עקדת יצחק בימי הביניים מחברת: אורנה סילברמן

חזרה3

תיאורי עקדה בכתבי יד יהודיים

סיפור העקדה מופיע בציורים בכתבי יד יהודיים מימי הביניים כגון חומשים, מחזורים והגדות. בציורים אלה מתבטאת הפרשנות הדתית של הסיפור כמבטא אמונה שלמה ונכונות להקרבה וגם כמבטא את הברית בין אלוהים לעם ישראל. היהודים, שסבלו בימי הביניים מרדיפות קשות על רקע דתי ביטאו בפיוטים, בתפילות ובציורים את סבלותיהם ואת תקוותיהם לישועת האל. למשל, הפיוט על העקדה של ר' אפרים מבונא , (1133 - 1197), שחי בימי מסע הצלב השני: "את אבותי אני מזכיר". שלום שפיגל מקשר בינו לבין עדויות על סבלות היהודים בגרמניה במסעי הצלב ¹. ציורי העקדה (בדומה לציורים בנושאים אחרים בכתבי היד) מבטאים גם את המציאות התרבותית והחומרית של חיי היהודים באותה תקופה - בלבוש ובסימנים מיוחדים כגון כובע היהודים.

במחזור וורוצלב מן המאה השלוש עשרה בגרמניה נמצא תיאור העקדה בדף התפילות ליום השני של ראש השנה. בציור מתוארות שלוש סצנות: הנערים עם החמור, אברהם ויצחק בדרך להר המוריה והפסקתה של העקדה על ידי המלאך. הנערים מצוירים בחלק התחתון של הציור על רקע הררי, אולי הר המוריה, בבגדי ובכובעי התקופה. הרקע בחלק העליון של הציור מוזהב, משמאל אברהם אוחז בידו של יצחק - "וילכו שניהם יחדיו" - ומצביע על פמוט ובו נר דולק המסמל את עמוד האש הבוער שראו אברהם ויצחק על הר המוריה, על פי המדרש ("אמר ליצחק בני רואה אתה מאומה באחד מן ההרים הללו? א"ל הן...עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים" - מתוך פרקי רבי אליעזר פרשה ל"א) .

יצחק מתואר כילד קטן המונח על המזבח, אברהם מכסה את עיניו של יצחק, בידו השמאלית וביד ימינו מניף את המאכלת המתוארת כחרב. המלאך עוצר את החרב בידו הימנית ומצביע בידו השמאלית על האיל הנתון בסבך. החרב המקשרת בין אברהם, המלאך והאיל מבטאת את המסר המונותיאיסטי המקראי – המרת קורבן האדם בקורבן של בעלי חיים. העקדה מתוארת כאן כסיפור של אמונה וחמלה ובהקשר של התפילה ובקשת רחמי האל בראש השנה.

ב"הגדת ראשי הציפורים" מן המאה הארבע עשרה בגרמניה מתוארת סצנת העקדה בתחתית העמוד. הקטע הראשון של הטקסט מתאר את סבלות היהודים במצרים ואת בקשות העזרה שלהם מהאל. בשולי העמוד מימין מצוירים שני יהודים בעלי ראשי ציפורים, מתפללים כאשר ראשיהם מופנים כלפי למעלה. הקטע השני של הטקסט מדבר על היענות האל לבני עמו ועל זכירת הברית עימו. העקדה, אם כן, מסמלת ביצירה זאת את תקוות הישועה והגאולה של היהודים בזמנם, כאשר זיכרון סבלותיהם בתקופת מסעי הצלב עוד הדהד בפיוטי "עקדה" ובתקוות לגאולה באחרית הימים. הדרך שבה אוחז אברהם בשערו של יצחק והחרב הגדולה - מדגישים את הצדדים האכזריים של העקדה.

תיאורי עקדה בכתבי יד נוצריים

העקדה מתוארת בכתבי יד נוצריים מאוירים מימי הביניים על פי ההשקפה הנוצרית המקובלת שנושאים ודמויות בברית הישנה (המקרא) מבשרים ומסמנים את מקבילותיהם (החשובים יותר על פי הנצרות) בברית החדשה. כך נתפסת עקדת יצחק כמבשרת את צליבתו של ישו, השקפה המתבטאת למשל בציור מתוך "התנ"ך המוסרי"- ה bible moralise , כתב יד צרפתי - גוטי מן המאה השלוש-עשרה.

"שני המדליונים מבטאים את המדרש הנוצרי על בראשית כב 6:"ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו" ומהדהד בהם הפירוש לפסוק זה ממדרש בראשית רבה: "כזה שטוען צלובו בכתפו". המדליון העליון מתאר את העקדה והמדליון התחתון - את הצליבה כאשר האמן מדגיש באמצעים צורניים את הדמיון בין שני האירועים. בכל תמונה מתוארות שלוש דמויות הנעות בהחלטיות לאותו כיוון – לאותו גורל. אפילו האלכסון של העצים שנושא יצחק תואם את האלכסון של צלבו של ישו. המשמעות הינה שיצחק, הקורבן המתרצה והמושלם הינו סוג של ישׁו" ².

העקדה באמנות המוסלמית

סיפור העקדה זכה לחשיבות רבה באסלאם והוא מופיע בקוראן ובכתבים התיאולוגיים.

קוראן סורה 37 :

99 "אחר כך התפלל אברהם לאמור: "ריבוני, הענק לי בן מוצלח וישר" ואז בישרנו לו על הולדת בן שיהיה מתון וארך אפיים. וכאשר הגיע הבן לגיל של ישוב הדעת, אמר לו אביו:" בני, נצטוויתי בחזוני שאקריב אותך לאללה, מה דעתך?" ויען: "אבי, עשה כאשר צווית ותמצאני, ברצון אללה מבעלי הסבלנות". וכאשר השלימו את ההכנות ואברהם הניחו על המזבח, קראנו:" אברהם, כבר קיימת את מה שנצטווית לעשות בחזון". כך נגמול לישרים, כי אנו רק העמדנוהו בניסיון ואחר כך פדינו אותו על ידי זבח איל גדול והנצחנו את שמו לדורות הבאים בברכה המקובלת:"שלום על אברהם", כי כך נגמול לישרים כי הוא היה מעבדינו המאמינים. כן בישרנו לו שיצחק בנו יהיה נביא מן הישרים ובירכנו את שניהם" ³.

כיון ששם הבן בסיפור אינו מוזכר בקוראן, דנו בשאלה האם מדובר ביצחק או בישמעאל. בנוסחה המקובלת של הסיפור, הבן שנועד לקורבן הוא ישמעאל (איסמעיל). סיפור העקדה המוסלמי מתבסס אמנם על הסיפור המקראי אך מוסיף פרטים משלו (שלחלקם מקורות מדרשיים יהודיים). הנוסחה המקובלת היא שאברהם (איברהים) נשבע שאם יהיה לו בן הוא יקריב אותו לאלוהים. כאשר זכה לבן נצטווה האב הזקן בחלום לממש את הבטחתו. הוא יצא לדרך עם בנו לעשות כן. השטן (איבליס), שרצה למנוע את מימוש הציות המוחלט לצו האלוהי, ניסה לסירוגין לשכנע את שרה, איברהים ואיסמעיל לסרב לקורבן, אך הם דחו אותו ואף רגמוהו באבנים. כאשר הגיעו איברהים ואיסמעיל למקום המיועד לקורבן (מקום המקדש בירושלים או על פי גרסאות אחרות – מכה), גילה איברהים לבנו את סיבת המסע ושאל לדעתו. איסמעיל הפציר באביו לציית מיד לצו ואף ביקש ממנו שיקשור את ידיו ורגליו ויסב את פניו ממנו כדי שלא יתפתה לרחם עליו. איברהים ניסה לשחוט את בנו אך לא הצליח משום שהמאכלת התהפכה והתקפלה בידו. כאשר ניסה שנית להרוג את בנו שמע קול משמים שקרא לו להביט למעלה ואז ראה את המלאך גבריאל (ג'יבראיל) נושא בידיו את האיל לקורבן (בסיפורים המוקדמים האיל מופיע ללא מתווך אך הגרסה המקובלת היא שהובא על ידי ג'יבראיל) ⁴. האסלאם מדגיש את הממדים הרגשיים והרוחניים של הסיפור. הציורים עקבו לאורך הדורות אחרי קונבנציות איקונוגרפיות קבועות עם שינויים מועטים.

בדוגמה אופיינית להצגת הנושא בציורים בכתבי היד של "סיפורי הנביאים" במאה השש עשרה, אברהם ויצחק מופיעים במישור הקדמי של היצירה, כאשר אברהם ניצב מאחורי בנו. יצחק אינו עקוד וכך מודגש שיתוף הפעולה שלו. האב, המוצג כנביא קדוש בעל הילת זהב, מביט למעלה לשמים ואוחז את הסכין קרוב לחזהו כאילו הוא מעדיף להרוג את עצמו ולא את בנו ⁵. על ההר מאחורי אברהם נראות האבנים שבהן נרגם השטן כאשר ניסה למנוע את העקדה. בציור בולטת האמפתיה ליצחק - אין מזבח, המלאך גבריאל מתקרב במהירות ובזרועותיו האיל, סמל ההצלה. האדמה מעוטרת בפרחים - הדגשת יופיו של העולם בולטת אל מול הממד הטראגי של הסצנה.

לקריאת חלקים נוספים בפרק:

עקדת יצחק בעת העתיקה- התקופה הרומית והביזנטית – מאות 3 – 6 לספירה
עקדת יצחק בימי הביניים (פריט זה)
עקדת יצחק באמנות הרנסנס והבארוק
עקדת יצחק באמנות היהודית העממית ובתשמישי קדושה – מאות 16 - 20 עקדת יצחק באמנות היהודית המודרנית - מרק שאגאל

הערות:

1. שפיגל שלום, מאגדות העקדה, ספר היובל לאלכסנדר מרקס, ניו יורק,1950, עמ' תקלד- תקלז.
2. Milgrom Jo, The Akeda – A Primary Symbol in Jewish Thought and Art, BIBAL Press,Berkeley, California,1988,p.209 (תרגום א.ס).
3. קוראן בתרגום של אורי רובין, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, 2005.
4. החג הקשור לעקדת ישמעאל באסלאם הוא חג הקורבן, עיד אל אדחה ( החג הגדול). הוא חל ביום העשירי של החודש השנים עשר בלוח השנה המוסלמי, ומסמל את סיום התקופה של פולחן העלייה לרגל למכה - "אל חג'". המסורת המוסלמית קושרת את החג' ואת כל טקסיו באברהם אבי האמונה, המוסלם הראשון, ובישמעאל בנו, אבי הערבים. גם האתרים הקשורים בחג' מוסברים בקשר לאברהם, להגר או לישמעאל. כך ,לדוגמה רגימת האבנים במינא, הסמוכה למכה, (שם מצווה כל עולה רגל להשליך שבע אבנים קטנות לאחת משלוש הערמות המצויות במקום), היא מעין שחזור של הסצנה שבה אברהם רוגם את השטן בשעה שזה בא לפתותו לבל יעלה את בנו לעולה. חג הקורבן נחוג בתפילה ובזבח קורבן לזכר עקדת ישמעאל על ידי הנביא אברהם. בסיפור עקדת ישמעאל מופיע בקוראן הפסוק "שמנו תחתיו זבח גדול" ולפי הספרות הפרשנית המוסלמית הכוונה לשחיטת בהמה גדולה כמו כבש.
   5. Milstein Rachel, Ruhrdanz Karin & Schmitz Barbara, Stories of the Prophets, Illustrated Manuscripts of Qisas al-Anbiya, Costa Mesa, CA: Mazda Publishers,1999 p.120-121.