הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > איסלאםעמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרות


אבלות : מבוא
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

היהדות, הנצרות והאִסלאם יִיחדוּ דינים ומנהגים גם לנושא המוות. אלה כוללים את היחס לאדם הגוסס, את הטיפול בגופת המת לפני הובלתה לקבורה, את אוֹרְחוֹת הקבורה, ואת מנהגי האבֵלוּת של קרובי המת מזמן פטירתו ועד לתקופות זמן שונות לאחַר קבורתו. בכל אחת מהדתות, החוקים והמנהגים משקפים את השקפתה ביחס לגופו ולנשמתו של המת, את תפיסת היחס הראוי של קרוביו וידידיו למותו, ואת ראִיית החברה הסובבת כגוף שעליו לתמוך בקרובי המת.

שלוש הדתות מדגישות את סופיותו של האדם ואת המוות הצפוי לו, ויש לכך ביטויים רבים בתנ"ך - הברית הישנה, המהווה בסיס להשקפת היהדות והנצרות. לדוגמה הפסוקים:

-"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:" (קוהלת ג, 2- 1).

-"אֱנוֹש כֶּחָצִיר יָמָיו" (כלומר, חיי האדם קצרים כמשך הזמן שבו העשב עדיין ירוק, לפני נבילתו) (תהילים קג, 15)

בקֻראַן, המהווה בסיס להשקפת האִסלאם, חיי האדם מוצגים באופן דומה:

"הוא אשר ברא אתכם מעפר, אַחַר מטיפת זרע, אַחַר מדם מעוּבּה, אַחַר יוציאכם עוללים, אַחַר תגיעו לפרקכם (כלומר תגיעו לגיל בגרות), אַחַר תזדקנו [...] וכך יימלא זמנכם הקצוב; [...]" (כלומר, תגיעו לסוף ימיכם ותמותו) (סורת הסולח [עַ'אפִר] – 40, פס' 67).

ועוד נאמר בקֻראַן:

"כל אשר בארץ סופו לכלות, ויישארו רק פני ריבּונךָ נורא ההוד והכבוד [...]" (סורת הרחמן [אלרַחְמַאן] – 55, פס' 27- 26)

בשלוש הדתות נתפס האדם כמורכב מגוף ומנפש. הגוף הוא היסוד המוחשי והגשמי, ואילו הנפש היא היסוד הרוחני, והיא מכוּנה גם "נשמה" או "רוח האדם". הדתות רואות את המוות כהיפרדות הנפש מן הגוף ומאמינות בנצחיות הנפש, כלומר בעלייתה לשמים ובהתקרבותה אל אלוהים. אחד הפסוקים שעליהם מבוססת השקפה זאת ביהדות ובנצרות הוא: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ:" (קוהלת יב, 7).

האִסלאם מבסס השקפה זאת בין השאר על הפסוק:

" [...] אנו ביד אלוהים ואליו סופנו לשוב." (סורת הפרה [אלבַּקרַה] -, 2 פס' 156).

כיצד קוברים את המת בכל אחת מן הדתות?

בכל שלוש הדתות קוברים את המת באדמה, אם כי בנצרות וביהדות יש כיום זרמים המתירים את שרֵפת הגופה. הקבורה באדמה, שהייתה מעשה מקובל בקרב קבוצות אנושיות רבות בעולם העתיק, קיבלה הסבר וחיזוק בכתבי הקודש של הדתות המונותֵאיסטיוֹת.

ביהדות ובנצרות קושרה הקבורה באדמה לפסוק "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:" (בראשית ג, 19), שאותו אלוהים אומר לאדם וחווה בעת גירושם מגן העדן. בספרות המדרש היהודית מסוּפר כי לאחַר שהרג קין, בנם הבכור שלאדם וחווה, את הבל אחיו הצעיר, התאבלו ההורים על בנם המת ולא ידעו כיצד לנהוג בגופתו. "בא עורב אחד שמת לו אחד מחבריו, לקח אותו וחפר בארץ וטְמָנָה לעיניהם. אמר אדם: 'כעורב אני עושה' " (פרקי דרבי אליעזר, כא).

גם באִסלאם המִצוָוה לקבור את המת באדמה מבוססת על הנאמר בקֻראַן. באחת הסוּרות מוזכרת הקבורה באדמה בסיפור הריגתו של אחד מבניו של אדם על ידי בנו השני (ושמותיהם אינם מוזכרים):

"אַחַר שלח אלוהים עורב לחפור באדמה, למען יַראה לו כיצד יכסה את נבלת אחיו. [...]" (סורת השולחן הערוך [אלמַאא'דַה] – 5, פס' 31).

בסוּרה אחרת מוזכרת קבורת האדם באדמה כמובנת מאליה:

"אָמרו, האִם לאחר שנימוג (כלומר, ניעלם בהדרגה) בין רגבי האדמה, נִזכה להיברא מחדש? [...]" (סורת ההשתחוויה [אלסַגְ'דַה] – 32, פס' 10).

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

אבלות : מבוא (פריט זה)
ביהדות: הלוויה, "קריעה", קדיש
בנצרות: "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח"
באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב"

ביבליוגרפיה:
כותר: אבלות : מבוא
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.