בנצרות: חג הפסחא מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד

חזרה3

למקורות החג

חג הפַּסְחָא נחגג לציוּן תחייתו של יֵשוּעַ, שלושה ימים לאחר צליבתו. וכך מספרת הברית החדשה:

"וְאַחֲרֵי מוֹצָאֵי הַשַׁבָּת כְּשֶׁהֵאִיר לְאֶחָד בַּשַׁבָּת בָּאָה מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית וּמִרְיָם הָאַחֶרֶת לִרְאוֹת אֶת הַקָּבֶר: וְהִנֵּה רָעָשׁ גָּדוֹל הָיָה כִּי מַלְאַךְ ה’ יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם וַיִּגַּשׁ וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מִן הַפֶּתַח וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ: וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֶל הַנָּשִׁים אַתֵּן אַל תִּירֶאןָ הֵן יָדַעְתִּי כִּי אֶת יֵשׁוּעַ הַנִּצְלָב אַתֵּן מְבַקְשׁוֹת: הוּא אֵינֶנּוּ פֹה כִּי קָם כַּאֲשֶׁר אָמָר [...]: לֵכְנָה מַהֵר וְהִגַּדְתֶּן לְתַלְמִידָיו כִּי קָם מִן הַמֵּתִים וְהִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם [...]:" (הבשורה על פי מתַי כח, 7- 1).

הברית החדשה מספרת כי לאחר תחייתו הופיע ישוע כמה פעמים לפני תלמידיו, כדי להוֹרוֹת להם להפיץ את האמונה. תחיית יֵשוּע היא הוכחה לכך שהוא המשיח, ואות לחסד שאלוהים מעניק לבני האדם.

תחיית יֵשוּע מהווה הבסיס לאמונה הנוצרית:

"אני מאמין באל אחד [...] ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן האלוהים […] ולמעננו בני האדם ולמען ישועתנו ירד משמים, התגשם בבשר ונעשה אדם, נצלב ונקבר וביום השלישי שב לתחייה [...]" (מתוךהצהרת האמונה הנוצרית שנוסחה בוועידת הכנסייה בניקיאה ובקונסטנטינופול במאה ה- 4)

האמונה בתחיית ישוע היא, אם כן, מרכיב מרכזי בנצרות.
תחייתו של יֵשוּע באה בעקבות צליבתו. בייסורי הצליבה יֵשוּע מְכַפֵּר על חטאיהם של בני האדם. יֵשוּע הוא,אם כן, קורבן המביא גאולה לבני המין האנושי - בזכותו יכולים המאמינים בו וההולכים בדרכו לזכּוֹת להיכנס לגן העדן לאחר מותם.

חג הפסחא מכוּנה בנצרות "חג החגים". (מקור שמו הוא במילה "פסח" בשפה הארמית, שהייתה בשימוש בקֶרֶב היהודים בתקופת בית המקדש השני.) קודמים לו שבועות מספר של חשבון נפש וסיגוּפים, והשבוע שלפניו מוקדש לשחזור אירועי השבוע האחרון בחייו של יֵשוּע. בעקבות חג הפסחא הנוצרים מציינים שני מועדים נוספים: עלייתו של יֵשוּע השמַיְמָה, 40 יום לאחר תחייתו, וירידת רוח הקודש על השליחים, 50 יום לאחר תחייתו.

הנוצרים הראשונים החלו לחגוג את חג הפסחא שנים אחדות לאחר צליבתו של יֵשוּע. הם בחרו בתאריך שבו חל חג הפסח היהודי, ב- 14 בניסן. מאות שנים לאחר מכן החליטה הנהגת הכנסייה לחגוג את החג ביום ראשון החָל אחרי הירח המלא המופיע לאחר ה- 21 במארס - יום השיוויון בין אורך היום לאורך הלילה. חג הפסחא חל, אם כן, מדי שנה בחודשים מארס או אפריל.

לקראת הפסחא

46 יום לפני חג הפסחא חל יום רביעי של האֵפֶר. המאמינים הנמנים עם הזרם הקתולי נוהגים לסמן ביום זה על מצחם צלב באֵפֶר של כפות תמרים – לאות אֵבֶל וחרטה. יום זה פותח תקופה של חרטה וסיגוף, הנקראת צום הארבעים. (באנגלית קרויה תקופה זאת בשם "לנט", מילה המציינת באנגלית הקדומה את האביב.)

ב- 40 יום אלה נוהגים להסתגף בסיגופים שונים, כמו התנזרות מבשר ומיין. ימים אלה הם זכר ל- 40 ימי הצום של יֵשוּע במדבר, לאחר הטבלתו בירדן בידי יוחנן המטביל. על הצום ועל הניסיון שיֵשוּע עמד בו, מסופר בברית החדשה:

"אָז נָשָׂא הָרוּחַ אֶת יֵשׁוּעַ הַמִּדְבָּרָה לְמַעַן יְנַסֵּהוּ הַשָּׂטָן: וַיְהִי אַחֲרֵי צוּמוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּרְעָב: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו הַמְנַסֶּה וַיֹּאמַר אִם בֶּן הָאֱלֹהִים אַתָּה דַּבֵּר לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה וְתִהְיֶינָה לְלָחֶם: וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֵן כָּתוּב לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’: [...] וַיּוֹסֶף הַשָּׂטָן וַיִּשָּׂאֵהוּ אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וַיַּרְאֵהוּ אֶת כָּל מַמְלְכוֹת תֵּבֵל וּכְבוֹדָן: וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּל זֹאת לְךָ אֶתְּנֶנָּה אִם תִּקֹּד וְתִשְׁתַּחֲוֶה לִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ סוּר מִמֶּנִּי הַשָּׂטָן כִּי כָתוּב לַה’ אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאוֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ הַשָּׂטָן וְהִנֵּה נִגְּשׁוּ אֵלָיו מַלְאָכִים וַיְשָׁרְתוּהוּ:" (הבשורה על פי מתי ד, 11- 8, 4- 1)

בחלק מן הזרמים הנוצריים כוהני הדת לובשים בימים אלה בגדים בצבע הסגול, המסמל בנצרות חרטה ותשובה. יש הנמנעים מהשמעת נגינת עוגב בכנסייה בתקופה זאת.

השבוע הקדוש
השבוע האחרון של "צום הארבעים" החָל לפני הפסחא נקרא "השבוע הקדוש", והוא מכוּנה גם "שבוע הפַּסְיוֹן", כלומר מסע הסבל והייסורים של יֵשוּע.

הימים המרכזיים בשבוע הקדוש הם יום ראשון, המציין את כניסתו של יֵשוּע לירושלים; יום חמישי, שבו נערכה הסעודה האחרונה; יום שישי, שבו נצלב יֵשוּע; יום השבת, שבו גאל יֵשוּע את נשמות הצדיקים בהוציאו אותן מהגיהנום; יום ראשון, יום תחייתו של יֵשוּע. (על השבוע האחרון בחייו של ישוע ראו בספר "אל אחד ושלוש דתות", עמ ' 18- 16).

ביום ראשון של כפות התמרים משחזרים בקהילות נוצריות רבות את טקס כניסתו של יֵשוּע לירושלים, כפי שהוא מתואר בברית החדשה: יֵשוּע נכנס לעיר כשהוא רכוב על אתון, וחסידיו כיבדו אותו בהנחת בגדיהם ובפרישׂת כפות תמרים לרגליו. הברית החדשה מספרת כי הקהל קרא לעברו:

" [...] וַהֲמוֹן הָעָם הָהֹלְכִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ לֵאמֹר הוֹשַׁע נָא לְבֶן דָּוִד בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה ’ הוֹשַׁע נָא בַּמְּרוֹמִים: וַיְהִי בְּבֹאוֹ יְרוּשָׁלָיִם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר וַיֹּאמְרוּ מִי זֶה: וַיֹּאמְרוּ הֲמֹן הָעָם זֶה הוּא הַנָּבִיא יֵשׁוּעַ מִנְּצֶרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל:" (הבשורה על פי מתַי כא, 11- 9)

בזרם הקתולי נשמרות כפות התמרים הרעננות המשמשות בטקס לשנה הבאה, ואז שורפים אותןויוצרים מהן את האפר שבו מסמנים את צלב החרטה על המצח.

ביום שלישי או רביעי נהוג בזרם הקתולי והאורתודוקסי לערוך טקס לקידוש השמן שבו יֵיעשה שימוש בסַקְרָמֶנְטִים השונים במהלך השנה: שמן המשמש לטבילה, למשיחת חולים, להסמכת כוהני דת ועוד. בזרם הקתולי נערך טקס זה בקָתֶדְרָלוֹת, על ידי הבִּישוֹפִים, וכל כוהני הדת המשרתים בכנסיות המחוז והכפופים לבישוף משתתפים בו.

נוצרים רבים בזרם הקתולי והאורתודוקסי נוהגים לקבל את סקרמנט הווידוי - להתוודות עלחטאיהם לפני כוהן הדת ולבצע חובות שהכוהן מטיל עליהם, כדי לזכות במחילה בשבוע זה. המעשה משתלב באווירת חשבון הנפש השׁוֹרֶה על הנוצרים לפני חג הפסחא.
נוצרים רבים מקדישים את ימי שני, שלישי ורביעי גם לניקוי יסודי של בתיהם לקראת חג הפסחא.

ביום חמישי הקדוש מזכירים הנוצרים את הסעודה האחרונה של יֵשוּע עם תלמידיו, ובה אמר להם שהוא עתיד למות. הברית החדשה מספרת כי יֵשוּע רחץ את רגלי תלמידיו לפני הסעודה:

"וַיְהִי ִּסְעוּדַת הָעֶרֶב [...] וַיָּקָם מֵעַל הַשֻּׁלְחָן וַיִּפְשַׁט אֶת בְּגָדָיו וַיִּקַּח מִטְפַּחַת וַיְּחְגְּרֶהָ: וְאַחַר יָצַק מַיִם בַּכִּיּוֹר וַיָּחֶל לִרְחֹץ אֶת רַגְלֵי תַלְמִידָיו וּלְנַגֵּב בַּמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר הוּא חָגוּר בָּהּ:" (יוחנן יג, 5- 2).

מעשה זה מתפרשׁ בנצרות כביטוי לצניעות ולענווה והוא משוחזר בטקס: אנשי דת בכירים רוחצים את רגליהם של אנשי דת הנמוכים מהם בדרגה, או אף של כמה מבני הקהילה.

ביום השישי הקדוש, הקרוי גם "יום השישי הטוב", בקהילות נוצריות רבות משחזרים את שׂיאוֹ של מסע הייסורים של יֵשוּע, על פי המסופר בברית החדשה: בשחר היום נערך משפטו, והנציב הרומי גזר עליו מוות. יֵשוּע הוּבל למקום הוצאתו להורג כשהוא נושא על גבו צלב עץ (הצליבה הייתה דרך מקובלת לביצוע גזר דין מוות). החיילים הרומאים שליווּ אותו שמו כתר קוצים לראשו לאות בוז, והשמיעו לעברו מילות לעג. כשהגיעו למקום הנקרא "גבעת הגוּלְגוֹתָא" נצלב יֵשוּע, ובסבלו זעק:"אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (הבשורה על פי מתַי כז, 46).

את מסע הייסורים הזה משחזרים ביום זה בקהילות נוצריות רבות בעולם. בעבר נכלל בנוסח התפילה של יום השישי הקדוש הנישא בכנסיות הקתוליות, משפט המביע זעם רב על העוול שנעשה לישוע בידי מי שלא הכירו במשיחיותו. המתפללים מבקשים מן האל לסלוח גם להם ולתקן את ליבם כדי שיאמצו בעתיד את האמונה בו. התפילה מתייחסת גם לאלה שסטו מן האמונה המקובלת על ההנהגה - ליהודים ולעובדי האלילים. ביחס ליהודים נאמר בנוסח התפילה הקתולי כך:

"הבה נתפלל גם עבור היהודים הבוגדים, ונקווה שאלוהים יסיר את המעטה מעל ליבותיהם, כדי שיכירו באדוננו ישוע המשיח."

התפילה מייחסת ליהודים עיוורון, שכן הם מסרבים להכיר במשיחיותו של יֵשוּע.

בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 שוּנה נוסח תפילה זה, ובמקומו נקבע הנוסח הזה:

"הבה נתפלל למען העם היהודי, שהיה הראשון לשמוע את דבר האל, שימשיך לשגשג באהבה לשמו ובנאמנות לבריתו עם האל."

התפילה מבקשת מן האל לזכור את הבטחתו לאברהם ולזרעו, ומביעה תקווה שהעם היהודי, שבו בחר האל לראשונה, יזכה בישועה.

ביום השבת מוקדשות שעות היום להכנות לחג הפסחא, המתחיל בערב. בלילה שבין השבת ליום ראשון נערכת בזרם הקתולי מיסת הפסחא. המיסה נפתחת בטקס הנקרא "הלִיטוּרְגְיָה של האש": הציבור מתכנס באפֵלה ובשקט ברחבה שמחוץ לכנסייה, וכל אדם אוחז בנר כבוי. אז מדליקים במקום אש גדולה. לאחר שמברכים את האש, מדליקים באמצעותה את "נר הפסחא" - נר גדול, שעליו נהוג במקרים רבים לחרוץ כמה סימנים:את סימן הצלב;את האותיות אַלְפָא ואוֹמֶגָה, האותיות הפותחות ומסיימות את האלף-בית היווני ואשר מסמלות את יֵשוּע, שהוא ההתחלה והסוף; וכן מסמנים על הצלב את השנה, כשספרותיה נכתבות בין קווי הצלב. לבסוף נועצים בצלב חמישה מסמרים מבושמים, המסמלים את פצעיו של יֵשוּע.

לאחר שהודלק נר הפסחא מדליקים בעזרתו את הנרות של הציבור כולו, אשר צועד לתוך הכנסייה האפלה. נר הפסחא מוּצב במקום מרכזי, סמוך למזבח.

במהלך הטקס קוראים קטעים רבים מכתבי הקודש לאור הנרות. על פי הפרשנות הנוצרית, הקטעים שנבחרים מן הברית הישנה מכילים רמזים להופעתו של ישוע ולהיותו המשיח. בין השאר קוראים את סיפור בריאת העולם, סיפור גן העדן, סיפור המבול, עקדת יצחק, וקטעים מספר ישעיהו. מהברית החדשה נקראים קטעים העוסקים בטבילה וכן, כמובן, תיאור תחייתו של יֵשוּע בבוקר יום ראשון. (עוד על הפרשנות הנוצרית הקושרת את ישוע לברית השנה, ראו בפרק "הספרות הסמכותית והספרות המקובלת", בספר "אל אחד ושלוש דתות")

בכנסיות של הזרם האורתודוקסי ברחבי העולם נערך בשבת זאת, המכוּנה "שבת הגדולה", טקס שונה במקצת, הקרוי "שבת האור". בזרמים אלה נכנס כוהן הדת למקום מוסתר בכנסייה והוא עד, על פי האמונה, לנס - לירידת אש מן השמים. אש זאת מאירה את הלפיד שהוא נושא, ובעזרתה המתפללים מדליקים נרות שהם מחזיקים בידיהם.

בבוקר יום ראשון, יום התחייה, נערך בכנסיות רבות טקס חגיגי של סעודת האדון בכנסייה. המשתתפים בטקס באים אליו במיטב בגדיהם. הטקס דומה לזה שנערך כמה שעות קודם לכן בשעות הלילה. בבית, לאחר התפילה, נערכת סעודה חגיגית.

לחג נקשרו מנהגים שהפכו עם השנים לסמליו העממיים. נהוג לצבוע בו ביצים, המסמלות חיים חדשים הפורצים מן המוות. יש הנוהגים לאכול בו שפנים משוקולד, המסמלים פּוריוּת ואת בוא האביב.

בעקבות הפסחא

יום העלייה לשמים
הברית החדשה מספרת כי במהלך 40 הימים שלאחר תחייתו נפגש ישוע עם תלמידיו, בירך אותם והנחה אותם להפיץ את בשורתו:

"וַיִּגַּשׁ יֵשׁוּעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר נִתַּן לִי כָּל שָׁלְטָן בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ: וְאַתֶּם לְכוּ אֶל כָּל הַגּוֹיִם וַעֲשׂוֹּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם לִשְׁמֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְהִנֵּה אָנֹכִי אִתְּכֶם כָּל הַיָּמִים עַד קֵץ הָעוֹלָם אָמֵן:" (הבשורה על פי מתַי כח, 20- 18)

ביום ה- 40 עלה יֵשוּע השַמַיְמָה, ועלייתו מתוארת בברית החדשה בכמה גירסאות:

-"וַיְהִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתָּם הָאָדוֹן וַיִּנָּשֵׂא הַשָּׁמָיְמָה וַיֵּשֶׁב לִימִין הָאֱלֹהִים:" (הבשורה על פי מרקוס טז, 19)
-"וַיְהִי כְּכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר זֹאת הֹעֲלָה וְהֵם רֹאִים וַיִּשָּׂאֵהוּ עָנָן מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם:" (מעשי השליחיםא, 9)

התפילה ביום ה- 40 שלאחר הפסחא נסבה סביב תיאורים אלה.

50 ימים לאחר הצליבה
49 יום לאחר הפסחא מציינת הנצרות את היום שבו ירדה רוח הקודש על תלמידי יֵשוּע והעניקה להם את היכולת לדבר בשפות רבות, וכך איפשרה להם להפיץ את האמונה הנוצרית ולהקים קהילות בכל מקום. וכך מסופר בברית החדשה:

"וּבְיוֹם מְלֹאת שִׁבְעַת הַשָּׁבֻעוֹת נֶאֶסְפוּ כֻלָּם לֵב אֶחָד: וַיְהִי קוֹל רַעַשׁ מִן הַשָּׁמַיִם פִּתְאֹם כְּקוֹל רוּחַ סְעָרָה וַיְמַלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת אֲשֶׁר הֵם ישְׁבִים בּוֹ: וַתֵּרָאֶינָה אֲלֵיהֶם לְשֹׁנוֹת מִתְפָּרְדוֹת בְּמַרְאֵה אֵשׁ וַתָּנוּחַ אַחַת אַחַת עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם: וַיִּמָּלְאוּ כֻלָּם רוּחַ הַקֹּקֶשׁ וַיָּחֵלּוּ לְדַבֵּרבִּלְשֹׁנוֹת אֲחֵרוֹת כַּאֲשֶׁר נְתָנָם הָרוּחַ לְסַפֵּר:" (מעשי השליחים ב, 4- 1).

צליינים נוצרים בירושלים

המקום שבו התרחשו האירועים הקשורים בחג הפסחא הוא ירושלים, ולכן נודעת לעיר חשיבות רבה בחגיגות הפסחא. צליינים באים אליה כדי לצעוד בעקבות יֵשוּע. (מקור הכינוי "צַלְיָין" הוא במילה הארמית "צַלֵי", כלומר התפלל, והכוונה היא לעולי רגל הבאים למקומות הקדושים ומתפללים בהם.)

ביום ראשון מתכנסים הצליינים בחורשה המצויה בהר הזיתים, שם החל יֵשוּע את דרכו לירושלים. הברית החדשה מספרת כי במקום זה קונן יֵשוּע על חורבנו של בית המקדש בעתיד ועל מותו שלו:

"כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלָיִךְ וְשָׁפְכוּ אֹיְבַיִךְ סוֹלֲלָה סְבִיבָיִךְ וְהִקִּיפוּךְ וְצָרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֲבָרָיִךְ: וְהָרְסוּ עַד לָאָרֶץ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ בְּקֵרְבֵּךְ וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָךְ אֶבֶן עַל אָבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ עֵת פְּקֻדָּתֵךְ:" (הבשורה על פי לוקס יט, 44- 43)

לזֵכר בכיו של יֵשוּע נבנתה במקום כנסייה ששמה "דומינוס פלביט" (בלטינית:"האדון בוכה").

הצליינים, הנושאים כפות תמרים, מקיימים תהלוכה מהר הזיתים אל תוך העיר העתיקה, כשבראשם כוהני הדת. הם מנופפים בכפות תמרים ובענפי זית ונושאים זרֵי פרחים קלועים ומפוארים. כפות התמרים מכוּנוֹת "הוֹשַׁעְנוֹת" (מילה שמקורה בארמית ופירושה בעברית "אנא הצילנו". מקור השם הוא בטקס שנהגו לערוך בבית המקדש, ובו חבטו בענפי עצי עֲרָבָה ושרו פיוטים שהפזמון החוזר שלהם היה הבקשה מן האל: "הוֹשַע נא".) בזרם האורתודוקסי נוהגים לערוך טקס זה במוצאי יום השבת.

ביום שני נוהגים עולי הרגל לבקר בהר הבית, שאליו נכנס יֵשוּע וגירש את מוכרי בעלי החיים לקורבן, ואת חלפני הכסף:

"וַיָּבֹא אֶל הַמִּקְדָּשׁ וַיָּחֶל לְגָרֵשׁ מִשָּׁם אֵת הַמֹּכְרִים וְאֵת הַקּוֹנִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֵן כָּתוּב בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה וְאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ מְעָרַת פָּרִיצִים:" (הבשורה על פי לוקס יט, 45).

ביום חמישי עולי הרגל מבקרים במקום שבו, על פי המסורת, אכל יֵשוּע את סעודתו האחרונה, על הר ציון שמחוץ לחומת העיר העתיקה.

ביום שישי מתקיים שִחְזוּר של מסע הייסורים של יֵשוּע לעבר צליבתו: בחלק מן הקהילות הנוצריות נבחר אדם הממלא את תפקידו של יֵשוּע. על ראשו מושם כתר קוצים והוא נושא על גופו צלב עץ גדול. אחריו צועדים הצליינים בתהלוכה, וכמה מהם נושאים גם הם צלבים על גופם. במהלך השחזור הולכים הצליינים ברחוב הקרוי "דרך היִיסוּרים" (ובלטינית,"וִיָה דוֹלוֹרוֹזָה") ועוברים בכמה תחנות שבהן, על פי מסורות נוצריות שונות, התעכב יֵשוּע. בכמה מן התחנות האלה הוקמו כנסיות ומנזרים.

אחת התחנות היא "כנסיית ההַלְקָאָה",ששמה נובע מהמלקות שספג ישוע מהחיילים הרומאים שליוו אותו אל מקום הצליבה. תחנה אחרת היא "כנסיית מרים של היִיסוּרים", הנמצאת במקום שבו התייסרה מרים אֵם ישוע כשראתה אותו הולך אל מותו. עוד תחנה היא "כנסיית ורוניקה הקדושה", השואבת את שמה מהמסורת אודות אישה בשם ורוניקה אשר יצאה מביתה בראותה את יֵשוּע המתייסר וניגבה את פניו במטפחתה, ובדרך נס הוטבע דיוקן פניו במטפחת.

לאחר מכן התהלוכה מגיעה לגבעת הגוּלְגוֹתָא. מקור שמה של הגבעה הוא באמונה שגולגלתו של אדם הראשון נקברה בה. על פי מסורת נוצרית, בזמן הצליבה נטפה טיפה מדמו של ישוע על גולגלתו של אדם הראשון. טיפת דם זאת מסמלת את הכפרה שבצליבה - מותו של יֵשוּע, על לא עוול בכפו, כיפר על חטאו של אדם הראשון. האנושות, שהוכתמה בחטאו של אדם הראשון, זכתה באפשרות לגאולה בעקבות כפרת ישוע.

בתקופה שבה נצלב יֵשוּע היה המקום שטח פתוח, מחוץ לחומה שהקיפה את העיר. במהלך הדורות שוּנה תְוַואי החומה, וכיום הגבעה נמצאת בתוך חומות העיר העתיקה. על מקום הצליבה והקבורה נבנתה בראשית ימי הביניים כנסייה הנקראת "כנסיית הקבר הקדוש" או "כנסיית התחייה" (וביוונית -"אַנַסְטַסְיָה"). בתוך הכנסייה נמצאות התחנות האחרונות ב"דרך הייסורים": המקום שבו הופשט יֵשוּע מבגדיו, המקום שבו נצלב, ומקום הקבר - שבו הוטמנה גופתו וממנו קם לתחייה.

ביום השבת, המכוּנה "שבת האור", מקיים הזרם האורתודוקסי בתוך הכנסייה טקס עתיק – טקס הופעת האש הקדושה. עולי הרגל נאספים בתוכה ומסביבה כשהם אוחזים בידיהם 33 נרות, המסמלים את שנות חייו של יֵשוּע. הטקס משחזר את סגירת קברו של יֵשוּע ביום הצליבה ואת פתיחתו על ידי מרים אֵם יֵשוּע ושתי נשים אחרות, שלושה ימים לאחר מכן.

בשעה 11 בבוקר בא לכנסייה נציג משפחת נוּסֵיבָּה, משפחה מוסלמית ירושלמית המחזיקה במפתחות הכנסייה מאז ימי הביניים. הוא סוגר את הדלתות העתיקות של החדר שבו מצוי קבר ישוע בחותם ענק - גוש שעווה גדול,ששני סרטי משי נעוצים בו. לאחר מכן מציבים שמירה על הקבר הסגור - שני נזירים עומדים לידו ומחזיקים בקצות הסרטים. לאחר מכן באים כמה כוהני דת, פותחים את הקבר ומאירים אותו בנרות, כדי להראות לקהל שהוא ריק.

שעה לאחר מכן נכנס לכנסייה הפטריארך האורתודוקסי של ירושלים בבגדי הכהונה המפוארים, כשהוא מלוּוה בפָּמַלְיָה של כוהני דת בכירים. הקהל מלווה אותם בשירת מזמורי דת. התהלוכה נעצרת מול דלתות מקום הקבורה. הפַּטְרִיאַרְך נוטל שני לפידים גדולים (כבויים), ונכנס עימם לחדר תפילה קטן המצוי סמוך לקבר. לאחר כעשר דקות הוא יוצא ובידיו הלפידים כשהם דולקים באש. על פי האמונה, הלפידים ניצתים על ידיאש היורדת מן השמים, כאות לתחייתו של יֵשוּע.

ברגע שהקהל רואה את האש, הוא פורץ בקריאות שמחה. פעמונים מצלצלים בקול, והאנשים מושיטים את הנרות שבידיהם כדי להבעירם באש האבוקות. הפטריארך מדליק את הנרות של הראשונים העומדים בקירבתו, ומהם עוברת האש מאדם לאדם עד שכל הנרות שבידי הקהל הגדול דולקים. כל חלל הכנסייה האפלולי מואר באור עז. האש מועברת גם אל האנשים העומדים בחוץ.

קדושתה של ירושלים בנצרות

יחסם של הנוצרים הראשונים לירושלים היה שלילי, מכיון שיֵשוּע עבר בה מסלול של סבל וייסורים, ונצלב בה. בברית החדשה מְגַנֶה יֵשוּע את אנשי ירושלים על יחסם האכזרי לנביאים שנשלחו אליהם:

"יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם הַהֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְהַסֹּקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ [...]" (הבשורה על פי מתַי כג, 37)

בהמשך דבריו מנבא יֵשוּע שירושלים תחרב:

"וַיֵּצֵא יֵשׁוּעַ מִן הַמִּקְדָּשׁ לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וַיִּגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְהַרְאוֹתוֹ אֶת בִּנְיְנֵי הַמִּקְדָּשׁ: וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַרְאִיתֶם אֶת כָּל אֵלֶּה אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם לֹא תִשָׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק:" (הבשורה על פי מתַי כד, 2- 1)

את חורבן בית המקדש והרס ירושלים, שהתרחשו שנים לא רבות לאחר צליבת יֵשוּע, פירשו הנוצרים הראשונים כעונש שקיבלו היהודים על סירובם להכיר ביֵשוּע כמשיח.

במאות שלאחר מכן השתנה יחסם של נוצרים רבים לעיר. נוצרה שאיפה להעמיק את האמונה הנוצרית באמצעות ביקורים באתרים שבהם, על פי הברית החדשה, התרחשו אירועים בחייו של יֵשוּע. ברבים מהאתרים נבנו כנסיות ומנזרים. האמונה שיֵשוּע קם לתחיה בעיר הגבירה את הרצון לשווֹת לה אופי נוצרי.

את קדושתה של ירושלים חיזקה גם התפיסה שהנוצרים הם יורשיו של עם ישראל, שירושלים הייתה בירתו - לכן ראו המלכים הצלבנים את עצמם כיורשי מלכי בית דוד. הנצרות גם ראתה בפסוקים שונים בכתבי הקודש ציווי להפוך את ירושלים לעיר נוצרית. לדוגמה, בנבואות של ישעיהו מופיע הפסוק "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלם:" (ישעיהו ב, 3). דבר ה ' נתפס בנצרות כציווי להאמין ביֵשוּע וללכת בדרכו.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

ביהדות – "כי בניסן עתידין להיגאל"
בנצרות: חג הפסחא (פריט זה)
באִסלאם - עיד אלאַדֿחַא, חג הקורבן