|
 |
 |
 |
חזרה3 |
ספרות החכמה בישראל אינה מסתיימת בבן-סירא; היא נמשכת והולכת בספרות חז"ל. כאן תיזכר הראשונה והמפורסמת ביצירות החכמה של היהדות הפרושית-רבנית – מסכת אבות.64
מסכת אבות חריגה בין מסכתות המשנה, משום שאיננה מציעה הלכות, אלא כוללת משפטים קצרים (בדרך כלל) המביעים אמונות, השקפות וכללי התנהגות, ומבחינה זו היא כבר המשך לאוספי החכמה. אכן לא מעטות בה העצות בעלות גוון מעשי, ולעתים אפילו תועלתי וקצת אנוכיי. כאלה הם המאמרים המציעים דרך התנהגות כלפי השלטון:
שמעיה אומר: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות (א', י).
רבי חנניה סגן כהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו (ג', ב).
(רבן גמליאל השלישי אומר:) הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן; נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו (ב', ג).
וכן יש מאמרים הנוגעים לתחום השיפוט, ממש כמו בספר משלי:
שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (א', ט).
רבי ישמעאל בנו (של רבי יוסי) אומר: החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא (ד', ז).
הוא היה אומר: אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר: קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה (ד', ח).
או דרכי התנהגות בין הבריות, כגון:
רבי ישראל אומר: הוי קל-לראש, ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה (ג' יב).
הוא (בן עזאי) היה אומר: אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום (ד', ג).
רבי מתיא בן חרש אומר: הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים (ד', טו).
על כך נוסיף, שדרכי ההבעה שלה הן חכמתיות בעליל: יש בה פתגמים כגון: ר' יהושע אומר: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם" (ב', יא); ויש בה עצות כגון: ר' יוסי אומר: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך, וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (ב', יב). על שימושה של המסכת במאמרי הסדרות נעמוד בהמשך. כאן נזכיר את אזהרת 'אל תאמר' הבאה לדחות דעה נפסדת; הריהי באבות ב', ד: "אל תאמר 'דבר שאי אפשר לשמוע', שסופו לשמוע; ואל תאמר: 'לכשאפנה אשנה', שמא לא תפנה".
בהמשך לבן-סירא, גם מסכת אבות איננה אנונימית ואינה פסבדו-אפיגראפית כל המאמרים שבה מיוחסים לחכמים ידועים. ועוד, בדקו ומצאו שהיא המסכת שבמשנה שבה נזכר המספר הרב ביותר של חכמים למן שמעון הצדיק ואנטיגנוס איש שוכו ועד הדור שאחרי רבי יהודה הנשיא, סך הכול ששים ושלושה חכמים במשך כארבע-מאות שנה. רק המאמר הפותח, הקובע את שלשלת המסירה של תורה שבעל-פה – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (א', א) – הוא אנונימי. וספק בעיניי אם אפשר לשער את זמן חיבורו, אפילו בתחומים של מאתיים שנה.65
אין ספק שמסכת אבות היא המשך לספרות החכמה ולמסורת האוספים שלה, אבל עם זאת אנו עומדים כאן בפני שינוי-תוכן רב משמעות. הדבר ניכר כבר בהמשך המשנה הראשונה (א', א): "הם (אנשי כנסת הגדולה) אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". אם ה'דבר' הראשון הוא המשך למסורת של החכם-השופט, שראינו בספר משלי, הרי שני ה'דברים' הבאים הם בגדר חידוש גמור: תלמידים הרבה כדי להפיץ את לימוד תורה שבעל-פה בעם כדרך הפרושים, וסייג לתורה כדי להקפיד בשמירתה. הנחיות-עצה כאלה לא מצאנו עד כה בספרות החכמה. אפילו בן-סירא, שזיהה את התורה כחכמה שה' שיכן בציון, לא כתב עצות בדבר לימוד התורה והדרכים לשמירתה. רוב עצותיו ואזהרותיו נשארו בתחום אנושי-כללי. במסכת אבות, לעומת זאת, נוצר מיזוג גמור: החכם מלמד תורה, הוא מורה הלכות, והעצות שלו מעמידות את התורה במרכז – "הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (א', יב). שמאי אומר: עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות (א', טו). רבן יוחנן בן זאי קבל מהלל ושמאי. הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (ב', ח).
במשך תקופה של כאלף ומאתיים שנה, מימי השופטים ועד ימי התנאים, נתחלפו זה אחר זה בתי היוצר של החכמה הישראלית מן ההווי המשפחתי אל עיר הבירה, חצר המלך שריו וסופריו, משם, לאחר חורבן הממלכה, אל אריסטוקראטיה בעלת בריתה של הכהונה הירושלמית וממנה אל בית המדרש, בית חיים של החכמים, יוצריה ומוסריה של תורה שבעל-פה.66 ועדיין לא חרבו מעינות היצירה העממיים; כיצד אמרו חז"ל? "משל-הדיוט אומר..." (מדרש ספרי דבי רב, במדבר, פיסקה קי"ט).
לחלקים נוספים של המאמר:
אסופות החכמה : יצירת האוספים וסידורם בספר משלי
אסופות החכמה : עריכת ספר משלי
אסופות החכמה : קהלת
אסופות החכמה : בן סירא
אסופות החכמה : מסכת אבות (פריט זה)
הערות שוליים:
64. לדברי מבוא על המסכת ועל יחסה לחכמה ראה: M. B. Lerner, `The Tratate Avot`, in: The Literature of the Sages, edit, Sh. Safrai, Assen/Maastricht 1987, 263-276; I.B. Gottlieb, `Pirqe Abot and Biblical Wisdom`, VT 40 (1990), 152-164.
65. זאת אני כותב כלפי עמיתי משה דוד הר, במאמרו המצוין: 'הרצף שבשלשלת מסירתה של התורה', ציון מ"ד (תשל"ט), 56-43. יפה העיר, שמשנה זו מכניסה לשלשלת המסירה 'נביאים' במקום 'כוהנים' (בניגוד לרוב התיאורים שבמקרא, לפיהם הכוהנים הם תופשי התורה), אבל ספק אם הדבר מאפשר לקבוע את הגבול העליון לחיבור המאמר. כבר בספר דברי-הימים, כלומר במאה הרביעית לפסה"נ, מתוארת משלחת היוצאת מירושלים ללמד בערי יהודה (דה"ב י"ז 9-7), והכוהנים שבה הם מיעוט שבמיעוט! התהליך שבו המלומד 'החילוני' נכנס במקום הכוהן להורות תורה היה כנראה ממושך מאוד, והחל כבר בתקופה הפרסית. קביעת הגבול התחתון לניסוחה של משנה זו תחייב אותנו לדיון מפורט בסמנטיקה של המושג 'נביאים' בדברי חז"ל; ואין כאן המקום להאריך.
66. לא כאן המקום לדון באסופות החכמה שנוצרו אחרי כן. 'אבות דרבי נתן' הוא פירוש בדרך מדרש-האגדה המרחיב את מסכת אבות שבמשנה. ראה מ' קיסטר, אבות דרבי נתן מהדורת ש"ז שכטר עם ציונים בתוספת 'אקדמות מילין', ניו יורק וירושלים תשנ"ז, הנ"ל, עיונים באבות דר' נתן: נוסח, עריכה ופרשנות, ירושלים תשנ"ח. על מסכת דרך ארץ זוטא ראה את פירושו של ד' שפרבר, בשם זה, מהד' ב', ירושלים תשמ"ב.
| ביבליוגרפיה: | ||||||||||||
|
|
|
חזרה3 |
 |
הדפסה | ||||||
| החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט. | |||||||
|
|||||||
| החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט. |