בן-סירא ליראת ה'. אפילו סטאטיסטיקה פשוטה מראה זאת. יראת ה' באה בבן-סירא למעלה מעשרים פעמים, ואילו ירא ה' – כעשרים ושבע. כאן לא מדובר בפעולת עיבוד ותחיבה כמו בקהלת וגם לא במעשה עריכה כמו במשלי. יראת ה' היא אורגאנית במחשבתו של בן-סירא. היא זהה לחכמה (י"ט 20) והיא תחילתה (א' 14). ולא זו בלבד, אלא בן-סירא קובע, שיראת ה' עדיפה על החכמה: "מה גדול המוצא חכמה, אך איננו יותר מירא ה'" (כ"ה 14); "טוב חסר מדע ירא מיותר מדע ועובר מצוה" (י"ט 24). אבל מה תוכנה של יראת ה' זו? למרות י"ט 24 שציטטנו עתה, נראה שהתוכן איננו שמירה על המצוות המיוחדות שנתן ה' לישראל – המצוות השמעיות כפי הפילוסופיה של ימי הביניים – אלא מצוות כלליות של מוסר – המצוות השכליות. בז' 31 בא פירוט דרישותיו של בן-סירא (ביוונית: ירא את ה'; בעברית: כבד אל); וכאן בן סירא מונה: כיבוד הורים, הידור כוהנים ומתנות למקדש, צדקה לעניים, השתתפות באבל, ידידות עם ריעים. המסה נגד המנאפים מסתיימת בהמלצה על יראת ה' (כ"ג 27), וכן האזהרה מפני רמאות במסחר (כ"ז 3). יראת ה' היא התנהגות מוסרית הנובעת מהאמונה בו; וזו אמונה שלימה שאין עמה הבלים ותפלויות – בן סירא מעמיד אותה כנגד אמונת השקר בחלומות (ל"ד [ל"א] 17-14; היקף היחידה הוא פס' 20-1). בכלל, עוד אין בבן-סירא תורה ומצוות במובן שנמצא עוד מעט במשנה, מסכת אבות, כלומר כללי הנהגה המחייבים את הישראלי בכל שעה ושעה מחיי היום-יום שלו.

המזמור החכמתי סיכם: "לכו בנים שמעו לי: יראת ה' אלמדכם נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" (תה' ל"ד 13, 15, 16) – נראה לי שזאת היא גם תפיסת יראת ה' אצל בן-סירא.

לחלקים נוספים של המאמר:
אסופות החכמה : יצירת האוספים וסידורם בספר משלי
אסופות החכמה : עריכת ספר משלי
אסופות החכמה : קהלת
אסופות החכמה : בן סירא (פריט זה)
אסופות החכמה : מסכת אבות