המערכה המדינית : הצהרת כורש מחבר: בן ציון לוריא

חזרה3

הצהרת כורש באה בכתובים שלוש פעמים:
א. הנוסח הקצר ביותר הוא בדבהי"ב ל"ו, כג: "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה. מי מכל עמו ה' אלהיו עמו ויעל".
ב. בעזרא א', ב חוזר הכתוב על הנוסח א' ומוסיף: (ויעל) "לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלם". בפסוקים ז-ח נאמר עוד: "והמלך כורש הוציא את כלי בית ה'... ויספרם לששבצר הנשיא ליהודה".
ג. כאשר דריוש בא לבחון את הנאמר באיגרת תתני פחת עבר הנהר, הוא מצא בגנזך המלכותי באחמתא את הצהרת כורש ובה פרטים נוספים על הנאמר בנוסח א' וב' הנ"ל. בנוסח זה פרטים על מידות הבית וחמרי הבניין לבית: גבהו של ההיכל ששים אמה, רחבו ששים אמה¹; הוא ייבנה שלושה נדבכים אבן גלל ונדבך אחד – עץ. ההוצאה תינתן מבית המלך.

דריוש לא הסתפק בהצהרתו של כורש והוסיף^1*:
"וממני צו ניתן שתעשו (תסייעו) עם זקני היהודים האלה לבנות בית אלהים זה (ההוא), ומנכסי המלך של מנדת (מדת) עבר הנהר, מהר (מיד) ההוצאה – תהיה ניתנת לאנשים האלה, אשר לא לבטל. ומה שצריכים (וכל צרכם), ובני בקר, ואלים וכבשים לעולות לאלהי השמים, חטים, מלח. יין ושמן כמאמר הכהנים אשר בירושלם להיות נתן להם יום ביומו, ללא הזנחה. אשר יהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו. וממני נתן צו אשר כל אדם אשר ישנה (יפר) דבר זה – יעקר עץ מן ביתו וזקוף יוקע (יתלה) עליו וביתו חרבה יעשה על זה, והאלהים אשר שכן שמו שם ימגר כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות, לחבל (לשחת) בית האלהים ההוא (זה) אשר בירושלים".

כורש פונה אל אלה שאינם עולים כדי שיתמכו בעולים ובמקדש², אבל אין זה בא להפחית מן החובה שנטל המלך על עצמו, כי "ה' פקד עלי". הרעיון שהקמת המקדש בירושלים היא מחובת המלך חוזרת בצו הנ"ל של דריוש, היא עולה גם מדברי ארתחששתא, שעזרא יוביל לירושלים "כסף וזהב אשר המלך ויועציו התנדבו לאלהי ישראל אשר בירושלם", נוסף על כסף וזהב של המתנדבים מבין היהודים³. גם בכתב המינוי של ארתחששתא לעזרא חוזרת ההבטחה המלכותית לאספקת המזבח: בכסף שתרם המלך ויועציו ותרומות יהודי בבל על עזרא לקנות צרכי המקדש "ושאר צרכי בית אלהיך אשר יפל עליך לתת – תתן מבית גנזי המלך. וממני אני ארתחששתא המלך, ניתן צו לכל הגזברים אשר בעבר הנהר, שכל אשר ישאלכם עזרא הכהן, סופר הדת של אלהי השמים, מיד (או מהר) יעשה. עד כסף – ככרים מאה, ועד חטים – כורים מאה, ועד יין – בתים מאה, ועד בתים שמן – מאה, ומלח – אשר לא כתוב (כלומר: ללא מספר)".

יוסף בן מתתיהו חוזר על הנאמר בצו של דריוש בכמה שינויים. אמנם, לא ידוע לנו אם היו לו מקורות על תקופה זו נוסף על אלה שבידינו, ובידוע שלא תמיד הוא מקפיד על דיוקם של הדברים, אף על פי כן מן הראוי לעמוד על השינויים שבנוסח שלו⁴, וזו לשונו⁵:

"הריני מנדב ליהודים את מתנת הכבוד, אשר הוחזקו אבותיהם (לקבלה): עשרים רבוא וחמשת אלפים וחמש מאות דרכמות מחיר בהמות יין ושמן, ושתי ריבאות וחמש מאות ארטאבות של חיטה וקמח סולת. מצותי היא כי יסופקו הצרכים האלה מן המסים של שמרון".

אין הבדל אם התרומה היא בצורת קרבנות או בכסף. לעומת זאת חשובה הידיעה שהתרומה הזאת הובטחה גם מקודם, והיא חלק מהצהרת כורש, וכך גם מייחס יוסף בן מתתיהו את התרומה לכורש, ולא לדריוש. ועוד – כאן הגדרה ברורה יותר על מקור התרומה – לא מפחת עבר הנהר באופן כללי, כי אם מן המסים של שמרון.

אם נבוא לסכם את כל הנוסחאות של הצהרת כורש נמצא:

1. הוא התיר ליהודים הרוצים בכך לעזוב את הארץ ולעלות ליהודה;
2. הוא התיר את בניין בית המקדש במידותיו הקודמות;
3. עודד את האוכלוסיה היהודית בארצו לתרום לעולים ולמקדש;
4. הבטיח לתת את אספקת צרכי המקדש מאוצר המדינה^5*.

האם קיבלה ירושלים את התרומה מפחות שמרון^5**?

יוסף בן מתתיהו מספר⁶: "והשומרונים נהגו עם היהודים באיבה ובשטנה וגרמו להם צרות רבות... ולא רצו ליתן ליהודים בשביל קרבנותיהם מה שנצטוו על-ידי המלך להפריש ממסיהם. והמושלים שקדו אתם על כך וסייעו בידם ולא היססו לגרום נזק ליהודים בכל אשר יכלו...".

לא קל היה לשבי ציון להכות שורש בארץ; השדות והכרמים של אבותיהם לא הוברו במשך שני הדורות של הגלות. הבעלים החדשים, מאלה שנותרו בארץ, עבדו את השדות והכרמים. ירמיהו עודד את אבותיהם לכך⁷, וזה היה גם רצוי בעיני שלטון הכשדים⁸.

יחזקאל ידע מה מתהווה בארץ ושנים לפני הצהרת כורש הוא התריע על כך ואמר: "בן-אדם ישבי החרבות האלה על אדמת ישראל אמרים לאמר אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו רבים לנו נתנה הארץ למורשה"^8*.

בני הגולה ראו בוותיקים הללו גנבים שהשתלטו על שדות וכרמים של הגולים. זכריה הנביא רואה זאת בדאגה רבה, כי אם לא יקבלו השבים את אדמת אבותיהם יתאכזבו ולא תהיה תקומה לעם. החזון המגילה⁹ שולח הנביא את המארה "על כל מי שגנב – אל בית הגנב ואל בית הנשבע לשקר¹⁰ ולנה בתוך ביתו וכלתה את עציו ואת אבניו"¹¹.

ייתכן שהמריבות והמשפטים בעניינים אלה נמשכו ימים רבים; בסדר עולם נאמר על נחמיה¹²: "י"ב שנה עשה בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב¹³ איש לעירו ולאחוזתו". אמנם, המקור מאוחר אבל אין לבטלו, רק איש תקיף ובעל מעמד וסמכויות כנחמיה יכול היה להכריע במריבות בעסקי קרקעות אלה.

כאשר הנביא מפליג בתקוותו לימים טובים¹⁴, כאשר ה' יגן על עמו וישכן בתוכו "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש". לא רק אלה שלא הלכו לגולה התנחלו על אדמה לא להם, גם העממים מסביב נגסו מאדמת יהודה, והגדילה להרע אדום, שהתנחלה בדרום ובהר חברון. ואף זה הגדיל את רגשי האכזבה והיאוש בלבות העולים.

מסתבר שמצבם הכלכלי של העולים לא היה שפיר כלל, ומובן שציבור קטן ודל לא יכול היה לשאת, הוא לבדו בעול ההוצאות של המזבח וציבור הכהנים והלויים. על מצבם מעידים גם דברי חגי¹⁵: "זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה... והמשתכר משתכר אל צרור נקוב". נחמיה דאג לקיום העבודה במקדש בתנאים נאותים, אבל כשחזר לתקופה קצרה לשושן נשתררה עזובה. בשובו פקד והעם ציית לו¹⁶: "הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות". הוא דאג לחבר העובדים במקדש, ורשם בזכרונותיו¹⁷: "ואדעה כי מניות הלוים לא נתנה ויברחו איש לשדהו הלוים והמשררים עשי המלאכה... ואקבצם ואעמדם על עמדם". אחרי שנסתלק נחמיה חזרה ההזנחה והזלזול בעבודת המקדש ועל כך מתאונן מלאכי מרות¹⁸: "מגישים על מזבחי לחם מגאל... וכי תגשון עור למזבח... וכי תגישו פסח וחולה... וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר וזבח משחת...".

והגדולה באכזבות – כי לא קם ביהוד מדינתא מלך מבית דויד.

כאשר נבנה המקדש והקהל היה נרגש, מתלהב ומקווה לגדולות, ניבא חגי: "אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם כי בך בחרתי..." וזכריה המשיך ברוח זו: " "הנה איש צמח שמו והוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד וישב על כסאו..." וכבר הוכנה עטרה לראשו.

אולם תקופת שירותו של זרבבל כפחה נסתיימה, וכנראה שבגלל חשדות שהוא מתנשא להיות מלך ביהודה הורחק מן השלטון; לא ברור אם הוחזר לבבל או נשאר ונפטר בירושלים. מכל מקום – הוא הנחיל לשבי ציון סיבה נוספת לאכזבה גדולה.

שבי ציון נחלו אכזבות רבות: מהשלטון הפרסי שהבטיח ולא קיים, מן האדישות של יושבי יהודה שלא הלכו לגולה, ממשבר כלכלי קשה, ומן ההפרעות שבאו מצדם. ואף על פי כן ולמרות הכל הם הניחו את היסוד למדינת יהודה ולתורת ישראל.

לחלקים נוספים של המאמר:
המערכה המדינית : הצהרת כורש (פריט זה)
המערכה המדינית : חזון שהכזיב
המערכה המדינית : המתנגדים והמנתנכלים
המערכה המדינית : חגי הנביא והשפעתו המדינית